מתכון מצולם לעדי – שקשוקה

יש לי שתי אחיות, כל אחת יותר יפה מהשניה. אף אחת מהן לא מגלה עניין מיוחד במטבח, אם כי שלושתינו אוהבות לאכול. כשהגדולה עזבה את הבית, ניסיתי ללמד אותה (לבקשתה) קצת כישורי מטבח, אבל אחרי מפגש אחד, ובגלל שאני לא מדריכה כזו מדהימה, זה התמסמס. יחד עם זאת, בלי שום עזרה ממני, היא התגברה על הפחד מהמטבח והתחילה לבשל יותר ויותר. ועכשיו הקטנה עוזבת את הבית, ולמרות שהיא יודעת לבשל לא מעט, היא מתייחסת לזה בתור תיק, ומתלוננת שאין מספיק דברים שהיא יודעת להכין. לצורך זה החלטתי להקים את סדרת הפוסטים הזו, שתלווה הכנה של מתכון פשוט ומודולרי, שקל להכין ממה שיש בבית. אם יש מתכון שהייתם רוצים לראות פה (בין אם אתם עדי ובין אם לא), אנא, ספרו לי.

נתחיל עם שקשוקה, כי אתמול אכלתי שקשוקה לארוחת ערב, והיתה הזדמנות פז לצילום.

מצרכים (מנה אחת):
חצי בצל
2 שיני שום
גזר
חצי פלפל אדום
חצי כוס עגבניות מרוסקות
2 כפות קוטג' (אופציונלי)
1-2 ביצים

אופציונלי:
פטריות טריות
תרד
עגבניה
חצילים
פלפל חריף

אין לי מושג איפה למדתי לראשונה להכין שקשוקה. זה מתכון שהתחיל ממשהו בסיסי שאמא שלי היתה מכינה, ואני פיתחתי אותו מאז, לפי מה שיש במטבח. בשלב מסויים אני השתלטתי על הכנת השקשוקה בבית, ואמא שלי הוקצתה לחביתות ירק (שאני שונאת וצריכות לצאת מחוץ לחוק!). הכנתי את השקשוקה הזו פעם למישהי בצבא, והיא התלוננה שאין מספיק שמן, ואשכרה שפכה פנימה עוד איזה חצי כוס שמן (עבור שתי מנות). אבל לא באמת צריך.

נתחיל עם לקצוץ את הבצל. בחרתי בבצל סגול, כי הטעם שלו עדין יותר, וזה מה שהיה לי בבית. אבל ברצינות, בגלל הטעם הלא חריף, אפשר לחתוך אותו בגסות, ולקבל טעם לא משתלט של בצל.

IMG_0030

אפשר גם לחתוך את הבצל לפרוסות, זה לא חשוב. מחממים מחבת עם מעט שמן זית, ומטגנים את הבצל עד שהוא שחום. להזהר לא לשרוף. אם השמן נגמר, להוסיף עוד שמן, מעט בכל פעם.

IMG_0031

חותכים גזר לקוביות בינוניות, וקוצצים את השום. אפשר גם לכתוש את השום, אבל אז צריך לשטוף את כותש השום, אז לשיקולכם. את השום אני מועכת קודם עם צד הסכין, ואז חותכת לפרוסות מעוכות. את הגזר אני חותכת יחסית קטן כי אני לא אוהבת גזר, אבל אפשר גם חתיכות גדולות יותר. מוסיפים את הגזר והשום לבצל המיטגן. מטגנים עד שהגזר משחים מעט.

IMG_0032

חותכים פלפל לחתיכות בינוניות. בבתי קפה מגישים שקשוקה עם פלפל אדום חתוך לקוביות ענק, אז תיאורטית אפשר גם לחתוך לשמיניות (כלומר חצי פלפל, חתוך לארבע חתיכות גדולות).

IMG_0033

איזה מהממת הסכין שלי שקיבלתי לחג מהעבודה?

מטגנים גם את הפלפלים עד שהם מתרככים. בשלב הזה יהיו קצת יותר נוזלים במחבת, כי הפלפל מימי יותר, והכל יתחיל להתחבר.

IMG_0034

בשלב הזה התכוונתי להוסיף עגבניה טריה. אבל היא היתה כל כך קשיחה ויפה, ונזכרתי שיש לי עגבניות מרוסקות במקפיא, שלא יכלתי לבזבז אותה, ובמקביל חתכתי סלט. אז בשלב זה מוסיפים כחצי כוס עגבניות מרוסקות. מדובר בעגבניות שנמכרות בקופסת שימורים (לא קופסת פלסטיק קטנה עם מכסה שנקעה ומלכלך אותך בג'יפה אדומה). זה די זול, ואני פותחת קופסא ואז מקפיאה את מה שנשאר בקופסאות קטנות, ומוציאה כשאני צריכה. בהתחלה מדובר בגוש עגבניות קפוא:

IMG_0035

נותנים לזה להתמוסס קצת, ומוסיפים מעט מים רותחים (בערך בגובה שני סנטימטר במחבת). ממשיכים לבשל עד שמתקבל תבשיל סמיך שמכסה את כל הירקות (יותר מזה זה מצומצם מדי). בישלתם יותר מדי? הוסיפו מעט מים ונסו שוב!

IMG_0036

מי שמכיר אותי, יודע שקוטג' שטראוס הוא אחד המאכלים האהובים עלי. טעים עם כפית, טעים על טוסט, טעים באפיה – טעים! גם זה מנהג שאני לא זוכרת מתי התחיל או למה ניסיתי אותו, אבל בשלב הזה מוסיפים לשקשוקה כף קוטג'. אגב, יש לי מתכון טעים שמבוסס על הקפצה של בצל מטוגן ותרד טרי, ואז הוספת קוטג' לקבלת קרם שמנתי מהמם. בכל מקרה, מוסיפים את הקוטג', ומערבבים. הקוטג' הוא תוספת מומלצת אך לא הכרחית, אם אתם לא אוהבים או שאין לכם. ניסיתי את זה רק עם קוטג' של שטראוס, ונראה לי שהמרקם של קוטג' תנובה לא יהיה מוצלח באותה מידה, אבל אם אתם מנסים – ספרו לי.

IMG_0038

בהתחלה, הקוטג' ישאר גרגירי ודי דוחה, ותקללו את עצמם שהקשבתם לי. אבל כמו בהכנת חמאת בוטנים תוצרת בית, גם פה אסור לוותר, ועם הזמן ערמה של גושים תהפוך לקרם מהמם.

IMG_0039

עכשיו הזמן ליצור גומה קטנה באמצע המחבת, ולשבור פנימה ביצה. הרעבים מוזמנים ליצור שתי גומות ולשבור שתי ביצים. אבל יותר מזה כבר חבל על הכולסטרול.

IMG_0040

מפזרים מעל מלח, פלפל שחור ובזיליקום יבש (וכל תבלין אחר שאוהבים: פפריקה חריפה, צ'ילי, פלפל לבן, אבקת שום וכו').

