המנטליסט: פרוצדורלית כמו שצריך

למרות שהסדרה הנצפית ביותר בעולם היא פרוצדורלית, ואולי בגלל, יצא לפרוצדורליות שם רע. הסדרות שללו, שבבסיסן פרקים נוסחתיים שמציגים מקרה משטרתי בתחילת הפרק ופותרים אותו בתוך 42 דקות, מציפות את הטלוויזיה בהמוניהן. הן מושכות צופים כיוון שלא צריך להתחייב להן – אפשר לצפות בפרקים פה ושם, אבל הסיפור העונתי, כמו גם חייהם האישיים של הבלשים, לא מהווים חלק משמעותי מהסדרה. לכן הסדרות האלו- חוק וסדרים, CSI, NCIS ושלל ראשי תיבות דומים (Agents of S.H.I.E.L.D?)  פופולריות מאוד אבל מושמצות מאוד.

אני יכולה להבין את זה, אבל גם האוס היתה פרוצדורלית, וגם סופרנצ'ורל ואפילו דוקטור הו במובנים מסויימים. המנטליסט, בעיני, קרובה יותר לסדרות הז'אנריות הללו מאשר לפרוצדורליות קלאסיות. היא נכנסת למשבצת הולכת וגדלה של צוותי משטרה שנעזרים ביועץ חיצוני, כמו מדיום (הדרמטית) וPsych ("בניחוש חוקר" בעברית, הקומית), אבל מצליחה לבדל את עצמה ולהיות סידרה בפני עצמה.

במנטליסט פטריק ג'יין (סיימון בייקר המעלף) הוא מנטליסט (פרפורמר שמשתמש בקריאות קרות, חמות ושלל טכניקות כדי לשכנע את הקהל שהוא מתקשר עם המתים) לשעבר, שלאחר שניתח את דמותו של הרוצח הידוע לשמצה רד ג'ון בשידור חי בטלוויזיה, אותו רוצח רצח את בתו ואשתו. הוא נשבע למצוא ולהרוג אותו, וחבר לצוות הCBI (זה כמו FBI אבל בקליפורניה בלבד, מה שמבטיח מזג אויר מצויין) שאחראי על תפיסת הרוצח. הוא מסייע להם במקרה השבועי שלהם, ומקבל מידע על החקירה של רד ג'ון.

מעונה לעונה יש זניחה של הפרוצדורליות ושל המקרים השבועיים, והם מפסיקים להיות מרכז הסדרה, אלא כשהם מקרבים לחשודים הקשורים לרד ג'ון, אם כי באופן כללי ההרגשה היא שככל שמתקרבים לפתרון, הוא מתרחק. זה מתסכל אבל אפקטיבי, והסדרה הופכת לממכרת יותר ויותר ככל שהיא מתקדמת, כשסופי העונה השלישית, הרביעית והחמישית מקדמים את העלילה בקפיצות ענק, אבל שוב מרחיקים מהפתרון יותר משהם מקרבים אליו. הצפיה, מאותו רגע, בין אם אתם צופים מרתונית או בקצב הרגיל, הופכת להיות התקף חרדה מתמשך. רואים את הפרקים עם נשימה עצורה, מעלים ספקולציות יחד עם הדמויות, שיודעות פחות ופחות ככל שהעלילה מתקדמת, עד שאנחנו והם יודעים בערך את אותו הדבר, בשרשרת של הטעיות ובלבולים.

