הקרפלעך של סבתא אסתר

IMG_1847

לפני שנתיים הכנתי בראש השנה קרפלעך לאורחיי. כמה ימים לפני זה עשיתי כמה ניסויים עם בצקים ועם מילויים, ואף אחד מהם לא הצליח. אז מצאתי את המתכון המיתולוגי של סבתי והוא הצליח בנסיון ראשון. כשהגשנו אותו בערב החג כל הסועדים, לא משנה מי היתה סבתא שלהם, טעמו את המרק ואמרו "יא, זה טעם כמו של סבתא".

סבתא שלי היגרה מפולניה לפני מלחמת העולם השניה. היא היתה ציונית וסבא שלי (שנולד ברוסיה ומשפחתו היגרה לישראל כשהוא היה ילד קטן) נסע להביא אותה. היא עברה לרמת השרון והצטרפה למשפחה של חקלאים. היא היתה אירופאית והם צברים, היא ירדה מהאוניה בבגדים רשמיים וכל השאר היו במכנסיים קצרים.. כל חיי היו לה עטעויות מצחיקות בעברית, אבל היתה לה נחישות וכח ולב ענק. ולמרות החלל הענק שנפער בו כשכל משפחתה שנותרה בפולין, אחיה ואחיותיה, אביה, אחיינים ומשפחה מורחבת נספו, היא נשארה עמוד התווך של משפחתה, בנתה עסק, וגידלה שני בנים למופת, אחד מהם הפך ברבות השנים להיות אבא שלי. או שאני הפכתי לביתו. היא נפטרה כשהייתי בת 16, בתקופה הזו של השנה (מיד אחרי ראש השנה), ולצערי מהבישולים שלה נשאר היום זכרון שאני מנסה לשחזר. אני זוכרת את הטעם של בצק השמרים הנא שהיתה נותנת לי לטעום, ועד היום זה אחד הדברים הכי טעימים בעיני. את החביתה המלכותית שלה, מלאת השמן. ובעיקר את הקרפלעך המטריפים שלה.

שנים לפני מותה היא הפסיקה להכין קרפלעך. פיסה אחרי פיסה היא נעלמה לנו, לאט מספיק כדי שלא נרגיש את זה קורה, אבל פתאום היא לא היתה. לילה אחד, חצי שנה לפני שנפטרה, היא רבה עם המטפלת שלה, ואני התנדבתי לבוא עזור. מסתבר שהיא סרבה להוריד את הנעליים וללכת לישון, כיוון שהאמינה שהשכנים קראו למשטרה האנטישמית כדי להתנכל לה. היא גדלה בעיירה פולניה קטנה, וזקנתה היתה עבורה כמו מכונת זמן לימי נעוריה. היא אמרה לי שהיא לא יכולה להשאר, שהיא חייבת להסתתר או לברוח. אמרתי לה שאני אטפל בזה, שהיא יכולה להוריד את הנעליים וללכת לישון. פתחתי את שרוכי נעליה, והרגליים שלה היו כל כך קטנות. אמרתי לה שאעמוד על המשמר כל הלילה כדי שהיא תוכל לישון. היא חייכה והודתה לי ואמרה את המילים שצורבות לי בלב מאז, "את שכנה טובה". חייכתי בחזרה אבל לא יכלתי לענות כי הגרון שלי היה חנוק והעיניים שלי מלאות דמעות. הייתי בת 16 אז, וכבר לא היתה לי סבתא.

לפני זה היתה לי מגה סבתא. זו שלימדה אותי שלא למכור את עצמי בזול, שלימדה אותי שאני נהדרת. שהביטה בתעודות שלי בגאווה, שצחקה עלי בנסיון הראשון שלי למרוח אייליינר, שהתבוננה בי וראתה את אחותה, שעברה את הכל ונשארה לספר. זו שקראה לי בלבוסטה, וזו היתה המחמאה הכי גדולה שנתנה לי. הבלבוסטה שגדלתי להיות היא שיקוף של מי שסבתא שלי היתה.

