אופים עם מרת'ה: אוריאוס (עוגיות סנדוויץ' שוקולד במילוי וניל)

אני אוהבת עוגיות סנדוויץ'. בימי האפיה הראשונים שלי, לפני שש שנים, הייתי אופה כל מיני עוגיות שוקולד צ'יפס (רגילות, דאבל שוקולד וכו'), ומצמידה זוגות עוגיות עם חמאת בוטנים או נוטלה באמצע. זה מדהים איך אלמנט פושטי כזה יכול לשדרג עוגיה כל כך. כבר אפיתי את עוגיות הסנדוויץ' חמאת בוטנים של מרת'ה, וחויתי מפח נפש. הבצק לא רודד כמו שצריך, ולמרות שהתוצאה יצאה טעימה, זה לא היה כפי שרציתי. גם אפיתי את העוגיות באותו יום של עוגת הפירורים שכשלה, אז הייתי זהירה במיוחד בבואי לעוגיות הללו.

בסך הכל העוגיות האלו, שהן חיקוי אוריאו די מדוייק, לא מאוד מסובכות. מכינים בצק קקאו ויוצרים ממנו עוגיות. בינתיים מכינים מילוי וניל אולטרא-מתוק. מצמידים שתי עוגיות עם מילוי באמצע, וזה הכל. יאם.

כרגיל, מתחילים עם ערבוב החומרים היבשים. במקרה הזה אלו קמח, קקאו, מלח ואבקת אפיה. כבר אמרתי שאני אוהבת לערבב קמח עם קקאו כי המראה ממש חינני בעיני.

להמשיך לקרוא

אופים עם מרת'ה: עוגת פירורים

אויש, איזה שבוע. עומס בעבודה, עומס באירועים, וכמובן (!) התינוק-יורש העצר ג'ורג' שנולד לא השאירו לי דקה לנשום, שלא לדבר על לכתוב פוסט. בצד החיובי, למדתי לשחק קוסמיק.

השבוע התחיל בלחץ, כשביום שבת החלפתי מכוניות עם אבא שלי, על מנת שיעביר לי את האוטו טסט ויקח אותו לטיפול. התכוונתי לקחת את האוטו לטיפול לבד, וכשאני אומרת לבד, אני מתכוונת לשלם למוסך המורשה שליד העבודה שיבוא לקחת את האוטו, לעשות הכל, ויחזירו לי אותו. זה שירות שלא עולה המון כסף, והעדפתי שיעשו את זה בשבילי. אלא שקלטתי מהם בטלפון שהם עובדים עלי, וכשדיברתי עם המוסך של אבא שלי התברר שהם דרשו בערך 60% יותר כסף על הטיפול. זה נכון שאני בחורה, וזה נכון שזה האוטו הראשון שלי ולכן אין לי נסיון עם דברים כמו טסט ועיתויי הטיפולים (כשאמרו לי שזה כל 20,000 ק"מ לא ידעתי שגם אם לא מגיעים  לקילומטראז' צריך לעבור טיפול בכל שנה), אבל זו לא סיבה לעבוד עלי. אבא שלי, אגב, הזדעזע מהעניין. "למה זה? כי את בחורה?!" הוא שאל אותי בתדהמה. ובאמת, איך הוא ידע? הוא מסתובב בעולם בתור גבר. מסתבר שזה משמעותי.

אז נסעתי לרמת השרון והחלפנו מכוניות ולקחתי את האוטו לשטיפה והייתי נורא עסוקה. בלילה היתה מסיבת יום הולדת לבנו של בן דודי, ורציתי להביא עוגה. גם רציתי לאפות משהו לעבודה ליום ראשון. אז ביום שבת בעיקר אפיתי.

למסיבת יום ההולדת רציתי להביא עוגה פשוטה, גם מבחינת ההכנה וגם מבחינת טעם. מצאתי עוגת פירורים שהיא עוגה בחושה עם ערמת פירורים מתוקים-קינמוניים-מלוחים מעליה. עוגת קפה בסיסית (שבניגוד למה שחשבתי זו עוגה שאוכלים ליד הקפה, ולא עוגה בטעם קפה) ופשוטה להכנה. אלא שמרת'ה שקרה! טוב, נתחיל מההתחלה.

מתחילים עם בסיס העוגה הבחושה. מאז שהתחלתי לאפות, המצרך שהולך לי הכי מהר, הוא חמאה. יש מישהו אצלי בעבודה שכל דבר שאני מכינה הוא אומר "הממ. טעם של חמאה". ובכן, כן, זה מה שעושה את זה טעים.

P1020905

במתכון הזה, מלבד מלא חמאה טעימה וחמאתית, יש גם כמות נכבדת של שמנת חמוצה שמנה וחמוצתית. ואתם בטח יודעים כבר ששמנת חמוצה היא בעיני ההמצאה המופלאה ביותר.

P1020908

טוב, מתחילים באמת. מערבבים, כרגיל, את החומרים היבשים. במקרה הזה קמח, מלח, סודה לשתיה ואבקת אפיה.

P1020906

מקרימים יחד סוכר (הפעם לבן) וחמאה.

P1020909

מוסיפים 3 ביצים. נראה לי שהבלילה קצת נשברה לי בשלב זה.

P1020910

מוסיפים את תערובת היבשים, וכוס ורבע שמנת חמוצה.

P1020912

מערבבים עד להטמאה.