המנטליסט היתה יכולה להיות עוד פרוצדורלית משעממת או עוד סדרה שלא מצליחה לתפוס את הצופה, אבל היא לא כזו, ובמידה רבה הודות לצוות השחקנים. צוות ה-CBI מורכב משחקנים לא מוכרים או מפורסמים במיוחד. את הצוות מובילה רובין טאני שאתם מכירים בתור דב הדכאונית הנהדרת ב"רקורד חזק", לצד ליב טיילר ורנה זלוויגר, מודל 1995, ובתור ורוניקה הבלתי נסבלת ב"פריזון ברייק" (עורכת הדין המעצבנת שעוזרת לאחים סקופילד עד שרוצחים אותה). במנטליסט היא לא מעצבנת בכלל, והיא מופת של דמות נשית חזקה, שמצליחה להתחמק ממתח מיני עם הגבר שלצידה, בלי פאשלות כמעט בכלל. לצידה סיימון בייקר, שההופעה שלו בתור פטריק ג'יין אחראית כנראה ל-80% מהאהבה שלי לסדרה. שחקן אחר היה יכול לגלם את ג'יין בתור אקסצנטרי יותר, או כאדיש יותר, או רגשני מדי. בגילומו של בייקר פטריק ג'יין הוא דמות אניגמטית כמו רד ג'ון. בעל עקרונות, מוסר ונימוס, אבל גם קר רוח שמונע מיצר נקמה שהופך אותו למסוכן. נאה ובעל חיוך מרגיע, אבל עם רעיונות רדיקליים (כמו של גרג האוס ב"האוס") שמניבים תוצאות אבל גורמים לכולם לסלוד ממנו. הוא זאב בודד לאורך כל הסדרה, למרות שהוא מצליח להעביר לצד שלו את שאר חברי הצוות, המעניינים פחות אך שעושים את העבודה לא פחות טוב.

הסדרה הזו מצליחה להעלות שאלות מעניינות, על אמונה ועל נקמה, על שקרים ועל הטבע האנושי, ובזאת היא תחליף הולם להאוס שהסתיימה בבושה לפני שנתיים, ושהיא הסדרה הקרובה ביותר למנטליסט (רק שפה פטריק ג'יין הורג אותם בנחמדות). אבל מעבר לזה, היא יודעת את המקום שלה ואת התפקיד שלה – סדרת מתח אפקטיבית, מוצלחת, מסעירה, שמצליחה להמציא את עצמה מחדש בכל עונה, והופכת למרתקת יותר ויותר.

מכאן והלאה ספוילרים עד עונה 6 פרק 8 – זהירות – 

אופים עם מרת'ה: עוגיות טריפל-שוקולד וקוקוס

לפני כמה ימים הוזמנתי לאיזו התאספות (או מה שלא יהיה התרגום של gathering שמצלצל לי כיף כמו התאספות). כמו תמיד כשמזמינים אותי למקומות, אני מעדיפה להביא איתי משהו ולא לבוא בידיים ריקות. נדמה לי שזו הסיבה שבכלל התחלתי לאפות. בכל מקרה, מכיוון שהיה מדובר בהתאספות ביתית, השמיים הם הגבול ואפשר להביא גם עוגת שכבות עם קרם וגנאש. בכל זאת, הדבר החברותי בעיני הוא להביא עוגיות, שאפשר לאכול כמה מהן שרוצים ולא צריך להתעסק (כמו כן, היתה נסיעה של שעה וחצי לשרוד). אמנם די סיימתי לאפות את כל העוגיות המפנקות בספר של מרת'ה, אבל לפני כמה שבועות רכשתי את ספר העוגיות וספר הקאפקייקס שלה, שניהם תורגמו לעברית, והייתי חייבת לאפות משהו.

עוגיות הטריפל-שוקולד-קוקוס זכו ברוב קולות בפייסבוק (זו הזדמנות מעולה להזמין אתכם לעשות לייק לבלוג בפייסבוק. או לפתוח פייסבוק ואז לעשות בו לייק לעמוד הבלוג), אז הכנתי אותן. זה היה ממש בסופו של יום ארוך ולא היה לי זמן אפילו לחשוב על זה, אז רצתי לסופר וקניתי כמה מצרכים ואז רצתי הביתה והכנסתי אותם למיקסר ויצאו עוגיות.