אצל סבתא שלי לא היו קיצורי דרך. בחגים בהם היתה מארחת, היא היתה מתייצבת במטבח בבוקר. היא היתה מכינה את ההמילוי – מבשלת כל סוג בשר בנפרד, מערבבת אותם יחד עם המון בצל מטוגן וטוחנת. לאחר מכך היתה מכינה את הבצק, ובצורה מתודית, ריבוע בצק אחרי ריבוע בצק, היא היתה ממלאה אותם בבשר, סוגרת אותם ומהדקת היטב, מסדרת בשורות, ומכסה במגבת. אחד לכמה עשרות היא היתה סופרת, ואז כשהייתי נכנסת למטבחה לעזור היא היתה אומרת לי בגאווה "יש לי כבר 67", ונותנת לי לקפל קרפלע או שניים, מקפידה שאני מהדקת היטב את הבצק, כדי שהמילוי לא יברח.

כיסוני בצק יש בכל המטבחים ובכל העולם. הם ממולאים בשלל מילויים ועשויים במגוון טכניקות, אבל כולם בגדול דומים זה לזה. אבל רק המתכון של סבתא שלי מחזיר אותי ברגע למטבח שלה בשנות התשעים המוקדמות. ברגע שאני טועמת את הראשון, אני נזרקת בחזרה לגיל 5, לחיבוק שלה, ולמי שהייתי אז.

אני חוזרת הביתה.

***

קרפלעך של סבתא אסתר

P1030254

אני לא יודעת מה סבתא שלי תחשוב על זה שאני מפרסמת את המתכון הזה. היא בעצמה לא כתבה מתכונים, והסיבה היחידה שיש תיעוד למתכון הזה, הוא שהיא לימדה את אמא שלי פעם, להכין את כל המתכונים שלה, ואמי כתבה את ההוראות. המתכונים לא היו כתובים, הכמויות לא היו מדודות. הכל היה לפי העין, או 'עד שזה מרגיש טוב'. היא לא הכתיבה, היא הראתה לנו. איתה הלכו לאיבוד המון מתכונים, כמו המתכון האלוהי לג'אדה בבה, דייסת אורז מטריפה עם נטיפי ביצים שלא אכלתי איזה 20 שנה. או הדרך המדוייקת שהיא היתה מכינה את הכוסמת עם החלב. אבל הקרפלעך כאן, ואני חולקת את המתכון, כדי שכולם יגלו כמה נפלאה היא היתה.

הכמות במתכון אסטרונומית, מעל 100 קרפלעך, ואפשר ורצוי להקטין כמויות.

למילוי

0.25 ק"ג קורקבנים

0.25 ק"ג עוף מכובס

0.25 קילו בקר (צוואר, כתף)

150 גרם ריאות

120 גרם כבדי עוף

2 בצלים

אפשר להשתמש באילו בשרים שרוצים. אני משמיטה את הריאות כי אמא שלי מכינה עבורי את המילוי וכך היא עושה. הכבד נותן טעם בשרי עשיר ועמוק, והקורקבנים מרקם עדין כמו ענני בשר. העוף מעדן את זה והבקר מכביד. צריך לדעת שכל סטיה מהמתכון משנה את זה קצת מהגרסה המקורית, וזה על אחריותכם.

מזהיבים בצל קצוץ, מוסיפים אליהם את כל הבשר מלבד הכבד, מוסיפים מעט מים, ומאדים. בכל פעם שנגמרים המים מוסיפים עוד מעט, עד שהבשר כולו מבושל.

את הכבדים צולים בגריל בנפרד. במקור עושים את זה מטעמי כשרות, אבל ככה אני מכירה וזה כמובן משפיע על הטעם. לא מבשלים את הכבד בגריל עד שהוא מוכן, רק צורבים אותו, ואז חותכים לרבעים.

מזהיבים עוד בצל קצוץ, מוסיפים את הכבדים החתוכים, וכשהם מוכנים מוסיפים את שאר הבשר ומערבבים הכל יחד.

מסירים מהאש ומקררים לגמרי. כאשר הבשר קר, טוחנים אותו במטחנת בשר.

למילוי צמחוני

4 תפוחי אדמה

בצל קצוץ מטוגן עד להזהבה

מחממים במיקרו את תפוחי האדמה עד שהם רכים.

מכינים פירה, אני עושה את זה עם המתקן המגניב הזה שלא דורש קילוף. אפשר כמובן להכין פירה באיזו דרך שרוצים.

P1030249

מערבבים פנימה את הבצל המוזהב ומקררים לגמרי.

P1030250

לבצק

קילו קמח לבן.