P1020913

זה לא הכי סקסי, אבל האמת שבשלב הזה לבלילה היה טעם גבינתי עשיר ומתיקות עדינה ולא מוגזמת. הייתי יכולה להכין עוגה בחושה מהבלילה הזו בלבד. אבל מרת'ה לא מסתפקת בזה. הו לא.

כי מרת'ה רוצה פירורים. איך מכינים פירורים? קמח, קינמון, מלח וסוכר חום נפגשים בקערה (אני ממש אוהבת לערבב קמח עם סוכר חום או קקאו. זה נראה לי תמיד כמו הרים מושלגים).

P1020914

מוסיפים המון המון חמאה, ומעבדים במעבד מזון או ביד (באמצעות Pastry Blender)  עד שמתקבל מרקם פירורי עשיר. בתמונה זה בחצי הדרך.

P1020916

מרכיבים את העוגה. הבסיס הוא העוגה הבחושה, ומעל מפזרים את הפירורים.

P1020917

אולי לא רואים ממש טוב בתמונה, אבל העוגה עולה על גדותיה. ידעתי איפשהו באמצע ההעברה לתבנית שהולך להיות פה כשל, אבל התכחשתי למציאות. בכל זאת, התבנית הזו טיפה יותר גדולה אפילו מזו שמרת'ה מורה להשתמש בה (השתמשתי בפאקינג סרגל!). עכשיו, מרת'ה בכלל שקרנית, משום שבתמונה בספר יחס הפירורים לבסיס שונה לגמרי. שכבת הפירורים דקיקה, ואצלי היא חצי מהעוגה. גם אם העוגה היתה תופחת (תפיחה שמן הסתם השתהתה בגלל ערמת הפירורים שישבה מעל) לא היתה מתקבלת שכבה דקה, פריכה וסקסית. אבל הכנסתי לתנור.

P1020918

תוך כמה דקות הבלילה מלמטה ניסתה לפרוץ את תקרת הזכוכית, והתחילה לבצבץ דרך הפירורים. באמצע האפיה חצי ממנה כבר זלג לתבנית שעליה העוגה הונחה. הו וול.

עכשיו, אל תבינו לא נכון. קצת בלילה נזלה החוצה ונשנשתי אותה כשהעוגה התקררה. זה הכל. בסופו של דבר התקבלה עוגה מאוד מרשימה.

P1020919

בעיני היא גם מאוד טעימה (אני מציינת שזה לטעמי, כי לא כמו בראוניז, לא נראה לי שהיא תהיה קונצנזוס). היא כמעט ולא מתוקה, הפירורים מכילים מלח וקינמון ולא המון סוכר, והם פריכים ועם טעם קלוי. הבסיס עדין ונימוח ולא מאוד מתוק, ועם טעם גנרי. כל ביס משלב מרקמים וטעמים ובכך העוגה מצטיינת. היא גם די יפה, עם שתי השכבות שלה והגובה המרשים. אבל כדאי, רצוי ומומלץ להכין מאותה כמות שתי עוגות פירורים. זו לא ביקורת כזו קשה, ובסך הכל זו עוגה יחסית קלה.

P1020920

אה, והאוטו עבר טיפול די חלק, ואז עבר טסט ב-11 דקות, וכך חסכתי כמעט אלף שקלים בהשוואה למוסך הפחות הוגן ופחות ישר. אז גם שם היה סוף מתוק.

P1020921

 

הנה קישור למתכון בגרסה טבעונית ללא גלוטן, והנה גרסה רגילה.

המבורגר עם צ'יפס ירוקים

לא התכוונתי בכלל לכתוב פוסט. לא התכוונתי לצלם, לא התכוונתי לחכות בין השלבים, רק רציתי לאכול ארוחת צהריים.

הכל התחיל כמה שעות מוקדם יותר, כשהשכמתי קום בשביל להגיע לתור לרופא השיניים, שאיימס של לפני שבועיים, בבירור צעירה יותר וטיפשה יותר, קבעה לשמונה וחצי. התור הסתיים בתשע וקצת, ויצאתי לסיבוב הקניות שלי. התכוונתי לקנות חזה עוף סגפני ולהקפיץ אותו עם ירקות. כבר כמה ימים שהתחשק לי המבורגר, וחשבתי אולי להזמין בערב מוולפנייטס או אפילו ללכת לאכול, אבל רק כשהגעתי לקצב, בחרתי את חזה העוף והשניצלים, וראיתי שספיישל היום שלהם הוא המבורגר אנטריקוט, החלטתי לזרום עם זה. לא הזיק שחבילה של ארבעה המבורגרים עולה כמו המבורגר יחיד במסעדת המבורגרים סבירה (האמת שהיום גם מקדונלד'ס סופר יקר [אוי ואבוי, ברחה לי קצת זקנה שם הרגע. "זוכרים את הימים שארוחה במקדונלד'ס עלתה 25 שקלים? וכרטיס לסרט 18? וכולם אהבו אחד את השני?". בעע]), ושהם מוכרים גם לחמניות עבות וריחניות שם. שמחה וטובת לבב, שמתי פעמי אל הירקן.

אני מתה על ירקות ולכן מתה על הירקן שלי. הכל תמיד יפה וטרי, המחירים טיפה יותר יקרים מבסופר אבל אי אפשר להשוות את הסחורה. קניתי (בין היתר) שעועית ירוקה טריה, שטעימה פי מליון משעועית קפואה ספוגית ועצובה.