למרות שספר העוגיות של מרת'ה סטיוארט מתורגם לעברית, עדיין יש בו מצרכים כמו קוקוס ממותק, שעדיין לא הצלחתי למצוא בארץ (אבל נתתי פעם מתכון להכנה שלו מקוקוס טחון). חוץ מזה, התרגום של הספר לא מדהים, וחוץ מהמרת הכמויות לגרמים ולמעלות צלסיוס, אין בו שום יתרון על פני הספר המקורי. כמובן גם קל יותר להשיג אותו בארץ, אבל אני בינתיים נהנית לאפות יותר מ-Martha stewart baking handbook מאשר מספר העוגיות או הקאפקייק, אבל זה גם נוגע לזה שמדובר בספר הרבה יותר עשיר, והרבה הרבה יותר מוצלח.

בכל מקרה, העוגיות האלו יוצאות מעולה גם עם קוקוס רגיל, וגם בלי האגוזים שקיימים במתכון המקורי, וגם עם סוג שוקולד נוסף שהכנסתי, כי יותר מדי שוקולד לבן זה יותר מדי. הן כנראה גם ילכו טוב בלי הקוקוס ועם שוקולד אחר ובלי חמאה. או משהו.

מתחילים עם קציצת 250 גרם של שוקולד לבן (note to self: קציצות שוקולד לבן). אני החלפתי 100 גרם מהשוקולד הלבן בשוקולד חלב. לא רציתי מריר כדי לא לתת מרקם וטעם כל כך שונה מהשוקולד הלבן, אבל השוקולד הלבן הוא ברובו סוכר, וזה מתוק לי מדי. קוצצים את השוקולד הזה גס.

פסטה טרייה

אום נום נום.

כזכור, לפני כשלושה חודשים השתתפתי בסדנת בישול איטלקי מוצלחת במיוחד, שחוץ מדלקת בגיד האגודל, נתנה לי גם חשק להתחיל להכין פסטה בבית. פסטה זה לא בדיוק מוצר יסוד אצלי בבית, והוא מוגדר אצלי כפינוק, כאשר בדרך כלל ההתפנקות באה לידי ביטוי ברוטב מושחת (אם כי העובדה שאני אוכלת צלחת של פחמימות פשוטות טהורות די מתפנק כשלעצמו).

ליום ההולדת ביקשתי וקיבלתי מכונת פסטה (מדגם Atlas 150 עליו קיבלתי המלצה ממדריך הסדנה), ובהזדמנות הראשונה התפניתי להכין פסטה.

בשביל פסטה מוצלחת צריך קמח טוב. וזהו, בגדול. אפשר להכין בצק פסטה שמבוסס על ביצים, או שמבוסס על קמח ומים בלבד. אני הכנתי פטוצ'יני ביצים כי, ובכן, זה טעים. צריך עוד סיבות? הקמח צריך להיות קמח דורום הקשה יותר מקמח רגיל ועשיר יותר בחלבון. אומרים גם שהוא בריא יותר אבל מדובר בפסטה, אז זו לא הולכת להיות פצצת ויטמינים.

את הבצק מכינים ע"י ערבוב של ביצים, קמח ושמן: 100 גרם קמח וחצי כף שמן לכל ביצה. אמורים ללוש את הפסטה בידיים כדי לאפשר לחום הגוף לסייע לבצק, אבל כזכור אני לא לשה שום דבר ביד, ולכן המיקסר עושה את העבודה. לא נרשמו תלונות. הלישה ממושכת, כעשר דקות, והבצק המתקבל די קשה.

את הבצק הזה עוטפים היטב בניילון נצמד ומעבירים למקרר למנוחה של שעה לפחות. אפשר לשמור את הבצק הזה גם זמן ארוך יותר, אבל מכיוון שההכנה קלה כדאי להכין סמוך למועד הרידוד.

בינתיים מחברים את מכונת הפסטה לשולחן, שולפים קמח לבן ומקמחים הכל. כולל את הרצפה והבגדים והשיער והציפורניים, כי הם יקומחו גם ככה.