4 ביצים

4 כוסות מים

2 כפות שמן

P1030242

מערבבים יחד את הקמח והביצים (אני עושה את זה במיקסר, כי אני כבר לא לשה כלום. סבתא שלי היתה עושה את זה ידנית). מוסיפים בהדרגה את המים ואת השמן, עד לקבלת בצק רך ולא מאוד דביק. להזהר שלא לקבל בצק יבש מדי, כי אז מאוד קשה ליצור את הקרפלעך. חשוב לזכור שתמיד אפשר להוסיף עוד קמח, אבל קשר יותר להוסיף עוד מים או שומן.

לשים כ-7 דקות.

P1030244

מחלקים את הבצק ל-5 חלקים ועוטפים כל אחד בניילון נצמד, ונותנים לנוח כחצי שעה.

P1030245

קרפלעך

מוסיפים למילוי (בשרי או צמחוני) ביצה טרופה ומערבבים היטב.

יש להכין את הקרפלעך בנגלות, כל פעם לעבוד עם אחת מחתיכות הבצק, כדי למנוע התייבשות.

מקמחים משטח, ומרדדים כל חתיכת בצק למלבן דקיק, וחותכים באמצעות סכין או חותכן פיצה לריבועים (בגודל שווה, פחות או יותר).

P1030257

מניחים במרכז כל ריבוע בערך כפית מילוי, מקפלים את הריבוע למשולש שווה שוקיים, מהדקים את השוליים היטב, ומחברים את שתי זוויות הבסיס של המשולש שהתקבל.

P1030260

כרגיל, הקרפלעך שלי לא שווים או סימטריים. סבתא שלי בטח מזדעזעת.

P1030259

אם הקפלעך לא נסגרים היטב בגלל שהבצק התייבש או מקומח מדי, הופכים כל ריבוע ומניחים את המילוי על הצד שפנה כלפי מטה. הוא יהיה יבש פחות.

מכסים מיד את הקרפלעך המקופלים, שלא יתייבשו עד לבישול.

מרתיחים בסיר רחב מי מלח, ומבשלים בהם את הקרפלעך כרבע שעה, ברתיחה עדינה. כשהם מוכנים מסננים אותם היטב ומעבירים לקערה.

P1030256

סבתא שלי היתה מוסיפה חתיכות מרגרינה כדי למנוע הדבקות (הן נמסות מהחום של הקרפלעך הטריים). שמן לא מתאים משום שהוא ינזל כשהם יתקררו ולא ישאר. הפעם הקרפלעך ממש לא נדבקו זה לזה, והמרגרינה היתה מיותרת למדי. לשיקול דעתכם.

P1030261

אוכלים חם, במרק ירקות עם שקדים ואיזה גזר מהמרק.

החופש לבחור

הודות לפסטיבלי אייקון ואוטופיה, יצא לי לראות השבוע שלושה סרטים שמאוד אהבתי. הם לא רק היו עשויים היטב ומבדרים, הם גם היו מהורהרים למדי. מצאתי בשלושתם תימות חוזרות, בבירור במקרה (או שלא ממש, כי אני תמיד מוצאת בסרטים וסדרות תימות שמופיעות בחיי בדיוק באותו הזמן), ורציתי לעשות לעצמי סדר במחשבות. משם הרשומה הזו מגיעה, ואני מקווה שהיא תהיה הגיונית וקוהרנטית.

כמה מילים ללא ספוילרים (רק למחמירים ביותר)

כנס העתידנים הוא סרט מרהיב ומומלץ מאוד. האנימציה מרגישה כמו הזיה מתמשכת, וכך היא אמורה. אין קוהרנטיות או זמן לינארי משום שהדמות לא חווה זמן לינארי או מציאות קוהרנטית. זה מפעים ונהדר ומומלץ, וכדאי לשחרר ולא להאחז בעלילה או בקשר לחצי הראשון. הכל מתחבר יחד בסוף, גם אם לוקח זמן. מה שבמיוחד חד פעמי בסרט הזה הוא שרובין רייט נשארת רובין רייט לאורך כל הסרט. הסרט הוא שלה ומבעד לעיניה, והוא נשאר כזה. אפשר להאמין לה לכל אורכו.
הרעיונות הפילוסופיים של כנס העתידנים לא חדשים ולא מבריקים. אבל הם ארוזים יחד בצורה מבריקה וחדשנית, והם מדהימים.