תכננתי להכין את ההמבורגר עם ביצת עין מעל ומעט ירקות, אבל כשראיתי כמה יפה ההמבורגר החלטתי לא להאפיל עליו ולתת לו את הכבוד.

P1020887

המבורגר אנטריקוט מעלף

להמשיך לקרוא

אופים עם מרת'ה: עוגיות דאבל-שוקולד-בראוניז

אני לא נוטה לצלם selfies שמיועדים לפרסום (כאמצעי להתייעצות כשאני לבד בחדר ההלבשה, זה דווקא פתרון מעולה). כשאני כבר עושה את זה, כשבא לי להשוויץ בתספורת חדשה או משהו כזה, משהו מביך להפליא מוצא את דרכו אל התמונה. השבוע לבשתי שמלה חדשה יחסית מ-H&M (יש להם סייל סוף עונה מטורף והיסטרי, ועשרות שמלות יפות. יש גזרה לכל אחת, ברצינות. אני מצאתי חמישה דגמים שהולמים אותי, ויש שם עוד המון לרזות במיוחד, לשטוחות ולשופעות, לחושפות הידיים וחושפות הרגליים. פשוט רוצו לקנות) ונעליים חדשות מ-Liebling (שהן מהממות אך בעיקר יקרות, ולכן החלטתי שארשה לעצמי זוג אחד כזה בשנה. כלומר בעונה. חסכון זה לחלשים), וירדתי במעלית 50 קומות ללא עצירה. במעלית היתה מראה, ובבית אין לי מראת גוף, אז ראיתי את המראה השלם לראשונה, וחשבתי שאני נראית דווקא די סבבה. אז החלטתי לצלם. התמונה הראשונה יצאה קצת חתוכה, אז צילמתי עוד אחת. בעודי מצלמת המעלית הגיעה לקומה הראשונה, והדלת החלה להפתח. בפאניקה שמישהו יראה את מפגן היהירות הזה, זרקתי את הטלפון לתיק. מאוחר יותר גיליתי את התמונה שתיעדה את המבט הזה:

IMG_1601

שימו לב לדלת המעלית הנפתחת. ולנעליים!

כן. זה קרה.

בכל מקרה, מרת'ה. עכשיו אספר לכם על מתכון מעלף לעוגיות שרבים אמרו שהן העוגיות הטובות שהם אי פעם אכלו (אין לי בעיה לחלק מחמאות, כי המחמאות למתכון. כמו המחמאות לנעליים ולשמלה. וגם לעצמי, מה 'כפת לי, הבלוג שלי) שמוכיח אחת ולתמיד שעם מתכונים של מרת'ה אי אפשר לטעות, ואתם תחשבו על הפרצוף משיק אלפי הספינות שלי.

פרצוףמוזר

 אז העוגיות. גם השבוע התחשק לי משהו נטול מאמץ ועבודה קשה (אבל קצת יותר מבראוניז, כי עוגיות זה תמיד טיפה התעסקות). צמצמתי את הרשימה לשני מתכוני עוגיות – עוגיות שוקולד צ'אנקס פריכות, או עוגיות שוקולד פאדג'יות. אני לא מתה על עוגיות פריכות, אבל אני גם לא מתה על המון שוקולד מרוכז. בסופו של דבר מתכון הפאדג' דרש פחות חמאה (אך כמות שוקולד זהה), ועל כן הוא נבחר.

אופים עם מרת'ה: בראוניז!

אתם חייבים להודות שאין הרבה בלוגים שמפרסמים פוסט על ספרות שואה, ואז מתכון בראוניז. לכן אני חושבת שאני הבלוגרית המובילה בז'אנר השואה ושוקולד (שלא לדבר על התמחות בפאתט!). אבל אל דאגה, בשבוע הבא אתמקד באלפי השמלות שקניתי, מברשות האיפור, והנעליים המעלפות, ואשמור על רדידות אופטימלית.

בשבוע שעבר נתתי לחברותי למשרד שלוש אפשרויות למאפה הבא שאביא לעבודה: Stickybuns מעלפים בטעם פקאנים ומייפל, מאפה שמרים במילוי משמש טרי (מסתבר שהעונה שלהם נגמרה כבר), ובראוניז. והן בחרו בבראוניז! האופציה ששמתי שם סתם כי היא האופציה הקלה בשבילי. אבל אני לא מתלוננת. פשוטי העם אוהבים מה שפשוטי העם אוהבים (באהבה, הכל באהבה).

P1020848

תכל'ס, בראוניז זה מתכון ממש פשוט. לא הכנתי אלפים כאלו בחיי, אבל תמיד כשאני צריכה עוגת שוקולד אני משתמש בבראוניז במקום (נניח, כשאני מכינה לאמא שלי את פיצת השוקולד עם בננות מקורמלות וקרם שוקולד. אני באמת צריכה להכין את זה שוב…). אני אוהבת את הפאדג'יות של הבראוניז, וההכנה, כאמור, ממש פשוטה. אפילו לא מלכלכים את המיקסר.

