השעון מתקרב לחצות: "זמנו של הדוקטור" (ספוילרים לרוב)

2013 היתה שנת הדוקטור שלי. התחלתי לראות את דוקטור הו קצת קודם, צלחתי את העונה הראשונה, ואז את עונותיו של טננט, שכולם אהבו כל כך ואני לא הצלחתי לגייס משהו יותר מתגובה פושרת. אני אף פעם לא אוהבת את הדמויות המושלמות, ו-10 היה מושלם מדי. הוא תמיד ידע מה להגיד, הוא נאלץ להדוף את עדר המאהבות שלו, הוא היה חביב הקהל והאויבים, ופשוט לא יכלתי לסבול את זה.

בינואר השנה הגיע 11, מאט סמית' היקר, והכל השתנה. באתי עם דעות קדומות נגדו. הייתי שלילית וחשבתי שהוא יהיה איום ונורא. והוא בכלל צעיר מדי! (אני לא מכירה את המסורת של הדוקטור. לא התחנכתי על ברכיה. עד אותו רגע הכרתי שני דוקטורים, ושניהם לא היו זקנים במיוחד. מה גם שסמית' נראה חסר גיל).  אבל כבר בסצינה הראשונה, במטבח של אמיליה, יורק תפוח, ויוגורט, ואז אוכל את אצבעות הדגים ופודינג, התאהבתי. הוא לא אמר את הדבר הנכון. אף פעם. הוא היה גמלוני ודיבר מהר מדי ויותר מדי. והוא הכעיס את הסובבים אותו, ואכזב אותם, ולא היה אפשר לסמוך עליו. וכל פעם הוא נעלם, רק בשביל לחזור שוב. ונדמה היה שכל היקום עושה כמיטב יכולתו להרוג אותו. ופעם אחר פעם הוא לבש את החיוך והזדקף במקומו, ורק עיניו הסגירו שאין לו מושג מה הוא עושה. כאילו – שום מושג. הוא פשוט זורם, והולך עם מה שנדבק. ואם זה אצבעות דגים ופודינג, שיהיה.

אהבתי גם את איימי, ואהבתי את רורי. אהבתי את הסדק ואהבתי את הדממה. אהבתי את משחקי המסע בזמן, ואהבתי את הנערה האבודה ואהובה הגיבור. אהבתי את ריבר סונג ואהבתי את הדוקטור. בעיקר את הדוקטור.

אך יאה שעם 2013 גם הדוקטור שלי יעזוב את חיי. את העונות החמישית והשישית, המוצלחות במיוחד שלו, ראיתי כבר פעמיים. את העונה של קלרה, ובכן, אני לא יודעת אם אראה שוב. זה לא שהיא לא מוצלחת, היא פשוט ממוחזרת, אבל לא אכנס לזה שוב.

נערה לא הגיונית: עונה 5 של דוקטור הו

מכיוון שהסיפורים האהובים עלי הם סיפורי מסע בזמן ותעתועי זמן, אהבתי את איימי פונד מהרגע הראשון. הילדה שהדוקטור אמר לה חמש דקות ונעדר 12 שנים, שכל העונה הראשונה מתרחשת בלילה מלא התלבטויות שלפני החתונה שלה לאהובה רורי וויליאמס. זו העונה, בעיני, שממקסמת את הרווח משימוש במסע בזמן של הדוקטור, ושנהנית מקומפניון שממש מבינה את זה (בכל זאת, היא חיכתה 12 שנים לדוקטור שחזר מיד). היא שונה גם מקומפניוניות אחרות מכיוון שהיא לא קשורה לתעלומה שהדוקטור חוקר או מושפעת ממנה, היא שזורה בה כמו שאפשר להיות שזורים רק בסיפורי מסע בזמן – היא גרמה לפנדוריקה משום שהתרחיש הזה נלקח ממוחה ומדמיונה, אבל הוא יכל להלקח משם משום שהסדק, שנגרם מפיצוץ 12 שנים אחרי שהופיע בחדר השינה שלה, שדד את זכרונותיה. היו משחקי זמן כאלו גם בעבר – Bad Wolf הופיע בכל הזמן והיקום אחרי שרוז הביטה אל תוך הטארדיס, ודונה הגיעה לטארדיס ביום חתונתה בגלל ששנתיים מאוחר יותר היא הפכה להיות טיים-לורד (בערך). השימוש הזה לא חדש, אבל הוא מעולם לא נעשה בשלמות ובדיוק כמו בעונה 5.