כפי שאפשר לראות, מכונת הפסטה הזו מורכבת משני חלקים: חלק מרדד (צד שמאל) וחלק חותך (צד ימין) לשני גדלים: אטריות רחבות ואיטריות צרות. החלק הימני מתפרק, ואפשר לחבר במקומו שלל אביזרים, כמו אביזר להכנת רביולי (אם כי אפשר להכין רביולי בקלות גם בלעדיו, אשתדל להדגים על כך בעתיד), ספגטי, קפליני ועוד.

את המכונה מקמחים היטב מכל הכיוונים, כיוון שהבצק מעט שומני ודביק, ואלא אם יהיה אפוף קמח, כל הפסטה פשוט תדבק לעצמה ויהיה גוש בצק ולא אטריות מדליקות שאפשר להשוויץ לאנשים שהכנתם בעצמכם ולזכות בהערצתם לעד. בגדול, עד שהיא מבושלת שאיפתה של הפסטה היא לחזור להיות גוש בצק. הכנת הפסטה היא הקונפליקט הזה, בין רצונותיה של הפסטה והאסרטיביות של השף.

אז קודם כל לוקחים חתיכת בצק קטנה, מקמחים אותה היטב מכל הכיוונים, ומועכים אותה מעט לקבלת צורת מלבן.

מתחילים ברמה 0. את גוש הבצד מכניסים למכונה, הצד הרחב קודם (לא כמו בתמונה). עוזרים לבצק להשאר במכונה, ועם היד השניה מפעילים אותה.

אחרי שהבצק נכנס למכונה, יד אחת מספיקה כדי לסובב את הידית. השניה יכולה לסייע לבצק לצאת ללא הדבקות.

יפה ומקומח

מקמחים מיד ובנדיבות את שני צידי הרצועה שהתקבלה, ומעבירים שוב ושוב במכונה, עד לקבלת העובי הרצוי. אני רידדתי עד לרמה 6 במכונה. עבור רביולי רדדו קצת יותר, שכן בתוצאה הסופית יהיו הרי שתי שכבות של פסטה.

ככל שמתקדמים, רצועת הבצק תלך ותהפוך ארוכה יותר. לכן יש להתחיל עם פיסת בצק קטנה למדי, ואם הבצק מתארך, כמו בדוגמא הזו, אפשר לחתוך אותה ולהמשיך הלאה. עבודה עם בצק ארוך מדי קשה ואין בה טעם.

כשהבצק דק מספיק ובאורך מתאים, מעבירים אותו דרך ראש החיתוך. בדוגמא הזו, אטריות רחבות. גם ראש החיתוך עצמו צריך להיות מקומח היטב, כך שהאיטריות המופרדות לא ידבקו בחזרה בדרכן אל השולחן. זוכרים, נלחמים בזכותה של הפסטה להגדרה עצמית כגוש בצק.

את הפסטה שהתקבלה מקמחים היטב מכל צדדיה, ומניחים בקערה קטנה או משטחים על קרש, זאת על מנת למנוע הדבקויות.

איטריות הביצים האלו טעימות ועשירות, ואפשר לבחור ברוטב מינימליסטי כמו פטריות פורטבלו מוקפצות בחמאה עם מעט פרמז'ן איכותי מגורר מעל – וזה טעים לאללה.

אבל מכאן השמיים הם הגבול. אפשר להכין רוטב רוזה. רוטב שמנת וגבינה כחולה. להגיש עם כבדים בשמן זית ובצל. למלא בבטטה ותרד ולהכין רביולי. להערים בשר וירקות ולהכין לזניה. להכין דים סאם.

אגב, המכונה עצמה לא מאוד יקרה, והכנה של פסטה זולה יותר מפסטה קנויה (לפי החישוב שלי זה שקל ושבעים ל-100 גרם פסטה, שזה מחיר של פסטה יבשה טובה בלי מבצעים), וטעימה פי כמה.

אפשר כמובן גם לייבש את הפסטה ולהכין אותה במועד מאוחר יותר, אבל אם כבר טרחתם על פסטה טריה, למה לא להנות ממנה?