אם יש מכסה למחבת, מכסים. אם לא, מניחים רדיד אלומיניום מעל, ומניחים את הכף כדי לסגור. לא חשוב לסגור הרמטית. לי יש מכסה בגודל של המחבת בדיוק, ששייך לסיר אחר. פעם סגרתי איתו את המחבת, וכשבאתי לאכול, המכסה יצר ואקום עם המחבת, ולא הסכים להתנתק ממנה. זה לקח הרבה זמן, כמעט הרס לי סכין אחת, והרס לי את ארוחת הערב. אז אני לא עושה את זה יותר.

אחרי כמה דקות פותחים את המכסה ובודקים. אם החלבון רוטט ושקוף, בלע, לכסות שוב. אם החלבון מוצק אבל החלמון עדיין רוטט- הצלחה! אם החלבון מוצק והחלמון מוצק – לא נורא, נצליח יותר בפעם הבאה, עדיין טעים! בגלל הכיסוי, הביצה יוצאת נימוחה מאוד, הרבה יותר מסתם ביצת עין. אם יש מחבת עם ידית חסינת אש (זו כבר הגזמה), במקום לכסות כדאי להעביר לתנור, לקבלת שקשוקה הרבה יותר נימוחה (וגם אז, מבשלים עד שהחלבון מתייצב אך החלמון לא).

IMG_0043

זהו. מוכן. מעבירים לצלחת, ואוכלים ליד הסלט שחתכתם בזמן שחיכיתם לשקשוקה (עם שתי טיפות שמן זית ולימון). הכי טעים לאכול את השקשוקה עם עוד כף קוטג' מעל, או שמנת חמוצה למושחתים ולנהנתנים, ועם פרוסת חלה ליד. אני אכלתי בלי, כי אני בדיאטה אכזרית.

IMG_0044

אוכלים, ואומרים לאיימס "שיא אללה, איזה טעים ואף קל!".

אפשר, כאמור, להוסיף ירקות אחרים. זה מה שהיה לי בבית, אז זה מה שהכנסתי. אופציות נוספות:

  • פטריות: מוסיפים אחרי שהפלפל התרכך קצת.
  • תרד: מיד לפני הביצה, ומערבבים פעם אחת.
  • חצילים: לפני הגזר, ומטגנים מעט.
  • פלפל חריף: אין לי מושג איך או מתי מוסיפים, כי הכי חריף שאני מסוגלת זה פפריקה מתוקה. מתוקה. לא חריפה. אני בטוחה שחובבי החריף ידעו להגיד איך להוסיף פלפל חריף. ולמה.
  • עגבניה: אם יש בבית עגבניה רכה ואומללה, אפשר להוסיף אותה במקום העגבניות המרוסקות. זה יוצא הכי טעים עם עגבניות שרי שקניתם במבצע של 1+1 בסופר, שכחתם מהן, ואחרי שבוע נזכרתם ומצאתם צימוקי עגבניות רכים. חותכים את העגבניות גס, ואחרי שמוסיפים אותן מערבבים קצת. הן מגירות הרבה נוזלים, אז צריך קצת פחות מים, ולבשל טיפה יותר.

הכנה לשבועות

שבועות הוא החג האהוב עלי. אני אוהבת חגים אחרים גם, אני לא שונאת מפגשים משפחתיים או ארוחות כבדות, אז מראש אני מחבבת את רוב החגים, אבל שבועות מנצח. קודם כל בגלל העיתוי: בתחילת הקיץ וסוף החורף שבועות בדרך כלל נופל על ערב נעים וקריר, שכבר אפשר ללבוש בו חולצה קצרה ושיהיה נעים. שנית, בגלל האוכל. גבינות זה טעים, ומאכלים עם גבינות זה עוד יותר טעים. פשטידות, קישים, פסטות, מאפים. וכמובן לחמים וסלטים וממרחים. הכל טעים וקליל ונעים (אלא שבסוף אוכלים יותר מדי, ונשארים מנוטרלים כמו אחרי ארוחת ליל הסדר, כולל קניידעלך וצלי). ולבסוף, בגלל הקינוחים. גם בגלל הארוחה החלבית שמאפשרת קינוחים חלביים אמיתיים, וגם בגלל עוגות הגבינה, קטגורית הקינוחים החביבה עלי (טכנית אני הכי אוהבת גלידה, אבל זה לא טעם, זה מרקם).

לכבוד העובדה שהורי נסעו לרומא ואני נותרתי לשמור על הבית וחתוליו, החלטנו אני ואחותי להכין ארוחת ערב איטלקית. התכנון היה להכין ניוקי ערמונים ופיצה, עם איזה קינוח טעים. אבל שכחתי את כותש תפוחי האדמה שלי (שם שהמצאתי למכשיר הזה שעושה פירה בשניה בלי צורך לקלף את תפוחי האדמה לפני הבישול) בתל אביב, וכן את המתכון לפיצה, והחלטנו לשנות את התפריט. בדרך שכחנו מהתכנון האיטלקי המקורי, ויצאה לנו ארוחת גבינות וחלב למופת.

ומכיוון שאני לא יודעת לצלם אוכל, דמיינו שהכל היה הרבה יותר יפה משיצא בתמונות. כמו כן, שכחתי לצלם בזמן אמת, כי מיהרנו לאכול, אז התמונות הן של מנות חצי אכולות. ובאופן כללי אני חורנית שעובדת מהר ושוכחת לדאוג למראה, אבל אני לומדת לאט לאט. לדוגמא, לארוחת צהריים באותו יום הכנתי סינייה מעלפת ואכלתי אותה עם (ניחשתם) רבע דלורית. היה באמת מהמם אבל בתמונות הטחינה מתקבלת בהירה מדי ומכסה את הבשר לגמרי, וזה נראה כמו גוש אפור רוטט. אז בינתיים לא תשמעו על זה.

אם כן, איטלקי.

סלט חסה

ערבבנו שקית חסה, חופן אגוזי מלך קלויים, ורוטב לחסה של ליהיא לפיד (שהוא למעשה הרוטב של ניר צוק, שאני לא מוצאת בשום מקום).

טורטליני ברוטב כמהין

האמת שזה מתכון שהתפשל לנו. בישלנו את הטורטליני יותר מדי והכנו פחות מדי רוטב, אבל עדיין יצא טעים מאוד. המתכון מבוסס על סדרת מוצרים מפטריות כמהין שאחותי הביאה מפירנצה לפני כמה שבועות: מחית כמהין, מחית כמהין עם פרמז'ן ומחית כמהין עם פטריות. בשביל הרוטב, המסנו חמאה והקפצנו פטריות ושום. הוספנו ציר עוף / ירקות וכפית מחית כמהין, וצמצמנו. במקור זהו מתכון לרוטב ערמונים לניוקי, ומוותרים על הפטריות ומוסיפים ערמונים בסוף הבישול. אבל המתכון ההוא גם מבוסס על 100 גרם חמאה, ולא התחשק לי להרוג אותנו, מה גם שהטורטליני (פושטים של השופרסל שהיו במבצע) מספיק טעימים לבד.