העונה החמישית היא כמה סיפורים מקופלים יחד. היא הסיפור של נערה שלא בטוחה שהיא רוצה להתחתן, והיא בורחת הכי רחוק שאפשר, רק כדי לחזק את בטחונה במערכת היחסים. אילולא סוף העונה, כאשר הדוקטור נברא מחדש מזכרונותיה של איימי פונד, היה מדובר בסיפור המקביל לאליס בארץ הפלאות. הדוקטור מגיע באישון ליל וחוטף את איימי הלבושה בכותונת הלילה שלה. הם עוברים הרפתקאות בלתי אפשריות במהלך הלילה האחד הזה, עם סדק מסתורי שרודף אחריהם. בסוף הלילה היא מבינה שהיא אוהבת את רורי, הבלתי אפשרי בעצמו, לא לפני שהוא מת פעמיים ומציל את חייה אינספור פעמים לאורך 2000 שנים, ומתעוררת ליום חתונתה שלמה ובטוחה בהחלטות שלה.

זהו גם הסיפור על הדוקטור שלומד להכיר בחסרונות שלו ומשתקם משגעון הגדלות של סוף הספיישלים של אחרי עונה 4. זה גם סיפור על הנפש האנושית ואיך שהיא בורחת אל שיכחה.

איימי היא גם אחת הקומפניוניות היחידות (בסדרה החדשה) שהדוקטור מכיר בתור ילדה. קדמו לה "הנערה באח" מהעונה השניה (הדוקטור ה-10, אם אתם קוראים לה קומפניון. בעיני אפשר), ואחריה הדוקטור נתקל גם בקלרה הילדה. לפני כן, הדוקטור היה משהו שקורה לנערות צעירות ואבודות. פתאום הדוקטור הוא המשפיע על העובדה שאיימי היא ילדה אבודה. הרדיפה שלה אחר החבר הדמיוני שהופיע לכמה דקות, הבטיח לה הכל ונעלם, הוא מה שמגדיר אותה והופך אותה לקומפניון. בסוף העונה החמישית אנחנו עוד לא יודעים למה הטארדיס התפוצצה, אבל הדוקטור גם אחראי במידת מה לכך שהסדק הופיע ושדד את זכרונותיה (אם כי, למעשה, העונה השישית מסבכת את הכל קשות עם מסע בזמן ופרדוקסי מסע בזמן ומה שתרצו).

בתוך העונה הנהדרת הזו יש כמה פרקי סטאנד-אלון מעולים. "The beast below" הוא התחלה מעולה להרפתקאות איימי והדוקטור, "The lodger" הוא אחד הפרקים הכי מצחיקים בעונה, ומבססים יותר את דמותו של הדוקטור ה-socially awkward (שונה מאוד מהדוקטור המושלם, שתמיד אומר את הדבר הנכון ולא עושה טעויות, ומתנצל אם העולם מתאכזר למישהו. זוהי לא ביקורת, רק הבחנה). לא אכנס לזה כאן, אבל זה לא מקרה שזה הדוקטור האהוב עלי. חשבו על קסטיאל, מייקל סקוט ו-11, וחפשו את המכנה המשותף. אבל הפרק הכי יפה בעונה הוא "Vincent and the Doctor", הפרק הראשון שחוזר לדמות ידועה בעבר מבלי להפוך אותה לקריקטורה או להאדיר אותה. כן, הפרק יוצא מנקודת הנחה שואן גוך הוא האמן הגדול ביותר שחי, וגם משנה מעט את ההיסטוריה שלו, אבל ההתעסקות בדיכאון ובנפש האנושית, כפי שמתבקש שניה אחרי שאיימי איבדה את רורי אבל אפילו לא יודעת את זה, נעשית היטב וברגישות. זה לא מקרה שאת הפרק כתב התסריטאי של "Love, Actually", "ארבע חתונות ולוויה", "מיסטר בין" ועוד קלאסיקות בריטיות [וכנראה הביא את ביל ניי האדיר להשתתף בפרק].