האמת שהבעיה הכי גדולה שלי עם בראוניז היא בחיתוך שלהם. זוכרים את הקושי שלי לקרר דברים עד הסוף? אז בבראוניז אני תמיד מוציאה אותם מהתבנית מוקדם מדי ומקבלת פירורים וקוביות עקומות במקום חתיכות בראוניז מושלמות. אמא שלי קנתה לי תבנית בראוניז (מהסדרה של קרין גורן, אם כי היא לא היחידה שמשווקת אותן). התבנית עצמה נחמדה: תבנית מרובעת נון-סטיק עם תחתית מתפרקת. ככה שזו כבר תבנית שכדאי שיהיה בבית. הרכיב הנוסף שחותך את הבראוניז נחמד, אבל ממש לא הכרחי.

P1020853

תחתית מתפרקת. רואים? הלק שלי מבצבץ!

בכל מקרה, כאמור, בראוניז זה ממש פשוט (תתעלמו מהקשקושים שלי ותראו שזה מתכון ממש קצר).

ראשית, ממיסים שוקולד וחמאה על באן מרי. בדר"כ אני ממיסה במיקרו, ואם אני משקיעה אז בסיר (לא באן מרי, ממש סיר על האש). אבל פה השתמשתי בקערה ממתכת אז זרמתי.

P1020841

בהתחלה השוקולד נמס והחמאה קרה.

P1020842

אחר כך החמאה מתמוססת.

P1020843

ואז מתקבל שוקולד מומס בהיר ומבריק, שצריך לזכור שהוא מלא בחמאה כדי לא לאכול אותו עם כפית ישר מהקערה.

P1020844

נותנים לשוקולד להתקרר עד שהוא בטמפרטורת החדר. מיד אחר כך מוסיפים סוכר.

P1020849

ואחר כך את הביצים, אז אפילו אני הצלחתי לתת לו להתקרר, כי לא רציתי בראוניז חביתה.

P1020850

מוסיפים את הביצים הטרופות לאט לאט לתערובת. מרת'ה מציעה להוסיף את הביצים אחת אחת ולטרוף. אני מעדיפה לטרוף את הביצה בנפרד טרם ההוספה לתערובת השוקולד החם (הביצים אצלי יוצאות מהמקרר, אז יש הבדלי טמפרטורות), אבל יש גבול ואני לא אטרוף אחת אחת, אז אני פשוט מוסיפה לאט לאט את הביצים הטרופות. רואים? שני משפטים על הפעולה הכי טריוויאלית. קשקשנית. [פעם בדייט גרוע כשקלטתי שהדייט מתלהב ממני יותר מהרצוי הקצנתי את הקשקשנות שלי לרמה בלתי נסבלת, ונראה שזה רק גרם לו להתלהב יותר. גברים.]

P1020852

אחרי הביצים מוסיפים קצת מלח (הכי חשוב!) ותמצית וניל.

P1020855

מוסיפים את הקמח ומערבבים.

P1020857

יוצקים את התערובת לתוך התבנית המרופדת בנייר אפיה. תכל'ס אפשר לוותר על נייר האפיה בתבנית הספציפית הזו, אבל כבר חתכתי את נייר האפיה שיהיה בגודל מתאים ואז הוא נקרע לי והתקמט ונהרס לכל שימוש אחר, אז השתמשתי בו. גם שימנתי את התבנית ונייר האפיה, למרות שזה מיותר לגמרי, אבל מרת'ה אמרה.

P1020856

מלאכת מחשבת של התאמת נייר האפיה המתאים לתבנית המתאימה

P1020858

אופים 40-45 דקות.

P1020859

החץ עקום! לא שמתי לב בזה עד לרגע זה.

מוציאים מהתנור, מצננים לגמרי, ואז חותכים את הבראוניז לקוביות. אני השתמשתי בחותכן של התבנית, אבל הבראוניז המתקבלים עצומים, אז חתכתי את החתיכות שמתקבלות לחצאים.

P1020860

לקחתי לעבודה, וכל הבראוניז נגמרו לפני הצהריים.

P1020861


פאדג'י מבפנים, פריך מבחוץ.
עוגה מתוקה לישראל חזקה.
בראוני.

מתכון.

שואה שלהם

אחד מהז'אנרים הספרותיים החביבים עלי כשהייתי בבית הספר היסודי, היו אוטוביוגרפיות של ניצולי שואה. הספרים האלו תמיד נפתחו בלידה והסתיימו בשחרור המחנות, ובין לבין היו שם כל סיפורי הזוועה שאפשר להעלות על הדעת. מכיוון שהייתי ילדה, והמקור שלי לספרים היה אגף הילדים, הספרים שקראתי היו סיפוריהם של ניצולים שהיו ילדים בזמן המלחמה, מה שלא מנע את סיפורי הזוועה, אבל כנראה הפך את הסיפורים לחומר קריאה ראוי לילדים, בעיני הספרנית הבית ספרית. בדיעבד, אני חושבת שמעבר להיותו של הפרק הזה בהיסטוריה האנושית מרתק עבור ילדה שמתחילה להכיר את העולם האמיתי, אלו היו ספרי האימה שהייתי קוראת. הם היו אימה משום שהם סיפרו סיפור מפחיד מאוד, אבל כזה שבבירור לא יכול להישנות (לא לי, בכל אופן, לפי מה שלימדו אותי אז בבית הספר. כנראה לא מלקחי השואה החכמים ביותר).