היי בנות

לא יודעת למה, אבל בלי גרעין של עצב אני לא מצליחה לצחוק. כן, סיינפלד השתדלה לשמור על עצמה נטולת רגש, ובסיטקומים קלאסיים הרגש הוא בעיקר שמאלצי ולא אותנטי, עם בעיות שנפתרות מהר, אבל ההומור הטוב ביותר הוא זה שנולד מכאב. אז בסיינפלד היה את ג'ורג' שכלום לא הסתדר לו, ובצ'ירז היתה הבדידות האינהרנטית של אנשים שבגיל 40 בעיקר מבלים בבר ומבכים את השנים היפות, בפרייז'ר היו אותם אלמנטים רק בשנון, וכמובן המשרד, שהעלתה על נס את הצחוק המהול בבכי, עם אוסף אנשים שחיים חיים שלא חלמו לעצמם.

אני אהבתי גם סדרות אחרות בז'אנר, כמו "הקאמבק" השנויה במחלוקת של ליסה קודרו שהיתה שוברת לב באותה מידה שהיא הצחיקה אותי, וגם את "מורעבים", סדרה כנה ושורפת על אנשים עם הפרעות אכילה. אבל אף אחד לא תפסה אותי כמו "Hello ladies" של סטיבן מרצ'נט. לכאורה זה כי הנושא הכי בר הזדהות – סצינת דייטינג כשאתה כבר לא בן 20 וכשההיצע הולך ונעלם הוא נושא שקרוב לליבי כמובן, אבל זה בכלל לא הנושא של הסדרה, זה רק הפרמיס המהתל.

Hello Ladies עוסקת באוסף של אנשים שרודפים אחרי משהו – זו יכולה להיות קריירה, או אישה ספציפית, או חיבה ממישהו, או פשוט היכולת להיות מישהו קצת אחר – ובעיסוק שלהם בשאלה מתי הגיע הזמן לוותר. אנחנו רגילים, מסיטקומים אחרים, גם המדכאים, שמה שמדכא הוא הדרך. מייקל סקוט וחיפושיו אחר חברים, ליסה קודרו ונסיונותיה למצוא עבודה כשחקנית מזדקנת. אבל מה שבאמת שובר לב הוא הרגע הזה שבו אתה מוותר. הרגע שבו אתה משכנע את עצמך שהפשרה היא הדבר הכי טוב שתוכל להשיג. אבל מה אם פאם ביזלי היתה נשארת מזכירה ונישאת לרוי? מה אם ג'ים היה עוזב לניו יורק ומתחתן עם קארן פיליפלי? מה אם מייקל סקוט היה מת לבד? מה אם הסוף הטוב לא היה מגיע?

הנושא הזה נשמע מדכא, אבל מנצח עליו סטיבן מרצ'נט, שכבר עשה נפלאות ב"משרד" הבריטית, והוא ידע לתת לדמויות את החלום הזה, שהוא טיפה מופרך מדי כך שחוסר המודעות שלהם הופכת את זה כבר למצחיק. סטיוארט הגמלוני (מרצ'נט) מחפש להיות דמות מ"הפמליה" ולהתרועע עם דוגמניות. ג'סיקה (כריסטין וודס) רוצה להיות במאית וכותבת למרות שאין לה כישרון, והיא חושבת שהיא יכולה לגלם דמויות בנות 20, כשהיא בשנות ה-30 לחייה (וודס למעשה בת 30 בלבד. אבל היא ממש לא נראית כך). ההתאמה של דמויות שמקבלות את מצבן – כמו רורי העובד של סטיוארט או קיבס החבר שסטיוארט לא אוהב – כן מצליחות לנצח לפעמים.

תוך כדי הסדרה עוסקת בנושאים שהם די קטנים ומצומצמים – דייט, חתונה של חברים או בילוי עם חברים חדשים. כל אירוע כזה קטן מספיק כדי לעורר הזדהות, בצורה הכי עצובה שיש. אבל הדמויות לא מושלמות והעצב שלהן לא טראגי. יש להן את הצדדים השליליים שלהן, ומשם מגיעה הקומדיה. האיזון הוא מה שהופך את הלו ליידיז למיוחדת.