סוף העולם, בעיני, הוא הטוב מבין סדרת הקורנטו. הוא מלא עד להתפקע בלב, והוא תצוגת המשחק הכי טובה של סיימון פג ושל ניק פרוסט בסדרה או בכלל. הוא מצחיק בטירוף ועצוב בטירוף והוא פשוט תענוג.

על הרועה האחרון כבר כתבתי.

להמשיך לקרוא

Rayman Legends: ביקורת

הרקע

ריימן היה משחק המחשב הראשון שקניתי. שיחקתי בהרבה קודם, כמובן, אבל ב-1997 בערך קיבלתי שובר של 200 שקלים לבאג, סינג'רתי את אבא שלי שיסיע אותי לחנות (הייתי אז בת 12), וקניתי שלושה משחקים:  EarthWorm Jim 1&2 ואת ריימן. זה היה בימים שמשחקי מחשב הגיעו בקופסאות ענק וממש התרגשתי להגיע הביתה ולהתקין אותם. שלושת המשחקים לא היו חדשים אז, וכבר יצא לי לשחק בהם, ולא יודעת למה קניתי דווקא אותם, אבל בשנים מאז שיחקתי בריימן איזה אלף פעם.

ריימן המקורי, שיצא ב-1995 היה משחק פלטפורמר סופר כיפי, צבעוני ושמח. העלילה היתה פשוטה: ריימן, בחור חביב ללא זרועות או רגליים, מסתובב בעולם בשליחותה של הפיה בטילה ומשחרר פרוטונים כלואים בכלובים. לאורך המסע שלו בטילה עוזרת לו ונותנת לו כוחות: כח התעופה, האגרוף, הריצה ועוד. הוא מסתובב בין עולמות, כאשר בכל עולם יש חמישה כלובים לשחרר. אם הוא משחרר את כל הכלובים הוא יכול להכנס לטירת הממתקים, ושם לשחרר עוד כלובים ולהלחם בבוס הרשע. לא יודעת מה קורה אחרי זה, כי מעולם לא הצלחתי לסיים את המשחק. איפשהו בטירת הממתקים תמיד היה איזה שלב קשה שהתיש אותי ונמאס לי.

להמשיך לקרוא

ביקורת: הרועה האחרון

1270943_159880700881983_1133651388_o

הייתי שמחה לצפות עוד פעם או פעמיים ב-"הרועה האחרון", לפני שאפרסם ביקורת עליו, אבל מכיוון שיש רק עוד חמש הקרנות, בשלושת ימי אייקון בשבוע הבא, אין זמן, ואני מפרסמת אחרי צפיה בודדת.

זה גם ממש מפחיד לכתוב ביקורת על אנשים שיש סיכוי שיקראו אותה, כי איך אני יכולה להגיד משהו רע על מישהו שיכול לגלות איפה אני גרה? למזלי אחרי הצפיה יש לי רק דברים טובים לומר, כי הסרט, ספוילר לסוף הביקורת, ממש ממש מוצלח.

הרועה האחרון, בקצרה, הוא פרודיית סרטי פנטזיה לחובבי סרטי פנטזיה. עמית (ניר קיטרו) הוא מפתח תוכנה חנון, ומאיה (רוני ויסמן) היא עובדת זמנית בכח האדם שמחפשת את עצמה, עם נוף לים מהמשרד. כאשר הם נוסעים להרפתקה בים באמצע היום, ומתנגשים בהומלס (אורי ליפשיץ, שהתזמון הקומי שלו בסרט מבריק) שמדבר מוזר, הם נכנסים לסיפור פנטזיה שמערב סוכנים ממשלתיים (ניר שרון ואילה שיפטן המצויינת), רשע מוחלט (אדוה קימחי גונבת ההצגות), כוחות, נבואות וכמובן ערסים (במובן הלא סטריאוטיפי של המילה).