לא היו לי ניצולים במשפחה – סבתא שלי היתה בישראל בזמן המלחמה, בהשרדות מסוג אחר – אבל חלק גדול מהמשפחה נספה בשואה, והאבל של סבתא שלי – אבל שכנראה לעולם לא אצליח להבין באמת – הטיל צל על הילדות שלי. יחד עם זאת, כשבגרתי התחלתי לקרוא ספרות 'מתוחכמת' יותר וזנחתי את ספרי הניצולים וסיפוריהם. באיזשהו שלב כל הזוועות מתערבבות יחד, והשיא היה בלילה נטול שינה בפולין, אחרי עדות מצמררת במיוחד.

שנים אחר כך קראתי את "שואה שלנו", שמיד הפך לספר הישראלי האהוב עלי. שואה שלנו הוא ספר ניצולים כזה, אלא שהשואה כמעט ואינה מוזכרת בו. השואה היא סיפור רקע הכרחי שמניחים שכל הקוראים כבר מכירים ושאין צורך להרחיב. כולם יודעים על הרעב, וכך שני הילדים במרכז הספר משחזרים את רעב השואה ואוכלים תפוחי אדמה נאים משך ימים, עד לעלפון. כולם מכירים את הסכנות, ולכן כאשר אביו של הגיבור מלמד אותו לרוץ בזיג זג בסמטאות, אנחנו יודעים איזו טרגדיה אישית שלו זה משחזר.

שואה שלנו הוא ספר שואה, אולם מדובר על חווית השואה של בני הדור השני. הם אלו שנולדו אל תוך חיים שמנסים להראות כמה שיותר נורמליים, אלא בצילו של אירוע בלתי נתפס. הוריהם לא דיברו על הזוועות, או שהם לא רצו לחקור, וסיפורי גבורה הפכו להיות משהו להתבייש בו. זה כמובן מובן לגמרי, הרצון לגונן על הילדים מפני, ובכן, העולם, אבל בו בזמן נוצר כתוצאה מכך נתק בלתי הפיך בין ההורים ובין הילדים. סוד איום ונורא ריחף מעל הבתים האלו תמיד. לפעמים להורים הניצולים היו משפחות שלמות שלא היו מדברים אליהם, או מזכירים אותם רק בחטף. כמובן שאין שני סיפורים דומים, אבל באופן גורף ניצולי השואה בארץ חסכו את סיפוריהם מילדיהם, והשתדלו להמשיך הלאה בחייהם, עם צלקות בלתי הפיכות, כמובן. שואה שלנו חיה על הפער בין מה שכולם יודעים ובין מה שמשתדלים להסתיר, וזה מה שהופך אותה ליצירה אניגמטית ושובה.

ספר שונה בנוף ספרי הדור השני הוא יצירת המופת של ארט ספיגלמן, "Maus". הרומן הגרפי הזה, שמספר את סיפורו של אביו של ארט, ולאדק ספיגלמן, בפולין של מלחמת העולם השניה, מצליח להיות הרבה יותר מסיפור שואה, ובו זמנית להיות מסיפורי השואה המצמררים ביותר שקראתי.

סיפור המסגרת הוא חידוש הקשר של ספיגלמן ואביו לקראת ספר שארט רוצה לכתוב על חוויות אביו במלחמה. ארט גדל בצל המחנות – שני הוריו בוגרי אושוויץ, היה לו אח קטן שנספה, ואביו נהג להזכיר את המחנות והחוויות שעברו עליו שם באופן תדיר כדי להקטין את קשייו של ארט. אני לא יודעת אם גילויי הלב של ולאדק נבעו מכך שבארה"ב האוירה היתה טולרנטית יותר לסיפורי שואה, או שהוא פשוט היה אדם כן ונטול מעצורים. האופן הישיר, הכמעט אגבי, שולאדק מספר את סיפורו הם שובים. הוא שרד את המלחמה בזכות חוש עסקי משובח, בזכות ראיה לטווח ארוך מפוכחת, וכמובן הרבה מזל. ציורי הקומיקס שמלווים את הספר – שמציגים כל עם בתור חיה אחרת  – היהודים הם עכברים, הנאצים חתולים (פוי!), הפולנים חזירים, האמריקאים כלבים וכן הלאה – הם מצד אחד מינימליסטים – משיכות עט תזזיתיות, מינימליסטיות, שיוצרות את הדימויים האיקוניים  – אושוויץ, ערמת הנעליים, המחבוא, הגטו, תאי הגזים – בפשטות ובישירות. כל אלו מרגשים מאוד והם בבירור תוצר של מי שלא התחנך על תרבות השואה הישראלית, אלא יצר לעצמו תרבות שואה אלטרנטיבית.