אני לא חושבת שזו סדרת חובה, והיא בטח תהיה שנויה במחלוקת כמו האחרות שהזכרתי. אלו שלא אוהבים הומור מבוכה לא יאהבו אותה, למרות שהמבוכה אצלם ולא אצל סדרה. אבל למי שנהנה מהמשרד אסור לפספס את הסדרה הזו, שהיא לא הכי קלה והיא לא 20 דקות של משבר – התרה – פאנץ'. היא תיאור מדוייק, עצוב לפעמים, מגוחך לפעמים אך תמיד מלא חמלה של אנשים אמיתיים, על רגעי המשבר והחסד שלהם.

מחזות זמר, מחזות זמר בכל מקום

אני אמנם שונאת תיאטרון, אבל החריג הוא כמובן תיאטרון מוזיקלי. אם בתיאטרון מבקשים מאיתנו להאמין שהכל אמיתי, במחזמר מבקשים מאיתנו להאמין שהכל אפשרי, גם חבורה של אנשים שפוצחים בשיר מתואם. זה סיספונד גדול יותר, אבל מוסיקה היא דבר כזה נפלא, שזה פשוט פורמט שאי אפשר לעמוד בפניו. פורמט, אגב, ולא ז'אנר, ולכן אי אפשר באמת להשוות בין מחזות זמר סתם כי הם מחזות זמר.

שבוע שעבר היה מוזיקלי במיוחד עבורי, עם הקרנה של Merrily we Roll Along, בRevival של West End ביום שלישי, ו"גברתי הנאווה" בבימה ביום רביעי.

מתגלגלים בכיף

ההקרנה שהיתה בסינמטק ת"א ביום שלישי, חלק ממיזם עולמי להקרין מחזות מצולמים מ-West End לא היתה הצלחה גדולה. לא הגיעו הרבה אנשים, וסביר להניח שמחיר הכרטיס הוא האשם (85 שקלים, 70 למנויים, בשביל סרט של כשלוש שעות עם הפסקה). מעבר למכירת הכרטיסים האומללה, הרעיון דווקא נפלא. לא כל אחד יכול לנסוע לניו יורק או ללונדון לצפות בהפקות החדשות של מחזות זמר, והן גם לא נמשכות לעד, כך שתיעוד זה הכרחי. אגב, שנים לפני שחלמתי להגיע לווסט אנד, צפיתי כך בCats, רק שאז זה היה בטלוויזיה, ופה בקולנוע, בהקלטה שנועדה להיות מוקרנת כך. לא כמוצר משלים למחזה, אלא כתחליף.

המחזמר (של סטיבן זונדהיים) מספר את סיפורו של פרנק, מפיק הוליוודי נחשב, ושל חבריו לאורך כ-20 שנה. הוא הולך אחורה, כך שהוא מתחיל מנקודת הסיכום שם הוא מעלה שאלות, ונוסע אחורה בזמן כדי לחקור אותן. זה קונספט מעניין שלא ראיתי במחזות זמר עד היום, ומוסיף טוויסט למחזמר מוצלח גם ככה, כאשר כל מסע בזמן מקלף עוד שכבה ומגלה עוד מניעים וסודות. יצירתית, מדובר בהצלחה אדירה, עם מוסיקה מהפנטת, וליהוק מושלם. כל אחד מהשחקנים נראה כאילו נולד לתפקיד הזה, ולא כאילו מדובר בהפקה מחודשת למחזה שעלה כבר פעמים רבות (כולל כישלון קולוסלי כשעלה לראשונה ב-1981 בברודווי). יש כמובן כמה חסרונות, למשל העובדה שהשחקנים כולם בריטים אך עושים מבטא אמריקאי, ברמת הצלחה משתנה. חסרון אינהנטי הוא הדחף למחוא כפיים בסוף כל שיר, כאשר אין באמת מי שישמע, ולכן הם למעשה מיותרים. למרות כל אלו, בעיני ההקרנה הזו היתה מוצלחת בהרבה מהרבה עיבודים למחזות זמר. יש קסם מיוחד בביצועים חיים, בתחימת ההתרחשות לבמה, בקצב של הכל שיכול לקרות רק בתיאטרון. לא בטוחה שהקרנה כזו של "עלובי החיים" היתה טובה פחות מהסרט שנעשה לפי המחזה.