הרוטב שהכנו התאים לחבילת טורטליני אחת, אבל היו לנו עיניים גדולות אז הכנו שתיים. וזו היתה מפלתנו.

IMG_0025

גראטן תפוחי אדמה

זה מתכון שאי אפשר לפשל איתו, לא משנה כמה מתאמצים. כמו שג'ואי אומר: תפוחי אדמה – טעים. שמנת מתוקה – טעים. גבינה – טעים. מה יכול להיות לא טעים מהשילוב?

IMG_0027

המתכון:

1 קילו תפוחי אדמה. אני השתמשתי באדומים.

1.5 כוסות חלב 3%

כפית וחצי מלח

חצי כפית פלפל שחור

מיכל שמנת מתוקה לקצפת

חמאה

2 כפות של גבינה טובה שאוהבים, מגוררת (אני השתמשתי בבוואריה בלו המוצלחת).

הכנה

מחממים תנור ל-220 מעלות.

מקלפים את תפוחי האדמה, ופורסים לפרוסות דקיקות. אני עשיתי את זה במעבד מזון, וזה לוקח שניה. אפשר להשתמש גם במנדולינה. אפשר תיאורטית לפרוס את זה ידנית, אבל נראה לי סיזיפי לחתוך כל כך דק. הפרוסות אמורות להיות בעובי של מיליטרים בודדים. אסור לשטוף את תפוחי האדמה בשום שלב. העמילן חיוני לאיכות המנה, וגם ככה מקלפים אותם אז אין מה לשטוף.

את תפוחי האדמה מניחים בסיר עם החלב והתבלינים. מבשלים עד שהחלב רותח, תוך ערבוב בלתי פוסק, שלא ידבק לתחתית. מרגע שהחלב רותח מבשלים עוד כשתי דקות, ומסירים מהאש.

מוסיפים פנימה את הגבינה ואת מיכל השמנת המתוקה, ומערבבים.

מכינים תבנית (אני השתמשתי בחד פעמית מלבנית בינונית, אבל זה תלוי בהם. האם יהיה עבה או דק, עגול או מרובע וכו'): לוקחים שן שום, חוצים אותה ומורחים בה את תחתית התבנית ואת הדפנות. מושחים את התבנית בחמאה מומסת.

שופכים את תערובת תפוחי האדמה והשמנת לתבנית, מסדרים כך שהגובה יהיה בערך אחיד. מפזרים מעל קוביות קטנות של חמאה.

מכניסים לתנור ל-45 דקות, עד שהמאפה משחים.

זהו. החלק הכי מסובך במתכון הוא לפרוס את תפוחי האדמה, ואם יש לכם מעבד מזון או מנדולינה, אתם מסודרים. כל היתר לוקח כמה דקות.

ברוסקטת עגבניות מזוייפת

מבחינת, ברוסקטה זה טוסט טעים. מכיוון שזה לא היה מרכז הארוחה, ומכיוון שאני בדיאטה, הברוסקטה מבוססת על פרוסות חלה קלה, משוחות במעט שמן זית ועם מעט שום. כלומר, לחם שום לעניים שמנמנים.

IMG_0024

על הטוסטים הנחנו סלט עגבניות שמורכב מארבע עגבניות חתוכות דק, כמה טיפות חומץ בלסמי, פלפל שחור, ובזיליקום טרי טרי חתוך גס (משהו כמו שלוש כפות). מצאנו בסופר בזיליקום מהמם, שהריח נפלא, והוא שדרג את העגבניות המתוקות והלחם החריף.

ולקינוח: ריבועי שוקולד – חמאת בוטנים

לפי המתכון שפרסמתי לפני כמה ימים. המתכון לא מאוד מוצלח, והתחתית מתפוררת מדי, לעומת שכבת השוקולד היציבה מאוד (בואו נגיד שלא סתם הריבועים צולמו מלמעלה בלבד).

בדיעבד, אפשר לוותר לגמרי על התחתית, או לכל הפחות להקטין כמויות בחצי. את חמאת הבוטנים שבמתכון החלפתי בחמאת בוטנים עם חתיכות, וחתיכות הבוטנים בשוקולד מאוד שדרגו את הקינוח. מעל פיזרתי שברי בייגלה שמיניות.

IMG_0029

מתכון

340 גרם שוקולד מריר משובח

270 גרם חמאת בוטנים עם חתיכות

20 גרם בייגלה שמיניות דק

הכנה

ממיסים את השוקולד במיקרו בפולסים קצרים, שלא ישרף. מערבבים עם חמאת הבוטנים עד שהיא נטמעת כליל בשוקולד ומתקבלת תערובת אחידה. משטחים אל תוך תבנית מרובעת / עגולה. אני השתמשתי בתבנית עגולה בקוטר 28. מפזרים מעל את הבייגלה, ומשקיעים אותו מעט בתוך התערובת.

מעבירים למקפיא ל-45 דקות, מוציאים ופורסים. מחזירים למקרר / מקפיא. מכיוון שזה מבוסס שוקולד, זה מוצק גם בטמפרטורת החדר. חמאת הבוטנים מרככת את זה, אבל לא מאוד.

אפשר לחזור למתכון המקורי ולהכין את התחתית, אבל בעיני היא מיותרת. היא היתה יכולה להוסיף ליופי, אבל היא מתפוררת מדי, לטעמי. פתאום עכשיו חשבתי שתחתית פיצפוצי אורז תלך מעולה עם המילוי הזה, ואנסה את זה בהזדמנות ואדווח.

IMG_0028

לסיכום הערב ישבנו שלוש שעות וחפרנו על השרדות, תוך שאנו פורצות בשיר בלי התראה מוקדמת.

 

שבוע טוב!

לק, אוכל ו-VEEP

השרדות

הסיכום השבועי שלי בפייסבוק. הכינו את הממחטות.

עדכוני אוכל

1. ביף בורגיניון – טעים יותר בחימום שני, למרבה ההפתעה.

2. דלורית – עדיין הירק הטעים ביותר בתבל. חברי הפייסבוק שלי יודעים (על מי אני עובדת, כולם פה חברי פייסבוק שלי. הם, ומישהו שחיפש "חומוס אחלה" והגיע לפה) שהשבוע אכלתי איזה ערב דלורית עם שמנת חמוצה, והתעלפתי מרוב אושר. מה שמעניין בדלורית הוא שהיא רכה אחרי כמה דקות במיקרו ועוד כמה דקות בתנור, אבל יש לה מרקם סיבי והיא מזכירה מדי דלעת. אם ממשיכים לבשל אותה הסיבים שלה נמסים אחד לתוך השני, או משהו, ומתקבל מרקם טעים בטירוף.

אני חציתי את הדלורית, אפיתי במיקרו (יום אחד אני אבין את הפועל שיש להשתמש בו כאשר מבשלים במיקרו ולא רק מחממים) למשך חמש דקות, ואז העברתי לתנור לעוד כחצי שעה. כל זה עם הקליפה. אבל באמת, כל המרבה הרי זה משובח.