בעיני, החלק השובה ביותר ב-Maus הוא סיפור ההתמודדות של ארט עם אביו המזדקן. זהו סיפור אוניברסלי באמת, על הבן המנוכר שחוזר לאביו המזדקן כשכוחו אזל לו, והוא דורש את עזרתו. מפגשיהם של האב והבן מתובלים בבקשות עזרה של האב (לנקות את המרזבים, לגשת איתו לבנק), ובסירוב של ארט. ארט ממעט בזכרונות מהתבגרותו, ומתקבל סיפור קצת מוטה, על האב המקסים (דמותו של ולאדק כובשת לגמרי, וזה כנראה מלמד על האהבה הגדולה של ארט אליו, יותר מכל דבר אחר) ובנו חסר הסבלנות. דמויות נוספות מתקשות להתמודד עם ולאדק – אשתו מאלה, כלתו פרנסואז – אבל ולאדק (אולי זו רק אני) נותר כובש. אמו של ארט, אניה, התאבדה בארצות הברית כשארט היה בן 20, אחרי התמוטטות עצבים ואשפוז שהוא עבר. זה כנראה הצל הכבד ביותר שמוטל על הסיפור הזה. ולאדק עדיין מתאבל, שנים אחרי, על מותה של אשתו האהובה. ארט מספר שכל ילדותו עברה עליו בצילו של אחיו המת רישיו, שתמונתו הוצבה בסלון, מושלם לנצח, ואילו ארט נותר לחיות ולאכזב. הסיפור של ההורה המתזדקן סובל מאותה בעיה מתסכלת – אמו של ארט מתה לפני שהספיקה להזדקן ולאבד את עצמה, ואילו ולאדק מהווה נטל על בנו מעצם קיומו, התקפי הלב שלו ואובדן הכושר (מה שלא קרה לו גם אחרי שנה באושוויץ, עם טיפוס וללא אוכל). אניה מתוארת בתור אישה רגישה, וסיפוריה על המחנות היו עשויים להיות אנטיתזה לסיפורו של ולאדק. ואולי לא. הבעיה בדמות קפואה כזו היא שההזדמנות לאכזב נלקחת ממנה. כל זה מועצם על ידי העובדה שולאדק השמיד את כל יומניה של אניה לאחר התאבדותה, ובכך מיצב את עצמו בתור ההורה החי, המועד לאכזבה, ואותה בתור ההורה המת, שעם השנים רק הזכונות הטובים ישארו ממנה (היא מתוארת רק דרך סיפוריו של ולאדק, בכלל לא דרך זכרונותיו של ארט – שממעט, כאמור, בזכרונות ילדות – ובכך דמותה המושלמה מבוססת).

השזירה של הסיפורים הללו יחד – סיפור השואה של הוריו, סיפור ההזדקנות של אביו, סיפור הדכאון של אמו וקשיי הכתיבה של ארט עצמו – הופכים את היצירה השלמה לגדולה בהרבה מסך חלקיה. היא מצחיקה לפרקים, ועצובה מאוד לרוב. היא בעיקר מרגשת מאוד וסוחפת מאוד, וזוכת פרס פוליצר מוצדק מאוד.

המשרד ואני 2 : מייקל ואני

(press play)

"There are ten rules of business that you need to learn. Number one: You need to play to win. But, you also have to… win, to play"

            The Fire

בדצמבר 2007 הייתי בת 22. כן, כן – הייתי פעם בת 22. הייתי בת 22 ורק התחלתי ללמוד משפטים. כולם היו מבוגרים ממני, גרתי במעונות, וכמעט ולא היו לי חברים. הלימודים התחילו כמה שבועות קודם, אבל שביתת הסגל הבכיר הביאה לכך שלא באמת למדנו, ואני הייתי בירושלים, ספונה בחדרי. המשרד היתה אז בתחילת עונתה הרביעית, ואני ביקשתי מברק דיקמן לכתוב עליה לסדרה של חיי. לא הכרתי את ברק, וסיימתי לצפות ב"משרד" רק כמה שבועות קודם.

צריך הרבה יומרה, לכתוב על סדרה בעונתה הרביעית, כשסופה אינו באופק, שהיא הסדרה של חייך. אבל לי יש יומרה כמו שיש לי עומק, ואמנם לקח לי שמונה חודשים, אבל בסוף כתבתי עליה. זה היה בקיץ 2008, כשהייתי אמורה ללמוד למבחן בעונשין. אחרי מיליון טיוטות שהושלכו כתבתי את מה שהפך להיות (אחרי עריכתו הנדיבה של ברק) "המשרד ואני".

כל מיני דברים השתנו מאז. הכרתי הרבה אנשים חדשים. פרשתי מהתואר שלמדתי אז, ולקחתי הפסקה ואז התחלתי אחד אחר, סיימתי אותו והתחלתי לעבוד בגרסה שלי למשרד. חלמתי על Michael Scott paper company אבל החלטתי להכנע לממוצעות. נו, חמש שנים. הרבה, הרוב, לא השתנה. אני לא חושבת שיכול להשתנות.

כבר הסברתי באריכות למה המשרד. למה היא נגעה לליבי בצורה שאחרות לא הצליחו וכנראה גם לא יצליחו. אבל לא התעכבתי אז על מייקל, במיוחד. לא הסברתי שהוא הדמות האהובה עלי בטלוויזיה אי פעם. שהוא, בשבילי, הדמות האמיתית ביותר בטלוויזיה.
אני אוהבת את מייקל, בפשטות, כי אני רואה את עצמי במייקל.

"What is so wrong about me? […]Is it really so horrible that I could possibly go out and find happiness?"

The Lover

מייקל הוא ילד הפוסטר של הבדידות. זוהי בדידות לא מתפשרת. Desperate ain't lonely שרים וויסקיטאון, ומייקל מלמד אותנו שגם ההפך הוא הנכון. הוא ממשיך להתעקש, ממשיך לחכות, מסרב להבין כשהוא מביט לצדדים ורואה אנשים שהוא תופס כנחותים ממנו החיים באושר גדול יותר. הוא מכוון למעלה ללא הרף. מאז שהיה ילד הוא יודע איך הוא רוצה לסיים. עם אישה וילדים. משפחה. הוא נאבק כל חייו והוא רק רוצה לנוח. יום אחרי יום, הוא קם בבוקר ועוטה את המסכה. מסכה של אושר, של האיש שהוא היה רוצה להיות. כשכל מי שמסביבו רק רוצה לחשוף את פניו הערומות, את הדמעות שמאחורי המסכה. מייקל לא מוותר. כי הוא לא מפסיק להאמין בסוף הטוב.

