בפרק הכי יפה של מחלקת גנים ונוף, The end of the world, לזלי רוצה שזה יהיה סוף העולם, כדי שהיא תוכל לעשות מה שהיא רוצה בלי לדאוג להשלכות. אבל העולם לא נגמר באותו לילה, הבוקר מגיע, וכמו כולנו, כמו כל יום, היא נאלצת לעשות אלף פשרות ולחיות לא רק בשביל היום, אלא גם בשביל מחרתיים.
מהצליל הראשון של הפרק (נעימת הפתיחה של העונה הראשונה), הפרק התמודד עם מערכת היחסים שלנו עם העבר. ואכן קווין פגש בעבר, בשרשרת התפתחויות צפויות למדי. צפויות במובן המנחם של המילה, לא נדושות כמו שהן נובעות בצורה מדוייקת מהנותרים כפי שהיא עד היום. ברור שקווין הוא הנשיא, וברור שהוא שארית אשמה, וברור שאין משפחה ואין נישואים, וברור שאיווי זוכרת, וברור שקווין האחר הוא השומר של קווין הנוכחי (הוא מת בשבילו) וברור שפטי שרת ההגנה (תמיד הכלי למה שקווין לא יכול לעשות במודע) וברוווור שמג סגנית הנשיא (המצפון שלו, שהוא הרג), ושהיא גם מרגישה וכואבת. אי אפשר אחרת.
ואז נקודת השיא של הפרק, קווין של היום רוצח את קווין של פעם, מוציא ממנו את הפצצה המתקתקת, אבל במטרה לעולם לעולם לא לחזור לשם. הוא ניסה להתאבד אינספור פעמים, לפי מידת ההיכרות שלו עם השקית ועם הסלוטייפ. והוא חזר לעולם הזה אינספור פעמים. ולפעמים הדרך היחידה להפסיק עם הרגל מגונה הוא לרצוח את החלק בנו שמורגל בו. ועם הנעימה מהעונה הראשונה (שנמתחה ונמתחה ונמתחה), זה היה שובר לב אבל גם מזכך ונעים ויפה. לפעמים חייבים להישבר כדי להיבנות בחזרה.
בעקבות הפרק הזה אני נוטה להאמין שגם אם יש מרכיב על טבעי – קווין אולי זאת חזר מן המתים (לא ראינו את זה הפעם, ואני חושבת שקווין האב הוציא אותו מהמים בזמן, ורק סיפר לנו) – העולם אליו הוא מגיע הוא העולם הפנימי שלו. כמו שלורי אמרה לו, כל מה שקרה שם יכל לבוא מהידיעות והאמונות שלו. וזה מה שאני חושבת שקורה.
ובעולם הפנימי שלו קווין הורג את כולם, כולל את עצמו באופן אישי, כדי שהוא יוכל לחיות. בסוף הפרק הוא עולה אל הגג עם אבא שלו, שמחכה לסוף העולם כאילו חייו תלויים בו, כי בהרבה דרכים זה נכון. וכמו האישה מתחילת העונה, שעולה כל סופה אל הגג ולא מצפה לרדת, כי הירידה מהגג כרוכה בהודאה בטעות ולמות זה להתאחד עם אלוהים, וכמו האיש שחי את חייו על המגדל ההוא במירקל ולא ירד עד מותו, גם קווין, הבן והאב, נשארים כי הם לא יודעים מה לעשות אחרת. אבל נראה שבפעם הראשונה בסדרה בערך, קווין בסדר.
נשאר לו רק עוד חטא אחד לכפר עליו, וזה נורה. אני מקווה שהוא יצליח. בשבילה וגם בשבילו. כי בסופו של דבר הכח היחיד הוא בהפגנת פגיעות. והגאולה היחידה היא לא הורות, היא כללית יותר, היא משפחה. ובמובן הרחב ביותר, משפחה כאהבה. שהיא בעצמה פגיעות. ובמציאות של עצבים חשופים לתת למישהו להתקרב אומר בהכרח להיפגע, אבל חייבים. כשהשארית האשמה אומרת שאין משפחה היא אומרת שאין יותר טעם. שאנחנו לבד וכל אחד יכול להיעלם בכל רגע. וכל אחד יכול להיעלם בכל רגע אבל אנחנו אף פעם לא לבד. וזה הטעם.
קסטיאל ועוד 
כתבת נפלא. איזו סדרה 💔