כשהוצאתי את הדלורית מהתנור חתכתי את הדלורית שתי וערב (את הקליפה השארתי שלמה), ושמתי על כל חצי דלורית בערך כף של שמנת חמוצה (15%, כי זה מה שהיה לי. אם הייתי קונה ייעודי לזה, הייתי בוחרת 9% או אפילו גבינה לבנה). טעים טעים טעים.

לקראת שבועות אני מזכירה לכם – שימו שמנת חמוצה על הכל. זה טעים!

לקים!

IMG_0018

שביתת חברות התעופה כמעט הצליחה למנוע את זה, אבל ביום שלישי בבוקר הורי נסעו לרומא. אבל אל תתרגשו, גנבים ופורצים, אני הוקפצתי כדי להגן על המולדת. מאז שפרצו להם הביתה בליל הסדר, הבית בהשגחה מלאה 24/7, שמור יותר מארמון אנגליה (ומכיל כמות דומה של דברים יקרי ערך).

אתמול בערב, כשהכנתי תיק לסוף השבוע, לקחתי קצת בגדים, קרם לחות וזוג נעליים. הדבר האחרון שחשבתי לקחת הוא לק, למרות שידעתי שהלק הטאופי שלי מזעזע, ודורש החלפה מהירה. היום עוד התלבטתי אם לנסוע מהעבודה ישר לרמה"ש, או לעבור בדירה שלי בתל אביב. בסוף יצר ההשרדות הכריע, והחלטתי לנסוע לרמת השרון, לצפות בהשרדות (כאמור). לפיכך נקלעתי לבית שאין בו אף לק (הייתי בטוחה שהשארתי כמה), ואפילו לא אצטון!

אצתי לסניף הפארם הקרוב לביתי, ורכשתי ערכת חירום (מורחבת). מכירים את הבלוגריות ברות המזל שמקבלות ערמות של מוצרים להתנסות? אני לא כזו (על אף הותק שלי של שבוע שלם). אז קניתי את אוסף המוצרים הזול ביותר שיכלתי למצוא.

מסיר לק של לייף: באנה, מדובר בשיחוק. לא יכולה להגיד שממש זלזלתי בזה, כי קראתי איפשהו כבר שזה מוצר מנצח. אבל וואלה, באמת מומלץ. מאוד מהיר, לא מלכלך, קצת משאיר תחושת יובש (בכל זאת, מסיר לך), אבל הציפורן לא מרגישה יבשושית ומגעילה אחרי. בקיצור, אליפות. צריך רק לראות לכמה שימושים זה יחזיק, כי אם זה לשימושים בודדים, מדובר במוצר יקר מדי.

שכבת בסיס, טופ של Chic: קשה לדעת משימוש בודד. אבל שתיהן התייבשו מהר ובינתיים הלק נראה טוב.

לק קולור ריש של לוריאל: המוכרת אמרה שהצבעים הבהירים של הלק הזה לא מאוד מוצלחים. אני בחרתי ורוד פוקסיה עם נצנוץ תכלת. יש לי צללית כזו, וזה שילוב מאוד יפה ומיוחד. בלק, לעומת זאת, תת הגוון הכחול כמעט ולא נראה, והלק מתקבל אדום, לשיקול דעתכן (שימו לב לתמונה עם הפלאש, רואים את תת הגוון). בכל מקרה לק אדום הוא החביב עלי, אז אני לא מאוכזבת.

IMG_0020 IMG_0019

VEEP

מהקומדיות החביבות עלי עכשיו. ג'וליה לואי דרייפוס היא האישה החביבה עלי בטלוויזיה. ממש גדלתי עליה, כשראיתי סיינפלד וחשבתי שאיליין היא מודל הגיוני לחיקוי. עד היום אני שונאת את כולם וחשה בעלת חמלה בעת ובעונה אחת כמו איליין בניס. ב-veep היא ממש משחזרת את התפקיד שלה כאיליין, אלא שהיא נראית פי אלף יותר טוב (24 שנים אחרי, הולי מולי), והראש שלה סוף סוף במימדים שמתאימים לגוף שלה. אני יודעת שאני אומרת את זה בכל מקום, אבל זה באמת מדהים, כמה הראש שלה היה גדול בסיינפלד.

בפרק השני בעונה החדשה, וזה בכלל לא ספוילר, יש לדמותה רפרנס לסופרמן, מה שגרם ללב שלי לדלג משמחה. אני מקווה שהתכוונו שזה יהיה מחווה לסיינפלד.

אבל גם בלי לגדול על סיינפלד הייתי אוהבת את הסדרה הזו, הלחם בין הבית הלבן וכל קומדיית שנאה שאי פעם ראיתם.

תוכניות לסופש?

אני מתכננת להכין את זה, שנראה כמו גרסת הממתק לגלידה של בן אנד ג'רי'ס – צ'אבי האבי (ואפרופו זה, אתמול בסופר ראיתי שיש להם גלידה בטעם ריסס קאפ. אני יודעת שיש פה חובבים). אני חושבת שאני אוסיף בוטנים אמיתיים לבלילה, ואולי אשאיר חלק מהשוקולד לא מומס, בשביל מרקם קצת יותר מעניין. אדווח בהמשך השבוע.

החלק הכי בלישון אצל ההורים

הוא שאני זוכה לגישה מורחבת לחתולות המהממות שלי. שמעתי שזה טוב לטראפיק, אז אני משתפת אתכם.

IMG_0016       IMG_0017

מסעדות, לק וטלוויזיה.

בית תאילנדי

בדרך כלל אני לא אוכלת כל כך הרבה בחוץ, אבל איכשהו השבוע הצטברו כמה הזדמנויות למסעדות, אבל מדובר ברושם מוטעה. היום ביקרתי בבית התאילנדי, מסעדה שעבר סעדתי בה כמה פעמים בעבר, ותמיד היה טעים מאוד. הקפדתי להגיע לשם בצהריים ולהנות מהעסקית המשתלמת (וממיץ הגויאבה המרענן [של איילנד, לא משהו שאי אפשר להכין בבית]), אבל מאז שאני עובדת הצהריים מוקדשים אצלי לארוחות מהמסעדות השכנות, והערבים למסעדות ה"יוקרה".

היום אכלתי שם מנת עוף בג'ינג'ר נחמדה, שהוגשה עם אורז לבן. הרוטב היה טעים, אבל חתיכות הג'ינג'ר החתוכות גס היו חריפות מדי, ובלתי אכילות (שזה לא נורא, אבל לא כדאי). בעבר אכלתי שם מנת עוף בקשיו שהיתה מומלצת יותר, ופאד תאי מצויין. גם כל הראשונות שם מעולות, אבל מכיוון שלא אכלנו במסגרת ארוחה עסקית, ויתרנו. אני גם תמיד מקפידה להזמין שם מרטיני, כי זה ממש טעים.