אז כן, מייקל ביקורתי. הוא מתוסבך ומוזר ודחוי, והוא עדיין ביקורתי. הוא מבקר את אנדי על שהוא רוצה להיות אהוב יותר מדי, הוא מבקר את בעלת הבית של פאם על שהיא מבוגרת מדי ולא מושכת מספיק, הוא מבקר את דווייט על שהוא לא איש מכירות טוב מספיק, ובכל הזמן הזה מייקל מעורר ביקורת בכל דבר שהוא עושה. אז מה? כולנו ביקורתיים ורוחשי בוז ומאמינים שאנחנו טובים יותר מהאחרים. וכך אמור להיות, אנו לא אמורים לחיות חיים שאנחנו חושבים שהם טובים פחות משל כל היתר. אז אתם בזים למייקל, ואולי אפילו לי. אבל התכונה הזו שלו היא האמיתית ביותר בו, היא מה שהופכת אותו ליצור שלם ומורכב, אמיתי ומטופש, נידון לעצב אך מקווה לאושר.

"[…] At the end of my life, when I'm sitting on my yacht, am I going to be thinking about much money I have? No. I'm going to be thinking about, how many friends I have. And my children. And my comedy albums. I mean, I have a yacht so I obviously did pretty well money wise."

Money

בפרק אחד של פיוצ'רמה, חייזרים מאיימים להשמיד את המין האנושי. זו לא הפעם האחרונה שזה קורה בסדרה, ובטח שלא האחרונה, האנושות מאויימת תדיר בעתיד. פריי, משועמם מהמוות המתקרב, אומר שזה לא המוות שבעייתי, זו הציפיה שהוא לא יכול להתמודד איתה. מייקל חולק את תפיסת העולם הזו, שהציפיה לסוף, גרוע ככל שיהיה, היא החלק הקשה. עדיף להיות בסוף, לעשות את הטוב ביותר מהקלפים שחולקו לו. ראייה לאחור היא 6:6, כך אומרים. אלא שהוא לא מאמין שהסוף יהיה גרוע. הוא מאמין בכל ליבו במה שהטלוויזיה לימדה גם אותי. שצריך להחזיק מעמד ולחכות, כי כמו שכל כוכבת קומדיות יודעת- ברגע שאת הכי פחות מצפה לכך, אהבת אמת תגיע. זו דרך מנחמת להתמודד עם אכזבה ועם שברון לב, ועבור מייקל הרגע הזה לעולם אינו תחת סימן שאלה. אבל בדרך אליו אתה חווה את רכבת ההרים הזו, שבה יום אחד אתה מתעורר בבוקר עם בור במקום שבו היה הלב שלך, ולמחרת עם לב מתפקע עד שהוא מתפוצץ מרגשות. רכבת הרים שהדבר היחיד שמחזיק אותך אליה ולא נותן לך ליפול בסיבובים, הוא התקווה. כי מייקל סקוט מעולה בזה, בתקווה. האם זה כל כך מעורר בוז? ההאחזות בתקווה כשכולם כבר היו מוותרים?

חייהם של שוכני המשרד האחרים תמיד הוגדרו על ידי מערכות היחסים שלהם. הרגעים הגדולים סבבו סביב אהבה ושברון לב. דוויט ואנג'לה, אנדי וארין, ג'ים ופאם כמובן. אפילו פיליס קיבלה זמן מסך בזכות מערכת היחסים שלה עם בוב ואנס (מקררים). תחת הנחות אלו, שהאהבה ואף אחד זולתה ישחרר אותך, ההתעקשות של מייקל למצוא אותה נראית מובנת. כבר בתחילת העונה השנייה הוא קונה את הקונדו שלו, בית שהוא מצפה למלא בילדים אבל מצליח למלא רק בנרות וריבים ובג'ן האיומה. כשמבינים שזה כל מה שמייקל מחפש, כשמבינים שהוא לא רוצה לעצור עד שימצא, אפשר להבין למה הוא לא מוותר גם על ג'ן, מה שנתפס עבורו כהזדמנות אחרונה לאושר, אולי הגיע תורו.

לאורך הדרך מלבד ג'ן הוא התמודד גם עם בדידות חברתית. הוא ראה את עובדיו כחבריו האמיתיים, והם רק ראו בו את הבוס. הוא ראה את פאם קמלה בדלפק הקבלה, ראה את ג'ים עובד בחוסר חשק, צפה בדוויט מצפה להרבה יותר מדי מעבודתו, וידע בדיוק מה הוא צריך לעשות בשביל להפוך את הכל לבסדר. אלא שהם לא רצו לשמוע. הם דחו את הצעות הידידות שלו (מעניין כמה פעמים הציע להם חברות בפייסבוק). אני מבינה את העובדים, גם אני מעדיפה לשמור על הפרדה מירבית בין המעגלים החברתיים שלי, אבל למרות שהסירוב שלהם מובן, גם תחושת הדחייה של מייקל מובנת, צורבת ומעוררת הזדהות.