הסרט הוא פארודיה, ועל כן הוא מצחיק ומגחך את קלישאות הז'אנר שהוא מציג. הוא עושה זאת באהבה גדולה לז'אנר, ומשתייך לו לגמרי. כלומר, כמו סרטי סדרת קורנטו (קורנטו אפילו מופיע בסרט), לא כמו סרטי "Scary Movie". חובבי הז'אנר יזהו רפרנסים לרוב: להארי פוטר (זהו הרפרנס החביב עלי בסרט), ל"דוגמה", ול"שר הטבעות", למשל, אך גם חוצה ז'אנרים כאשר הוא מרפרנס גם את "ספיידרמן" או "מלחמת הכוכבים" ואפילו "מחלקת גנים ונוף" ו-"הסמויה"! אבל גם מי שלא מכיר היטב סרטי פנטזיה יהנה מהסרט הזה, שהוא צפיא מאוד (כמו שספר הוא קריא…), זורם היטב בעזרת שילוב נכון של הומור ודרמה ועובר כהרף עין. הרפרנסים המרובים לא מפריעים לסרט להיות יצירה בפני עצמה, ובעיני את הערך העיקרי שלה היא מקבלת לא מההומור, אלא מהרגש.

הרועה האחרון מערבבת מיתולוגיות והשקפות של דתות שונות ואסכולות פנטסיה שונות, לייצר יצירה חדשה ומשמעותית בפני עצמה, והיצירה גדולה יותר מסך רפרנסיה. הרעיונות על בחירה חופשית, רע וטוב, תיאולוגיה, גורל וגלידה לא חדשניים בפני עצמם, אבל השימוש שנעשה בהם (שמשתמש לא אחת בקלישאות הז'אנר) אינו קלישאתי וכן מחדש (ואני לא ארחיב כי הכל יהיה ספוילרים בעיניכם).

הרועה האחרון הופק במימון המון. עברו כחמישה חודשים מרגע ההכרזה על פרוייקט המימון ועד ליציאת הסרט, וזה נראה לי פרק זמן מטורף. העובדה שהסרט נעשה בתקציב מוגבל ועל ידי מתנדבים לא מורגשת. השחקנים נהדרים, האפקטים (יש אפקטים!) מגניבים, הכתיבה (של גיא בוסקו) חדה, הבימוי (של דניאל דר) מדוייק, וכל השאר שלא אמור להיות מורגש (ענייני סאונד, קונטיניואיטי, לוקיישנים וכו') באמת לא מורגש. התוצאה המתקבלת מקצועית ומלוטשת.

1264584_159880677548652_2119128654_o

בקיצור. אם אתם אוהבים סרטי פנטזיה (גם אם לא ראיתם את כולם), אם אתם אוהבים יצירה מקורית ורוצים לעודד אותה,  אם אתם אוהבים לצחוק ואם אתם אוהבים להגיד לעצמכם "יא איזה חבורה של מוכשרים אני לעולם לא אהיה כזה מוכשר לעולם לא אעשה כלום עם חיי אה לא הסרט הזה נתן משמעות לחיי הידד!", מצאו את ההקרנה החביבה עליכם באייקון, וראו את הסרט. מומלץ, מומלץ, מומלץ. לרשימת ההקרנות (פייסבוק) לתוכניית אייקון.

ואם אהבתם, קנו חולצה או משהו (בדוכן של evil sun באייקון), תמכו ביוצרים.

הנה טריילר:

אקס פקטור: אודישנים #3-4

שבוע עמוס וגדוש אודישנים הפעם, כמעט כולם ריגשו אותי עד דמעות (ברצינות). היה גם מינון גבוה של אודישנים גרועים הפעם, במיוחד של גברים מבוגרים ולכאורה שוגים בהזיות. אנחנו אמורים לבוז להם, אני חושבת, אבל אני מסתכלת על האודישנים שלהם ומתמלאת הערצה, לא חמלה. קודם כל כי חמלה זה רגש מתנשא מאוד, ומי שמי בכלל כדי לשפוט אותם. אולי הם רק רצו להופיע בטלוויזיה? הם כנראה יודעים כמה הם גרועים / משעממים / מוזרים כשהם באים עם החתול שלהם והסיפורים על חיי בדידות. העולם שייך לצעירים באקס פקטור, וליפים ולמתוחי העור, ורוב הזמן זה בסדר וזה מרגיש כאילו הצעירים הללו הם העולם. אבל לפעמים מסיטים את הוילון, ואנחנו מביטים במה שאקס פקטור מנסה להדחיק, וזה לא מחמיא לה. אני לא נבוכה עבורם, אני מתפעלת, כי אני לעולם לא אעשה אודישן לתוכנית ריאליטי, אפילו שאני חושבת שזה יהיה ממש ממש מגניב.

בכל מקרה, בגזרת האודישנים הטובים יש המון, אז בואו נתחיל.