אתמול בערב, לעומת זאת, אכלתי את הקובה הראשונה שלי אי פעם, ב"קובה בר" בתל אביב, עם ידיד שהתעקש. היה חביב ותו לא.

המנטליסט, ספוילר לסיום העונה השלישית

יש סדרות שמטרתן היא לבדר ולהסעיר. הן לא מתיימרות להיות עמוקות או משמעותיות, אבל הן עושות את מה שהן אמורות באפקטיביות. "המנטליסט" היא סדרה כזו. סדרת מתח אפקטיבית ומהנה, ותו לא. שתי עונותיה הראשונות הן פרוצדורליות ברובן, השלישית היא תמהיל של פרוצדורלית עם סיפור על (שהתחיל כבר בפרק הראשון), והרביעית… ובכן, התחלתי את הרביעית היום. התחלתי לצפות בה, כמו כל הסדרות שאני אוהבת, בעקבות המלצתה של אחותי היקרה, וצפיתי במרץ, אבל לא בחשק ניכר. עם הזמן החשק נבנה, וחיכיתי לצפות בעוד פרקים. היא לא ריאליסטית כמו הסמויה או רצח מאדום לשחור, אבל גם לא מתיימרת להיות כזו. היא גם לא מופרכת כמו "מחשבות פליליות" (גם אותה אני אוהבת), ובעיני המתחרה העיקרית שלה היא דקסטר. שתיהן מנסות לומר משהו על הטבע האנושי, אבל מה שהמנטליסט עושה בקלילות ותוך קריצה, דקסטר עושה בתחושת חשיבות עצמית שאני שונאת. כמו כן, סיימון בייקר. ודברה מ-Empire Records!!

פרק סיום העונה השלישית היה פרק מתח מושלם, ממש ככה, שהשאיר אותי צווחת, כולל הופעת האורח הסופר מפתיעה (בראדלי וויטפורד המקסים, שהיה מבעית בתפקידו הקצר) שהסתיימה בדרך האחרונה שהייתי מצפה לה. אני צופת טלוויזיה די אדוקה, ויש לי פנאי (קרי, אין לי חיים) להוסיף עוד סדרה (מה גם שהשמטתי סדרות רבות מבלי להחליף אותן, מה שהותיר חלל בלוח השידורים שלי). אם גם לכם, אז המנטליסט, בעיני, ממש מומלצת.

Patrick-Jane-The-Mentalist-the-mentalist-2562759-1922-2560
(זה מצחיק, כי בבלוג המקורי שלי, לפני יותר מעשר שנים, פרסמתי תמונה דומה של בראדלי וויטפורד, אז ג'וש ליימן הצעיר, ואהוב ליבי).

דוקטור הו, "Hide"

החצי השני של העונה השביעית של דוקטור הו ממש מבאס אותי. אני מאוד אוהבת את מאט סמית' (הוא הדוקטור האהוב עלי עד כה), ומאוד אהבתי את איימי פונד ואת רורי פונד (וויליאמס). אני גם אוהבת עקרונית את הרעיון של קלרה אוסווין אוסוולד, וגם די מחבבת את השחקנית. אבל מאז תחילת העונה, היו רק הפרקים שאני שונאת: ראשית היה לנו פרק בהווה שכלל קונספירציה מטופשת (אנשים נחטפים לתוך הוויי-פיי). אחר כך היה פרק בעתיד רוחניקי עם ילדים קריפיים ששרים (אם כי את הפרק הזה אהבתי יותר, אבל שוב היתה חזרה על מוטיבית שראינו, למשל כשהדוקטור הרג את השטן). אחר כך היה פרק על העבר, ועוד עבר מעפן, כמו המלחמה הקרה (ועוד בצד הרוסי!). ועכשיו פרק רוחות. כבר היה פרק רוחות, והוא עוד היה עם דיקנס. גם אז הרוחות לא ממש היו רוחות רפאים כפי שאנו תופסים אותן. וגם היה לנו כבר פרק שבו הדוקטור נסע לזמן כלשהו לכאורה כדי לפתור בעיה, אבל בפועל זה היה בשביל ללמוד משהו. בפעם הקודמת הדוקטור רצה להבין מה זה הGoo שממנו עשויה האיימי שנמצאת אצלו, בעוד האיימי האמיתית בהריון עם ריבר. את הפרקים ההם חיבבתי, בעיקר את פרק הגו שהיה מעניין מעבר למטרה המיידית שלו. פה, עד עכשיו, הכל עשוי בחצי כח, וכדאי שהם יכנסו לעניינים במהרה, אחרת קלרה תתדרדר לקומפניון ברמתה של מרת'ה ג'ונס. בכלל, ממש אהבתי את רורי, יוחזרו קומפניונים גברים!

עוד טלוויזיה

טרם צפיתי בפרק האחרון של מד מן. בעונות קודמות הייתי צופה בפרק ברגע שסיימתי להוריד, ואיכשהו העונה לא הצליחה לתפוס אותי עדיין. בערבים קודמים העדפתי לצפות במנטליסט, והיום "המירוץ למליון" ניצח. אז מד מן יחכה לפחות עוד יום (גם מחר יש לי משהו בערב, אז מד מן אולי ידחה לסופ"ש). זה מפתיע אותי, לאור מערכת היחסים שהיתה לי בעבר עם הסדרה.

לק

אחרי פיאסקו הלק הורוד, חזרתי ללק כהה. כשהציפורניים שלי עדיין קצרות, כמו עכשיו, אני מעדיפה לקים כהים יותר (אפילו שקיץ ולכאורה האופנה דורשת צבעי פסטל, אבל אני אף פעם לא מקשיבה לאפנה בענייני צבעים. ורוד וסגול בבגדים, כהים בלקים, תודה רבה). בחרתי את הלק החביב הזה מ"עונות". לא יודעת מי היצרן של הלק, אבל גם הוא לא ממש שוס. ואולי באמת אני חייבת להפסיק למרוח לק מאוחר בלילה (אם כי אמש התחלתי בעשר, ועד חצות ישבתי עם הידיים באויר!).

בכל מקרה, אני אוהבת את הצבע השוקולדי-סגלגל שלו.

IMG_0014
(יש קונוונציה כזו, שכשמצטלמים עם לק, צריך להציג גם את הבקבוק. כפי שאתם רואים, אני לא מצטיינת בזה, וזו התמונה שהיד שלי עוד נראית כמו יד. להבא אני אצלם את הציפורניים וזהו. ובמבט שני גם הציפורניים נראות נורא. מעכשיו אני אמרח לק רק בימי שישי בבוקר, נראה לי).

 

סופ"ש אוכל אתגרי

ביף בורגיניון

אל הקלאסיקה הצרפתית התוודעתי ב"ג'ולי וג'וליה". תמיד אהבתי לבשל, והסרט הזה מתייחס לבישול כאל ספורט אתגרי. מכיוון שאני וספורט לא ממש הולכים יחד (והשילוב של זה יחד עם העובדה שאני אוהבת לבשל ולאפות בכלל לא משהו), זה באמת הספורט שלי.