הבעיה הכי גדולה שלי בצפיה שניה בעונה החמישית, היא ההבחנה בכל נקודות ההשקה בין קלרה ואיימי [ספוילרים לעונה 7 מכאן והלאה].

הדוקטור מחפש את קלרה ומגיעה אל קרלה בת זמננו, שהיא הסיבה לכך שהדוקטור בכלל מחפש אותה. היא שזורה בהיסטוריה של הדוקטור משום שהטארדיס (בערך) פיזרה אותה לאורך ההיסטוריה שלו. הדוקטור מתייחס פעמים רבות לאיימי בתוך הנערה that doesn't make sense. הוא שואל אותה איך זה שהחיים שלה לא הגיוניים, ואפילו מתעצבן בגלל זה כמה פעמים, כמו עם קלרה. הוא מסתיר ממנה סוד גדול (טוב, כמה סודות גדולים, אבל בעיקר את רורי אחרי היעלמותו). גם איימי וגם קלרה מתעמתות באיזשהו שלב עם העובדה שהן חושבות שהן אשת סודו של הדוקטור, שלמעשה מסתיר מהן דברים. שתיהן מתבקשות ומבקשות להזכר ("Remember"). שתיהן קשורות לריבר סונג (איימי באופן ברור, קלרה היא זו שמביאה אותה לקבר של הדוקטור בסוף העונה השביעית, אחרי שהיא מוציאה אותה מהספריה, וכנראה זה עוד ייחקר בעתיד). שתיהן מתוארות בתור חסרות פחד (למרות שאצל איימי זה אמין יותר, כשהיא בת 7 ולא מנידה עפעף כשאיש זר שמופיע בביתה והיא מכינה לו אוכל). גם עם קלרה היה שימוש בסדק, כדי לגרום לה לשכוח את העובדה שהדוקטור לא בוטח בה, וגם היא נזכרה בסוף.

בקיצור, צפיה שניה מחדדת שקלרה היא גרסה חיוורת של איימי פונד, ומעניין אותי להבין למה. מכיוון של-11 ולקלרה יש עוד שני פרקים בסך הכל, אני מקווה שיגיעו לאיזושהי מסקנה כבר שם, ולא יחכו ל-12 שיסגור את הסיפור הזה. איימי לא היתה יכולה להמשיך עם אף דוקטור אחר, וקלרה אמנם מכירה את כל הדוקטורים, אבל הפן הזה של הסיפור צריך להגמר עם 11.

אולי אם קלרה היתה מקדימה את איימי היא היתה מוצלחת יותר (אני מנחשת שלא, כי קארן גילאן ומאט סמית' אדירים יחד). בכל מקרה, שלא כמו במסע בזמן, התרחשויות מאוחרות לא יכולות לשנות את העובדה שעונה חמש מצויינת. היא מהודקת, יש לה רעיון אותו היא מעבירה היטב, הקצב שלה מצויין ואין רגעים דלים, וכל הדמויות שמשתתפות בה נהדרות.

לצפיה נוספת:
הדייר:

סיום העונה:

מסעדות, לק וטלוויזיה.