ברקלי
יודלאי הצעיר, שחירמן את ניקול בקטע לא ברור. הוא שר סבבה אבל היודל הזה מופרך לגמרי. כגימיק זה חמוד, אבל מהר מאוד זה עולה לי על העצבים.

בארנה זה כבר ממש בלתי נסבל, כשהוא הורס שיר חמוד לגמרי של one direction (מותר לי להגיד את זה, שנאתי אותם לפני כולם כשהם היו מתמודדים באקס פקטור ואהבתי אותם לפני כולם כשהם רק הוציאו את הסינגל הראשון. זה נותן לי זכות לעשות מה שבא לי. כמו כן, אני יכולה לעשות מה שבא לי). ניקול עדיין מתחרפנת לגמרי, וזה לבדו שווה את נוכחותו בתוכנית (אם הוא יהיה בקבוצה של ניקול הוא עוד יגיע לתוכניות החיות!).

רלי

חדרנית חמודה עם חלום גדול. הסרטון קצר מאוד, ומפספסים בו את כל השיחה המקדימה, שבה היא מתגלה כמתמודדת מקסימה וחייכנית. אני אוהבת את הבנות השמחות האלו, וברלי יש גם רמז של מלנכוליה, כשהיא שרה עם המון רגש ודיוק.

בארנה היא כבר מתרסקת, בעיקר בגלל בחירת שיר תמוהה (בלשון המעטה) והופעה ביזארית. היא מקבלת 4 "Yeses" משום שהיא נראית טוב, יש לה אישיות טובה וגם קול טוב, היא פשוט זקוקה להכוונה.

שלי סמית'
גם לה יש אישיות נהדרת, גם היא עובדת בעבודה אפרורית וגם היא בעלת קול גדול והרבה חלומות. היא בקטגורית ה-Over 25's, שבו המראה לרוב משחק פחות תפקיד, ולכן עם הקול הנעים שלה וכישורי ההופעה המצויינים היא יכולה להגיע רחוק.

בארנה היא הפגיזה שוב. הופעה טיפה מיושנת, לא הייתי מצפה לשמוע אותה ברדיו היום, אבל בשנה שעברה כריסטופר מלוני כמעט ניצח עם שבוע אחרי שבוע של הופעות משמימות ואפילו לא מדהימות ווקלית, אז שלי במקום מצויין.

אבי
התעלפות השופטים התורנית היא אבי אלטון (שזה כמו אבי אליוט, אבל לא), זמרת בת 18. כבר ראינו זמרות בנות 16 בתחרות, אבל היא נתפסת, במידה רבה בגלל התדמית והלבוש הילדותיים שלה, כילדונת שברירית. אין לי בעיה עם זה, זו אסטרטגיה מצויינת, זה פשוט שקשה לי עם הקול הגבוה הזה.

היא מזכירה לי את דיאנה ויקרס, מתמודדת שאהבתי עד מאוד וכולם שנאו עד מאוד, שהגיעה למקום הרביעי בעונה החמישית, וזכתה מאז להצלחה.

(האודישן מתחיל ב-0:25. התנועות שהיא עושה זה לא התקף, אלו ה-signature moves שלה)

באודישן הארנה שלה היא כבר די נמאסה עלי. גם מכיוון שהשיר המקורי שלה ממש לא משהו, משום בחינה, וגם כי הקול הגבוה והמתלייד שלה כבר עצבן אותי. ומה אני אגיד לכם, כשאני שומעת היום את האושנים של דיאנה הם גם כבר פחות חביבים עלי (אם כי אני עדיין אוהבת אותם הרבה יותר מאשר את של אבי).
כמובן שהשופטים והקהל התעלפו עליה.

עכשיו לחלק שבו כבר געיתי בבכי- המתמודדות החוזרות.

ג'ייד
ג'ייד היא סוג של סלב בתוכנית, עבורי. אם אני הייתי רואה אותה בקהל הייתי מריעה לה וסוחפת אחרי את כל הקהל. היא נבחנה לפני שנתיים, בחורה גדולה עם קול מטריף ופגיעות מהפנטת. היא הגיעה לבית השופטים של קלי רולנד, שם קלי ניפתה אותה. זה היה לא הוגן, במיוחד כי כן התקבלה מתמודדת למל"מית במקומה. היא היתה המתמודדת שהכי חיכיתי לחזרתה. ג'ייד ירדה במשקל, עבדה על ההופעה שלה, וחזרה שנה מאוחר יותר. היא לא הצליחה עד כדי כך שכלל לא ראו אותה בתוכנית. השירה שלה היסטרית בעיני, וגם אם יש לה בעיות הופעה קלות, אני לא יכולה שלא לחשוב שזה קשור למראה החיצוני שלה, כמו ליתר המתמודדות החוזרות, אף אחת מהן לא נראית כמו ברבי.