אם תהיינה הקרנות נוספות, כדאי מאוד ללכת, חרף המחיר הגבוה (שאולי ישתנה).

גבירתי הנאווה

הפקה חדשה של גבירתי הנאווה עלתה בבימה. השבוע היו הצגות ההרצה, כאשר הבכורה ביום שני (11/11). בתפקידים הראשיים נתן דטנר המנוסה (מר היגינס) ושני כהן הצעירה (אלייזה דוליטל). ההפקה מושקעת מאוד, עם להקה גדולה של זמרים מוצלחים ורקדנים מעולים (סטפס ושלל טריקים), וההצגה באופן כללי מאוד מהנה. בהצגה שאני ראיתי היו כמה פשלות קלות, שלא ממש פגמו בהנאה ולכן לא ארחיב עליהן.

נתן דטנר מרשים מאוד בתפקידו, אבל כנראה שכבר שכחתי כמה מיזוגני הסיפור. זו כמובן לא ביקורת על ההפקה הישראלית, אלא על ההצגה, אבל סיפור כזה, שבסופו של דבר מוציא את היגינס השוביניסט כ, ובכן, שוביניסט, היה יכול להעצים קצת יותר את האשה שלצידו, ולהציג אותה כיותר מרק בחורה יפה (שנדלקה על בחור מבוגר). בכל מקרה, זה לא הנושא.

שאר הצוות גם מצויין, אבל עדי כהן לא זמרת גדולה, וזה ניכר. בקטעי השירה שלה נראה שהיא מתרכזת יותר בלהיות זמרת, ופחות בלהיות שחקנית. זה מסיר את האשליה שהיא אכן אלייזה דוליטל. הייתי רוצה להגיד שזה מקלקל את ההצגה, אבל המאמץ הכן שלה להפיק צליל מדוייק (והצליל אכן מדוייק בסופו של דבר, אלא שבמחזמר הדיוק משני למשחק), כן מעשיר את דמותה של אלייזה, שמחפשת אישור ודרך להתקדם בחיים. ואם נתעלם מהשירה, המשחק שלה כל כך מדוייק ומתאים לתרגום המושלם של המחזה, שאי אפשר באמת להתלונן עליה. כך גם פיני קידרון בתפקיד אלפרד דוליטל, קצת צעיר מדי וקצת חסר אנרגיה בקטעי השירה, אבל מדוייק ומושלם במשחקו. אז לכאורה נשמע שהקטעים המוזיקליים הכי חלשים בשיר, אבל זה לא נכון, כי השלם עולה על סך חלקיו: פיני קידרון מלווה בחבורת רקדנים מצויינת, ושני כהן חולקת את הבמה, רוב הזמן, עם ענקים שמסייעים להרים את הקטעים המוזיקליים. התוצאה מוצלחת, גם אם לא מושלמת.

בסך הכל כיף לראות בארץ הפקות מושקעות של מחזות זמר (כמו קברט, קזבלן, כנר על הגג), והייתי שמחה אם היו מתרגמים גם מחזות זמר חדשים, ולא מעלים רק הפקות של מחזות זמר שרצים כבר עשרים שנה, עיבדו אותם כבר לסרט וכולם ראו בהפקות עבר.

(והנה ההפקה הקודמת, עם ריטה בתפקיד אלייזה דוליטל. אם יש לכם כמה שעות פנויות).