IMG_0006

מאז ומעולם אהבתי לקחת על עצמי אתגרי בישול: להכין לבד כל אוכל קנוי, לשכלל מתכונים, ולהכין דברים מגניבים. כשקיבלתי את החוברת השלישית של בצק אלים, ושם מתכון פשוט לביף בורגניון, החלטתי שאתחיל מהמתכון המפושט, ואתקדם לדבר האמיתי אם יתחשק לי. מכיוון שהמתכון מפורסם בחוברת, אי אפשר לקשר אליו.

האמת שהדבר העיקרי שעצר בעדי הוא הצורך בקניית בשר. כשגרתי אצל ההורים ורציתי להכין מאכל בשרי, הזמנתי את הבשר מאבא שלי, אחראי הקניות. מאז שעברתי לא בישלתי בשר כמעט בכלל, ועכשיו היתה הזדמנות להכיר את הקצב השכונתי, וללכת לקנות נתח יפה לקדירה (שהוא בחר, חתך והכין). הנתחים שהוא חתך לי היו שמנוניים יותר מאלו שהופיעו במתכון, וקצת חששתי, אך שלוש שעות הבישול המסו את השומן והפכו את הבשר לתענוג.

אני לא צמחונית, וכרגע גם אין לי תוכניות להפוך לכזו. אני חושבת שבשר יש לצרוך במידה, כמו כל דבר שאנחנו צורכים, והטיעונים הבריאותיים להמנעות מבשר לא משכנעים אותי. יחד עם זאת, ברור שלא חייבים לצרוך בשר כל יום, ואם אוכלים בשר אחת לכמה ימים, אז לפחות לעשות כבוד לפרה, ולהכין משהו מוצלח וטעים.

שיניתי את המתכון של בצק אלים בכמה נקודות:
השריתי את הבשר ביין ללילה. חתיכות הבשר האדומות קיבלו צבע סגול עמוק וריח חזק של יין. לפני הסגירה של הבשר יבשתי את הנתחים היטב.
הוספתי שום. כי למה לא?
הכפלתי את כמות הפטריות. כי פטריות זה טעים.
הקטנתי את כמות הסלרי, כי סלרי זה לא טעים.
IMG_0005IMG_0004
בקיצור, לא משהו משמעותי. יצא ממש טעים, והאמת שזה לא הרבה עבודה. את שלוש שעות הבישול העברתי בצפיה בפרקים של "המנטליסט".
את הצלי המוכן הגשתי עם חצי דלורית אפויה (לא באמת אפויה. אפויה במיקרו). דלורית הוא הירק הכי אנדרייטד בעולם. יש לו טעם של בטטה אבל עם מרקם של תפוח אדמה, והוא דל בפחמימות ולכן דיטטי בהרבה משניהם. אפשר להכניס אותו למרקים, למלא אותו, לאפות בתנור, להכין ממנו פשטידות, או לאכול סתם ככה בלי כלום.

עוגיות פרחי ריבה

העוגיות האלו הן בהחלט תסמין נוסף של אוכל כספורט אתגרי. לפני שהתגייסתי, באפריל 2004, היו לי שמונה חודשים ארוכים לבלות בבית. במקום למצוא עבודה או לעשות פסיכומטרי כמו בנאדם נורמלי, אני ביליתי את ימי בבטלה. אז למדתי שהתחביב העיקרי שלי הוא בטלה, ושכדאי לטפח אותו.

אחד הדברים שעשיתי אז, היה לאפות הרבה. זה היה שלב לפני תקופת האפייה שלי (שהתחילה בשנים האחרונות), אבל אחד הדברים שזכורים לי מאותה תקופה הן עוגיות פרחי הריבה. עוגיות קלאסיות שלא מאוד השתגעתי עליהן בגרסתן הקנויה, אבל בגרסה הביתית – זהב.

IMG_0012

מכיוון שיש לי ריבה ביתית, החלטתי לחנוך אותה עם העוגיות הפשוטות האלו. המתכון הבא לריבה הוא משהו שאפתני בהרבה, אבל עוד חזון למועד. כדי להכין את העוגיות האלו, הלכתי וקניתי קורצן עוגיות יקר מדי אבל מגניב לאללה, שמעיד יותר טוב מהכל על רמת הפיגור שלי.

השתמשתי במתכון של ניקי ב. לעוגיות, והמילוי הוא ריבת התותים הדלילה מדי שלי, שגרמה לעוגיות להיות פחות מהממות משרציתי.

IMG_0011

חומוס

חומוס הוא המלך של הבישול האתגרי. ההתעסקות איתו אורכת נצח, אפשר לפשל ולהרוס את כל המנה, וזה אפילו לא כזה זול בהשוואה למנת חומוס טובה. אני, שלא סובלת חומוס קנוי, מתה על החומוס שאני מכינה כבר כשנתיים. כשיוצא לי לאפות לחם (מנהג מבורך שהושהה מטעמי דיאטה), פרוסת לחם הום-מייד עם חומוס הום-מייד, מלפפון ומלח זה אחד הדברים היותר טעימים שיוצא לי לאכול. אבל גם על פרוסת לחם קל, או יותר טוב – מנוגב עם מלפפון, החומוס הזה אלוהי.

אני מכינה לפי המתכון של חומוס להמונים:

1. משרים את החומוס הרבה זמן מראש – 12-24 שעות – עם מעט סודה לשתיה ומלח גס. להחליף את המים לפעמים.

2. מבשלים את החומוס (זה החלק שבאמת לוקח נצח, יכול לקחת גם עד ארבע שעות) במים ללא מלח בכלל, עם שיני שום שלמות וחצי בצל במי הבישול. החומוס שמתקבל הוא עם טעם מדהים. אחרי הבישול מקררים את הגרגרים לגמרי (במי הבישול).

3. טוחנים את החומוס במעבד מזון (ראיתי פעם מתכון של מישהו שהעביר את הגרגירים במטחנת בשר, אני מניחה שזו גם דרך) עם טחינה (ביחס של 1:3), לימון, מעט ממי הבישול (כתלות במרקם הרצוי – תמיד יותר דליל ממה שאתם חושבים), שיני השום המבושלות, וכמון.

בשום פנים ואופן לא לוותר על הכמון. אני לא חובבת כמון, והריח שלו במטבח שלי עושה לי רע. אבל הנוכחות שלו בחומוס משדרגת את כל מנה, והופך אותה למשהו שלא ניתן להתנגד לו.

IMG_0009

הכי טעים לאכול את זה איך שזה מוכן. החומוס בטמפרטורת החדר, עם ריח וטעם מדהימים, מרקם מצויין וכו'. במקרר החומוס קצת מתעבה ומסמיך, ולמרות שמאוד כיף למרוח אותו על לחם, זה לא אותו הדבר.