בית תאילנדי

בדרך כלל אני לא אוכלת כל כך הרבה בחוץ, אבל איכשהו השבוע הצטברו כמה הזדמנויות למסעדות, אבל מדובר ברושם מוטעה. היום ביקרתי בבית התאילנדי, מסעדה שעבר סעדתי בה כמה פעמים בעבר, ותמיד היה טעים מאוד. הקפדתי להגיע לשם בצהריים ולהנות מהעסקית המשתלמת (וממיץ הגויאבה המרענן [של איילנד, לא משהו שאי אפשר להכין בבית]), אבל מאז שאני עובדת הצהריים מוקדשים אצלי לארוחות מהמסעדות השכנות, והערבים למסעדות ה"יוקרה".

היום אכלתי שם מנת עוף בג'ינג'ר נחמדה, שהוגשה עם אורז לבן. הרוטב היה טעים, אבל חתיכות הג'ינג'ר החתוכות גס היו חריפות מדי, ובלתי אכילות (שזה לא נורא, אבל לא כדאי). בעבר אכלתי שם מנת עוף בקשיו שהיתה מומלצת יותר, ופאד תאי מצויין. גם כל הראשונות שם מעולות, אבל מכיוון שלא אכלנו במסגרת ארוחה עסקית, ויתרנו. אני גם תמיד מקפידה להזמין שם מרטיני, כי זה ממש טעים.

אתמול בערב, לעומת זאת, אכלתי את הקובה הראשונה שלי אי פעם, ב"קובה בר" בתל אביב, עם ידיד שהתעקש. היה חביב ותו לא.

המנטליסט, ספוילר לסיום העונה השלישית

יש סדרות שמטרתן היא לבדר ולהסעיר. הן לא מתיימרות להיות עמוקות או משמעותיות, אבל הן עושות את מה שהן אמורות באפקטיביות. "המנטליסט" היא סדרה כזו. סדרת מתח אפקטיבית ומהנה, ותו לא. שתי עונותיה הראשונות הן פרוצדורליות ברובן, השלישית היא תמהיל של פרוצדורלית עם סיפור על (שהתחיל כבר בפרק הראשון), והרביעית… ובכן, התחלתי את הרביעית היום. התחלתי לצפות בה, כמו כל הסדרות שאני אוהבת, בעקבות המלצתה של אחותי היקרה, וצפיתי במרץ, אבל לא בחשק ניכר. עם הזמן החשק נבנה, וחיכיתי לצפות בעוד פרקים. היא לא ריאליסטית כמו הסמויה או רצח מאדום לשחור, אבל גם לא מתיימרת להיות כזו. היא גם לא מופרכת כמו "מחשבות פליליות" (גם אותה אני אוהבת), ובעיני המתחרה העיקרית שלה היא דקסטר. שתיהן מנסות לומר משהו על הטבע האנושי, אבל מה שהמנטליסט עושה בקלילות ותוך קריצה, דקסטר עושה בתחושת חשיבות עצמית שאני שונאת. כמו כן, סיימון בייקר. ודברה מ-Empire Records!!

פרק סיום העונה השלישית היה פרק מתח מושלם, ממש ככה, שהשאיר אותי צווחת, כולל הופעת האורח הסופר מפתיעה (בראדלי וויטפורד המקסים, שהיה מבעית בתפקידו הקצר) שהסתיימה בדרך האחרונה שהייתי מצפה לה. אני צופת טלוויזיה די אדוקה, ויש לי פנאי (קרי, אין לי חיים) להוסיף עוד סדרה (מה גם שהשמטתי סדרות רבות מבלי להחליף אותן, מה שהותיר חלל בלוח השידורים שלי). אם גם לכם, אז המנטליסט, בעיני, ממש מומלצת.

(זה מצחיק, כי בבלוג המקורי שלי, לפני יותר מעשר שנים, פרסמתי תמונה דומה של בראדלי וויטפורד, אז ג'וש ליימן הצעיר, ואהוב ליבי).