הצעת הגשה: קבבונים ברוטב עגבניות

לפני שבועיים, בביקור הדו-שבועי אצל הקצב, הוא הציע לי לנסות את הקבבים שהם מכינים במקום. הקבבים עשויים משלושה סוגי בשר בקר ומתערבות התבלינים המוכנים שלהם. מכיוון שההמבורגר שלהם היה נהדר במיוחד, לא באמת יכלתי לסרב. הקצב היה זה שהציע לי (אחרי שקניתי סינטה והוא נתן לי את הרעיון המוצלח להכין סלט-סינטה על משקל סלט-עוף) להכין את הקבבים ברוטב עגבניות, לארוחה מהירה וטעימה. מכיוון שהקבבים מוכנים כבר, העבודה היא באמת בהכנת הרוטב בלבד, ומתקבלת ארוחה זריזה וטעימה.

אפשר כמובן לאכול את הקבבים כמות שהם, אז זה דורש, לדעתי לפחות, הכנה של איזו תוספת. כמובן שהקבבים יכולים להיות ארוחה בפני עצמם, אבל בעיני הם הרבה יותר כיפיים עם רוטב כיפי.

אני מתחילה עם צריבת הקבבים על מחבת חמה ללא שמן משום סוג. הבשר של הקבבים שמן מספיק, וברגע שהשומן יימס המחבת תתמלא בשמן.

מחכים שהמחבת תהיה לוהטת – שכאשר מניחים את הקבב על המחבת נשמע קול צריבה – וצולים כ-2 דקות מכל צד, להשחמה בלבד.

 

מסירים את הקבבים מהאש לצלחת, ומעבירים למחבת הלוהטת ומלאת המיצים של הקבב, בצל קצוץ.

 

מטגנים את הבצל עד להשחמה, ומוסיפים עגבניה בשלה חתוכה גס ושום. אפשר להוסיף גם פלפלים חתוכים, פלפלים חריפים, גזר קצוץ, או כל ירק שמתאים לכם.

 

ממשיכים לטגן למשך כמה דקות, עד שהעגבניה מתרככת אבל לא נשרפת. מקפידים לגרד את המחבת עם התרבד, על מנת שהמיצים והשומן לא ישרפו.

מוסיפים רסק עגבניות, מים ותבלינים (מלח, פלפל, כמון, פפריקה חריפה – מה שאוהבים). אני עברתי לאחרונה להשתמש ברסק של מוטי (Muti), הוא לא יקר וניתן להשגה בסופר במבצעי 1+1. יש גם רכז עגבניות שמגיע בשפורפרת ומחזיק מעמד לנצח (הרסק מתקלקל די מהר אחרי שפותחים את הקופסא, אלא אם שומרים במקפיא).

מוסיפים מים רותחים כך שיכסו את הירקות, ומערבבים היטב.

 

מחזירים את הקבבונים למחבת, והופכים אותם, כך שיהיו עטופים ברוטב החם והטעים.

 

מבשלים מכוסה כ15-20 דקות. הרוטב נהיה מעט שמנוני, אולם כאמור זה שומן מהבשר השומני, ולא מתוספות חיצוניות.

 

 

כשזה מוכן הקבבונים עסיסיים ועטופים ברוטב חם סמיך ומנחם. העבודה נטו על הרוטב היא כמה דקות, וברבע השעה שהקבבים מתבשלים אפשר להתקלח, לשלם חשבונות באינטרנט, לראות פרק של סדרה אהובה או לכתוב פוסט לבלוג (או לקרוא). זריז!

 

חוץ מזה

החלפתי ספר השבוע, אחרי הרבה שנים, והגעתי לניסים פרץ מ-Scissors [זהירות, פייסבוק]. השיער שלי לא טריוויאלי וניסים קלט אותו בשניה, סיפר אותי מקסים ומאז זכיתי להמון מחמאות. אם אתן מחפשות שינוי או סתם ספר מוצלח בתל אביב, הוא הכתובת.

העונה הנוכחית של השרדות אמנם בשיאה, אבל אם בא לכם להצטרף לדיונים, הקבוצה שלי בפייסבוק היא המקום.

אני שמחה לבשר שהפוסט המצולם הבא יצולם כבר עם המצלמה החדשה והמהממת שלי, ודי לתמונות הטלפון האיומות.