הנה האודישן שלה מלפני שנתיים:

(השירה מתחילה ב-2:30)

האודישן שלה הפעם:

מעניין לראות כמה אדל היתה בעניינים לפני שנתיים, וכמה ג'ייד התאימה ללוק ולהרגשה הכללית של אדל. העונה אדל פחות לוהטת, וגם ג'ייד פנתה לכיוון קצת אחר.

באודישן הארנה שלה היא היתה פחות מעולה. השירה עדיין היתה מדוייקת, אבל היא היתה טיפה משעממת. כאמור, אם אני הייתי שם וג'ייד – פאקינג ג'ייד שנשדדה לפני שנתיים – היתה עולה לבמה, הייתי באסטזה, אבל שם לא. היא כמובן עברה הלאה, אבל לרדת על העיבוד שלה – זה כבר מוגזם.

אחריה היתה איימי מוטראם המקסימה, שבשנה שעברה היתה הוויילד קארד של טוליסה (כלומר, לא עלתה לתוכנית אבל הועלתה לשלב שבו הצבעת הקהל הוסיף מתמודד אחד לתחרות), אבל לא הגיעה לתוכנית (מי שהגיע היה כריסטופר מלוני המשמים). גם היא לא מלכת יופי, אבל היא זמרת מצויינת עם נשמה וכשרון אדיר.

לפני שנה:

(האודישן מתחיל ב-2:00).

הפעם אפילו לא העלו את האודישן שלה ליוטיוב, ולא הראו אותה בארנה (בינתיים). לגמרי מגיע לה להגיע לתוכנית.

האחרונה מהמתמודדות החוזרות היא מלאני, שזו לה הפעם הרביעית מאז 2006. היא הגיעה לבתי השופטים יחד עם ג'ייד לפני שתי עונות, ושתיהן נופו על ידי קלי. גם היא נטולת כל סקס אפיל (ואני חושבת שזו הסיבה שהיא מודחת פעם אחר פעם, ובשלבים מאורחים) אבל שרה היטב. מכולן, היא הפחות חביבה עלי, אז ברור שהם מתים עלי.
באמת שהיא משעממת אותי, ולא הצלחתי אפילו לחפש את האודישנים הקודמים שלה. יש מלא כאלו.

והנה בארנה, עוד השתפכות מוגזמת:

בארנה פגשנו עוד כמה חברה שנשכחו בתוכנית הקודמת:

טום מאן החמוד, שנשמע קצת כמו בחורה.

לוק פרינד החברותי שלא חפף את שיערו תשעה חודשים.

והנה האודישן הראשון שלו:

וזה הכל. צמד תוכניות עמוסות לאללה.

ועכשיו יש לנו את יום הכיפורים להרהר בהן.

אופים עם מרת'ה: קאפקייקס גזר-ג'ינג'ר בזיגוג שמנת-תפוז עם עיטור מרציפן

אני אמנם בהפסקת אפיה רשמית עד שהיד שלי תחלים לגמרי (אני שמחה לבשר שעושה רושם שהרגע הזה קרוב מאוד), אבל חברה חגגה יום הולדת והייתי חייבת להכין משהו מיוחד. היא כבר אמרה בעבר שהיא אוהבת עוגות גזר, וידעתי שיש בספר של מרת'ה מתכון קאפקייק גזר מעלף. מכיוון שכידוע, המאפים שלי לרוב לא מאוד יפים, מעולם לא הכנתי קאפקייקס. אני מעדיפה דברים שדורשים פחות עיטור, אבל מכיוון שגם ככה הייתי אמורה להגיע אליהם בספר, ומכיוון שזה היה לכבוד יום הולדת, החלטתי ללכת על זה.