דוקטור הו, "Hide"

החצי השני של העונה השביעית של דוקטור הו ממש מבאס אותי. אני מאוד אוהבת את מאט סמית' (הוא הדוקטור האהוב עלי עד כה), ומאוד אהבתי את איימי פונד ואת רורי פונד (וויליאמס). אני גם אוהבת עקרונית את הרעיון של קלרה אוסווין אוסוולד, וגם די מחבבת את השחקנית. אבל מאז תחילת העונה, היו רק הפרקים שאני שונאת: ראשית היה לנו פרק בהווה שכלל קונספירציה מטופשת (אנשים נחטפים לתוך הוויי-פיי). אחר כך היה פרק בעתיד רוחניקי עם ילדים קריפיים ששרים (אם כי את הפרק הזה אהבתי יותר, אבל שוב היתה חזרה על מוטיבית שראינו, למשל כשהדוקטור הרג את השטן). אחר כך היה פרק על העבר, ועוד עבר מעפן, כמו המלחמה הקרה (ועוד בצד הרוסי!). ועכשיו פרק רוחות. כבר היה פרק רוחות, והוא עוד היה עם דיקנס. גם אז הרוחות לא ממש היו רוחות רפאים כפי שאנו תופסים אותן. וגם היה לנו כבר פרק שבו הדוקטור נסע לזמן כלשהו לכאורה כדי לפתור בעיה, אבל בפועל זה היה בשביל ללמוד משהו. בפעם הקודמת הדוקטור רצה להבין מה זה הGoo שממנו עשויה האיימי שנמצאת אצלו, בעוד האיימי האמיתית בהריון עם ריבר. את הפרקים ההם חיבבתי, בעיקר את פרק הגו שהיה מעניין מעבר למטרה המיידית שלו. פה, עד עכשיו, הכל עשוי בחצי כח, וכדאי שהם יכנסו לעניינים במהרה, אחרת קלרה תתדרדר לקומפניון ברמתה של מרת'ה ג'ונס. בכלל, ממש אהבתי את רורי, יוחזרו קומפניונים גברים!

עוד טלוויזיה

טרם צפיתי בפרק האחרון של מד מן. בעונות קודמות הייתי צופה בפרק ברגע שסיימתי להוריד, ואיכשהו העונה לא הצליחה לתפוס אותי עדיין. בערבים קודמים העדפתי לצפות במנטליסט, והיום "המירוץ למליון" ניצח. אז מד מן יחכה לפחות עוד יום (גם מחר יש לי משהו בערב, אז מד מן אולי ידחה לסופ"ש). זה מפתיע אותי, לאור מערכת היחסים שהיתה לי בעבר עם הסדרה.

לק

אחרי פיאסקו הלק הורוד, חזרתי ללק כהה. כשהציפורניים שלי עדיין קצרות, כמו עכשיו, אני מעדיפה לקים כהים יותר (אפילו שקיץ ולכאורה האופנה דורשת צבעי פסטל, אבל אני אף פעם לא מקשיבה לאפנה בענייני צבעים. ורוד וסגול בבגדים, כהים בלקים, תודה רבה). בחרתי את הלק החביב הזה מ"עונות". לא יודעת מי היצרן של הלק, אבל גם הוא לא ממש שוס. ואולי באמת אני חייבת להפסיק למרוח לק מאוחר בלילה (אם כי אמש התחלתי בעשר, ועד חצות ישבתי עם הידיים באויר!).

בכל מקרה, אני אוהבת את הצבע השוקולדי-סגלגל שלו.

(יש קונוונציה כזו, שכשמצטלמים עם לק, צריך להציג גם את הבקבוק. כפי שאתם רואים, אני לא מצטיינת בזה, וזו התמונה שהיד שלי עוד נראית כמו יד. להבא אני אצלם את הציפורניים וזהו. ובמבט שני גם הציפורניים נראות נורא. מעכשיו אני אמרח לק רק בימי שישי בבוקר, נראה לי).