אני אוהבת לטחון את הגרגירים בשני סיבובים, כך שבפעם הראשונה בערך 3/4 מכמות הגרגרים נטחנים לגמרי, ובסיבוב השני הרבע הנוסף נטחן בגסות, והמרקם לא חלק לגמרי. אפשר גם לשמור קצת גרגירים לא טחונים בשביל ההגשה.

מחלקת גנים ונוף

וזה לא יהיה סופ"ש בלי פרק של מחלקת גנים ונוף. השבוע קיבלנו שני פרקים, ואני חייבת להגיד שאני לא אוהבת את הפרקטיקה הזו. כשמשודרים שני פרקים תלושים זה מזה, העלילות שלהם מתערבבות לי בראש, ואף פעם לא ממש מצליח לזהור (זה בעיקר היה מורגש בפרק החתונה). וזה לא עוזר ששני הפרקים לא ממש הבריקו.

בפרק הראשון לזלי רצתה לבטל אוסף של חוקים ארכאיים בפוני. את החוקים האלו יצא לנו להכיר לאורך הסדרה, ואין ספק שפוני היא עיר משונה עם חוקים משונים. אבל התחרות שבה לזלי ופאטון אוסוולט עברו לחיים נטולי קדמה לא הוסברה מספיק טוב, והיתה מאוד לא אופיינית ללזלי. גם לא הבנתי את הפתרון של הבעיה – הוא התעקש בגלל בדידות אז יכירו לו חברים חדשים? הרגיש רשלני משהו. אבל זה היה שווה את זה, בגלל הפיליבאסטר הטוב ביקום (חבל שפרק הפיליבאסטר המצויין בבית הלבן לא הלכו על כיוון כזה).

בפרק השני השבוע ג'רי פרש. אני מאוד מחבבת את ג'רי (כמו את כולם!) ולא באמת רוצה לראות אותו עוזב. פה דווקא היה חן באיך שלזלי זנחה את הכל כדי להגשים לג'רי את החלומות, רק בכדי לגלות שלא רק שהחלומות שלו כבר התגשמו, אלא שבכך שהיא עוזרת לג'רי (כמטפורה), לזלי מונעת מעצמה את חלומותיה שלה. לזלי היתה בודדה רוב חייה, והשקיעה את עצמה בעבודה בין היתר משום שזו היתה המשפחה שלה. עכשיו שהיא נשואה, היא צריכה לפנות מעט זמן גם לחלק הזה בחייה, מה שיהווה את יריית הפתיחה לעלילות משפחתיות בגנים ונוף – בכל זאת, יש את הילדות של רון ואת הילד העתידי של כריס ואן. לגבי החזרה האפשרית של כריס ואן – אני אומרת את זה מאז "סוף העולם"! שניהם לקחו את הזמן מאז, והבינו מי הם בלי בני זוג, ועכשיו הגיע הזמן לאיחוד מרגש.

ולסיכום הסופ"ש

נעליים!

IMG_0010

לק ורוד, צפרה והשרדות

לק ורוד

אני בתקופה ארוכת ציפורניים לאחרונה. בדרך כלל מדובר במחזוריות של כמה חודשים: אני מגדלת ציפורניים, מתמכרת ללקים וקונה המון מהם, משתכללת בטכניקות ההנחה, ואז, מפאת קוצר זמן, נשארת בלי לק יום אחד, שוברת ציפורן או שתיים, וחוזרת לכסוס.

בזמני הציפורניים שלי אני אוהבת בעיקר לקים צבעוניים – אדומים, ורודים, כתומים, או כהים במיוחד. מאז שסופר פארם מוכרים Essie עברתי אליהם, ובמיוחד אני משתמשת בלק האהוב עלי Tour De Finance המהמם. יחד עם זאת, המרקם שלהם לא מדהים, והלק מתמלא חריצים. ניסיתי כל שיטה מוכרת להמנע מהם, אבל עדיין הגימור לא מושלם. בגלל שהלקים יקרים משמעותית מסוגים אחרים (49.99 ש"ח ואין מבצעים), לא חושבת שאמשיך לרכוש לקים שלהם.

 

צפרה

במקום העבודה שלי נוהגים להזמין אוכל ולאכול אותו בחדר האוכל בבניין. לא יוצא לנו לאכול הרבה בחוץ, שזה מעולה לכיס ולדיאטה, אבל לא ליצר ההרפתקנות הקולינרי (במיוחד אם אתם סתומים כמוני, ומזמינים את אותו סלט גדול יום אחרי יום).

היום זכיתי לביקור משמח מחברה, וניצלנו את ההזדמנות לקפוץ לצפרה, שממוקמת בסמוך למשרד. זה הביקור השני שלי בצפרה, ובשתי הפעמים אכלתי שם במסגרת ארוחה עסקית, אז אני לא יודעת לספר על מחירים או טיב המנות בהגשת הערב.

צפרה היא מסעדה אסייתית מהסגנון של זוזוברה, נוץ' וג'ירף. היא מגישה אוכל אסייתי ערב לחיך ישראלי, ומגישה את כל הקלאסיקות – פאד תאי, פופקורן שרימפס, סלט שורשים. ואת כל זה היא עושה טעים יותר מבמקומות אחרים.

בתור עסקית, היא די מושלמת. מקבלים שתי מנות, ושתיה. מנה קטנה: יצא לי לאכול סלט בודהה בריאות (ירקות בוויניגרט תפוחים, עם בוטנים), בודהה משוגע (נבטים ברוטב וואסבי מטריף) וחציל קלוי (נחמד). כל המנות היו קלילות ונחמדות מאוד לפתיחה. המנות העיקריות עצומות, ויש מבחר גדול – נודלס, אורז, מנות בשר או דגים וכו'.

אני דגמתי שם את איטריות הזהב – מנת אטריות עם המון סוגים של פטריות אקזוטיות, ואת הג'ינג'ר נודלס, מנה מצויינת של אטריות ועוף בגזר ברוטב ג'ינג'ר וחלב קוקוס. מעולה.

לשתיה בחרתי הפעם ב"מים חיים", איזה גימיק דבילי של צפרה (אולי מדברים אליהם יפה?), אבל זה נחמד, כי מדובר בחצי ליטר מים, וזה שווה בארוחת צהריים.

לסיכום השארנו 125 שקלים לפני טיפ, שזה אחלה מחיר לאחלה ארוחה.

 

השרדות

כרגיל בימי חמישי, סיכום ההשרדות שלי.

 

Psych 7×08.

Psych היא סידרה שאני בדרך כלל אוהבת. בכל עונה יש פרקים או שניים ממש מבריקים – בדרך כלל הפרקים שכותב ומביים כוכב הסדרה, ג'יימס רודיי. העונה הוא כתב פרק מעולה (מחווה לסרטי אימה ביער), אבל הפרק הבאמת גדול של העונה היה הפרק ששודר השבוע, שבו שון מתמודד עם העובדה שג'וליה גילתה שהוא שיקר לה, ותוהה מה היה קורה אילולא היתה מגלה.