IMG_1810

הקאפקייקס האלו מבוססים על עוגת גזר-ג'ינג'ר קלילה, עם זיגוג גבינת-שמנת-תפוז-ג'ינג'ר ועיטור גזר-מרציפן. מכיוון שאני אוהבת עוגת גזר (עוגת הגזר הכי טעימה שאי פעם אכלתי היתה באיזה אולם בניוקאסל עם זיגוג תפוז מטריף), אוהבת תפוז ואוהבת (אוהבת!) מרציפן, ידעתי שאי אפשר לטעות.

להמשיך לקרוא

אקס פקטור UK: אודישנים #2

קדימה לארנה. האודישנים הכפולים נורא מבלבלים אותי. מצד אחד, מגיעים רק אנשים טובים, ואני מכירה כבר את המתמודדים כך שאני יודעת למה לצפות מהם. מצד שני, לפעמים הציפיות הגבוהות מוגזמות והמתמודדים מתקשים להתמודד איתם. מי שנשמע מופלא באודישן הראשון פתאום נשמע סטנדרטי. אלמנט ההפתעה חשוב באודישן הזה. גם העלימו מהשלב הזה את הדיבורים והקשקושים, ואנחנו מקבלים שירים נטו. לפעמים זה טוב, ולפעמים לא.

סאם ביילי

מצד אחד, הרבה יותר טובה מבחדר. מצד שני, עדיין לא מדוייקת. אני חושבת שכרגע די ברור שהיא תגיע לעונה, אבל אני חושבת שהיא תעוף מהר כמו מלאני מייסון מהעונה שעברה.


האנה

מבין השתיים ברור שאני מעדיפה את האנה. כה מדוייקת, כה מלאת סול. אבל לשמוע אותה מיד אחרי סאם ביילי, כששתיהן בראש החבורה, קצת קשה להעריך את זה. האודישנים הגרועים, מסתבר, חשובים לא רק כאלמנט בידורי, אלא גם לקצב של התוכנית. אודישן אחד מדהים, חמישה גרועים, מאבדים אמון במין האנושי, ואז עוד אחד מדהים.

אלחנדרו פרננדז הולט

אלחנדרו הולט!

באודישן הראשון שלו חשבתי שהוא עלם חמודות צחור שיניים, אך הסרטון לא היה זמין ביוטיוב. האודישן השני שלו היה מושלם. הוא יכל להיות בינוני, אבל אז הוא פצח בשירה בספרדית וכבש את לבבות כל הנשים ביקום.

Fil

הפעם הוא ניסה להיות רוק. עם השיער ובלי חולצה הוא באמת נראה כמו איזה פליט סבנטיז, אבל השירה שלו היתה כה נוראית הפעם, שזה אפילו לא היה חמוד.

טמרה פוסטר

את האודישן הראשון היא עשתה כחלק מצמד, ושתיהן נשמעו טוב ועברו לשלב הבא כסולואיסטיות. זוגתה כשלה קשות באודישן שלה והודחה, וטמרה בת ה-16 נותרה לבדה. היא עלתה לבמה לשיר את אחד השירים הכי מוכרים של וויטני יוסטון, ומיד שכחה את כל המילים. הרגע הקסום של התוכנית: טמרה רצה לשאול את אמא שלה מה המילים, ודרמוט עונה לה במהרה. הרגע הקסום 2: כל השופטים שרים איתה בשקט, כדי שלא תשכח את המילים. כבר היו בתוכנית שכחניות מילים כרוניות, אבל אני מקווה שהיא תתקדם, אבל לא עד הסוף. היא היתה כל כך לחוצה, ועם עוד שנה או שתיים להבשיל, היא יכולה לנצח. ככה בעיקר סביר שהיא תפשל שוב ושוב עד שתודח.

לסיכום צמד פרקי פתיחת העונה: שרון מלכה, גארי עדיין יבשושי, אני עדיין לא אוהבת את ניקול אבל בתור הצעירה היחידה בפאנל היא משב רוח רעננה, ולואי הוא לואי. פורמט האודישנים החדש ממש מיותר, אבל תכף בוט קאמפ, אז מילא. אבל בעצם, בצמד התוכניות הראשונות, ראינו רק איזה ארבעה אנשים שעברו לבוטקאמפ. אז או שנקבל פוקוס על ממש מעט אנשים וכל שלב האודישנים לא יהיה מותח בכלל, או שיהיו חייבים להגביר את הקצב. כך או כך, זה עדיין ריאליטי הכשרונות הכי כיפי.