"They say, on your deathbed, you never wish you spent more time at the office. But I will. Gotta be a lot better than a deathbed."

Goodbye Michael

בסוף מייקל מצא את הסוף הטוב שלו, ופסע אל השקיעה. המשרד לא נגמרה כשהוא עזב, אבל הסדרה של חיי דווקא כן. הסדרה לא היתה סיפורם של ג'ים ופאם, וגם לא החיים של אוסף אנשים בעסק שגווע בחברה שחיה על זמן שאול. היא החלה כך, וכל אלו סייעו לשרטט את מייקל סקוט, האיש שמבין בנייר, חוץ מאת העובדה שבקרוב לא יהיה מי שיקנה אותו. שמבין באנשים, אבל לא מצליח לגרום להם לחבב אותו. שראה את כל הסרטים ושמע את כל השירים ורק רוצה לחיות באחד. מבחינתו העבודה היא לא פשרה, הוא אוהב אותה באמת. הוא זוכה להיות מנהל, להיות בקשר עם אנשים, למצוא את אהבת חייו, להקים חברה משל עצמו, להצליח.

אם הייתי מנסה לנחש לפני חמש שנים איפה אכתוב את זה היום, בטוח הייתי מפספסת. יש משהו מסוכן בזה שאנחנו חושבים ששום דבר כבר לא יכול להשתנות, להניח שאם ככה היה תמיד, כך ימשיך להיות. זה נכון לגבי מי שאנחנו. אנשים לא משתנים, לא באמת. אנחנו לומדים להתקיים בנוחות יותר בעולם הזה, להחצין את השגרתי ולהסתיר את המוזרויות, אבל לא משתנים. אבל כל מה שמסביבנו משתנה תדיר. כשהייתי בת 22 חשבתי שאני כל כך מבוגרת וכל מה שהיה יכול לקרות לי היה אמור לקרות כבר, ומעכשיו הכל יהיה שגרה והחמצות. היום אני חושבת שהייתי אז כל כך צעירה, ומה בכלל ידעתי? כמה הרבה יותר יכלתי לעשות בשנים שעברו מאז, אם לא הייתי שבויה במחשבות האלו. בטח אחשוב את זה על עצמי של היום כשאהיה בת 32. מייקל מתכחש לטבע האנושי הזה. הוא בטוח תמיד שהשינוי יהיה מחר. הוא כבר באמצע העשור החמישי לחייו והוא בטוח שהוא עוד יוכל להיות קומיקאי מפורסם, או קולנוען ענק, שחקן, איש עסקים, סלב. הוא בטוח שהפריצה מעבר לפינה. יש לו תרחיש שלם של מה שיקרה כשהדברים יתחילו להסתדר, והוא מחכה. האפשרות הברורה למי מאיתנו שעבר את גיל 20 וכבר לא יהיה אף פעם ילד פלא, לא נראית לו אפשרית.

"And thank god none of it was true. Not even the herpes"

לאחרונה ראיתי את המשרד שוב. מהפרק הראשון ועד הפרק שמייקל סקוט עוזב. לא ראיתי טעם אחרי כן. הרבה דברים התחוורו לי הפעם. כמו למה פאם נשארת עם רוי (וגם חוזרת אליו), למה ג'ים מחכה חודשים לפני שהוא נפרד מקארן, למה אנדי ואנג'לה כמעט מתחתנים. למה הסדרה מתרחשת בחברת נייר, אחד העסקים הגוועים, שקפאו בזמן, ולמה האנשים שם לא מעלים על דעתם בכלל את היום שאחרי (שהוא מרחק יום אחד לאורך כל הסדרה, החל מהפרק הראשון). הסדרה פתאום היתה ברורה מתמיד, וגם מייקל.

בצפיה חוזרת, צפיה אוהבת ומלאת חמלה, היה ברור שהמוזרות החברתית היחידה של מייקל היא שהוא אינו חש בושה. הוא לא מתבייש בטפשות שלו, בתקוות שלו או בחלומות כמו שכל כך הרבה מאיתנו מתביישים. הוא לא מפחד להודות במי שהוא. אנחנו נבוכים בשבילו, אנחנו אלו שנעים בכיסא בחוסר נוחות, אבל מי אנחנו שנחליט שמי שהוא ראוי למבוכה? זכותנו להיות שמנים, מטופשים, מכוערים, בררנים, בודדים, ביקורתיים, מלאי אהבה עצמית ושנאה עצמית וילדותיות. זכותו של מייקל להוסיף לאהוב את עצמו ולצפות לעצמו גדולות, גם אחרי שכל מה שהוא מכיר ויודע שכנע אותו בהפך.

בתוך כל זאת, בתוך כל רפש הכנות, מייקל הוא בעצם הדמות הפנטסטית ביותר בסדרה. הוא אוהב את העבודה שלו, הוא מאמין שיגשים את חלומותיו, בינוניים ככל שיהיו. הוא לא מוותר. הוא כמו שהיינו כשהיינו צעירים וטיפשים וכשכל החיים היו לפנינו. כשלא ידענו שאנחנו מוזרים או טיפשים, או כשידענו אבל היה לנו טוב במוזרותינו. טוב שמאז מנסים רק לשחזר.

ולא יודעת, אם הכל הסתדר למייקל בסוף, אולי רק צריך לחכות לסוף?