הסדרה תמיד נעה על הקו הדק בין קומדיה ודרמה, והפרק מתח את הקו הזה בבירור, וחילק את העלילה לשניים: עלילה קומית, סיפור אהבה בצבעים בוהקים ובו הקרבן מתה, ועלילה דרמטית, טרגית, בצבעים עגמומיים. בסוף הפרק שתי העלילות התאחדו, כשהעגמומית נצבעה בצבעים העליזים האופייניים לPsych, אבל הסיפור הטראגי נמשך.

אהבתי את ג'וליה ושון כזוג, אבל אין ספק שיש עניין רב יותר בסדרה כאשר הם מופרדים, במיוחד כששניהם כבר הודו בינם ובין עצמם שהם רוצים להיות בקשר. עכשיו השקר של שון הוא מה שמפריד ביניהם, ונראה שהם יוכלו לגשר עליו רק כששון יתוודה בפני כולם. יתכן וזה יהיה סופה של הסדרה (ואז נצטרך לחכות, שכן הסדרה חודשה לעונה שמינית), ויכול להיות שלא, קשה לי לצפות את הסדרה הזו.

בכל מקרה, המשחק של ג'יימס רודיי היה מעולה בחצי הדרמטי, והכתיבה היתה מעולה בחלק הקומי – כולל הרפרנסים לסיינפלד, והבחירה ההילארית לעשות את גאס אלרגי לאבקת זהב.

סרט תיעודי, "עדנה" וריבת תות.

"הטקס"

הסרט התיעודי ששודר ביום הזכרון ביס, שעוקב אחרי דוד רוקני, המפקד האגדי של טקס הדגלנים של יום העצמאות, החל מתחילת התכנונים של טקס 2012, ועד הטקס. הסרט מתאר היטב את הפער בין ממלכתיות וטקסיות ריקה, ובין רגש אותנטי. רוקני נאחז בנוסטלגיה לגבי הטקס: הימים שהמופע מסביב היה מופק פחות, כשהחיילים היו מפחדים לדבר איתו, בטח שלא להתחצף, והשתתפות היתה החלום של כולם. לאורך הסרט החיילים האחרים, וכן דמויות אחרות מהטקס, תופסים תפקיד משני, מלבד חיילת אחת, סג"מ הילה בצלאלי. כזכור, כמה ימים לפני יום הזכרון עמוד תאורה התרסק על החיילים, ובצלאלי נהרגה במקום. טקס יום הזכרון שעורכים החיילים, זכרון ממשי ומוחש של חיילת שלפני רגע עוד עמדה שם, הוא רגע השיא של הסרט, ומצליח להציג את הדיסוננס שבין הזכרון והחגיגה. למחרת החיילים החוששים נקראים לחזור לרחבת המסדרים, במבנה חסר.

מנויי יס (או מקורבים למנויי יס) יכולים לצפות בו בחינם און ליין.

יום העצמאות

חגיגות יום העצמאות שלנו, משפחה חתרנית שכמונו, כללה ביקור במסעדה חביבה עלינו – "עדנה" ברמת השרון. זוהי מסעדה פרסית, אבל מגישה גם מנות לא פרסיות מצויינות. בכל זאת, אם כבר אוכלים שם מומלץ להנות מהקוסקוס המצויין (the food so nice, they named it twice), האורז הפרסי, ושלל התבשילים. אני חובבת גדולה של שפטה פירות יבשים (קציצות בקר ברוטב פירות יבשים), המנה הקבועה שלי. הפעם חרגתי ממנהגי והזמנתי גונדי (קציצות אורז, בקר ועוף ברוטב משתנה – הפעם הרוטב היה של פירות יבשים ורימונים), והיה מצויין.

אסור לוותר שם גם על לחם הבצל המעולה.

לצד המנה שתיתי קוקטייל "פריחת הדובדבן" – קוקה קולה עם נגיעה של ליקר קוקוס וליקר דובדבנים. משקה מרענן וטעים, וב-14 ש"ח לכוס חבל שלא לנסות (ברוב המסעדות זה המחיר של כוס קולה).

שותפי לארוחה אכלו למנה ראשונה פטריות בשמנת, ולעיקריות קציצות דגים וג'וגה קבאב, שזו מנת פרגיות על הגריל. מנת היום היתה מפרום מתפוחי אדמה וכרובית, ואמא שלי הכריזה – "אני אוכל את המפרום עם קוסקוס!". זו מנה חביבה עליה, ומטעמי דיאטה ובריאות היא שומרת אותה לאירועים מיוחדים ומסעדות מוצלחות בלבד. כשהמנה הגיעה, אמא שלי התקשתה להבין מה זה אומר שהמפרום הוא מכרובית – בנוסף לתפוחי האדמה? במקום הבשר? אז נזכרתי שהיה לנו כבר את הדיון הזה בדיוק בפעם שעברה שהיינו שם, זו היתה מנת היום, ואמא שלי הזמינה אותה. מפרום הכרובית משתמש בכרובית ככלי הקיבול של הקציצה במקום תפוחי האדמה. זו מנה הרבה יותר קלילה ואוורירית, ויחד עם רוטב חריף וקוסקוס, זו מנה מומלצת.

היינו ארבעה אנשים והחשבון (עבור שתי מנות ראשונות, ארבע עיקריות, שתי כוסות יין וכוס קוקטייל) היה 350 שקלים.

ריבת תותים

בדרך חזרה מעדנה עברנו בחנות פירות, ושם מצאנו תותים של סוף העונה – אדומים, סופר מתוקים, ובזול. שני קילו תותים נקנו במהרה. בבית ניקיתי אותם, הסרתי את העלים, בישלתי עד שהגירו נוזלים, הוספתי סוכר (ביחס של 7:10), מיץ לימון והמון גרידת לימון וכף תמצית וניל, והמשכתי לבשל.

תיאורטית, אמורים לבשל על אש קטנה כארבעים דקות. בפועל, בזמן שהלכתי לעקר את הצנצנות (שטיפה במים רותחים וסגירת הצנצנות), הריבה גלשה. שמתי את הכף על הסיר והכל, אבל התותים רק צחקו עלי וציפו את כל הכיריים שלי. עוגמת הנפש היתה גדולה, בעיקר כי ניקיתי את הכיריים החשמליים הרותחים מהר מהר, ועדיין לא מהר מספיק – הריבה נקרשה והכל הפך לצמיגי ומייאש.

בכל זאת, למרות שהלכה איזו צנצנת שלמה של ריבה, התותים שרדו. בישלתי את הריבה טיפה מעט מדי, כי גם אחרי שהתקררה, הריבה טיפה נוזלית. אני אוהבת ככה – אפשר לאכול בתוך יוגורט, או על טוסט. והכי הכי, אפשר להכין עוגיות ריבה, וזה הפרוייקט הבא שלי עבור ריבת התות (ומכיוון שאני לא אוכלת מתוקים [למרות שאכלתי כפית ריבה], אחלק אותן בעבודה ולמשפחה).