זוהי לא ביקורת על כמעט מפורסמים. כמעט מפורסמים הוא הסרט האהוב עלי, וכדאי שנגיד את זה כבר כאן, כדי שמי שלא אוהב / לא מבין את הקטע / חושב שהוא אובררייטד יבין למה הוא נכנס. מותר לא להסכים איתי, אבל זו נקודת המוצא. כמעט מפורסמים הוא הסרט האהוב עלי.
למעשה, כמעט מפורסמים הוא הרבה סרטים. כולם אהובים עלי. אני מתייחסת פה ל-Untitled, גרסת הבמאי של כמעט מפורסמים, כי לא ראיתי את המקורית מספיק וראיתי את זו יותר מדי, אבל הרעיון הבסיסי דומה: אם מאמינים למשווקים הוליוודיים, כמעט מפורסמים הוא סרט על להקה קטנה (בהנהגת בילי קרודאפ וג'ייסון לי היריבים) על סף ההצלחה. בימים הפשוטים של הרוק, כשעיתונאי מוסיקה ממש היה צריך להתלוות ללהקה, כשהם היו נוסעים באוטובוס, כשכל הלהקות וכל הרואדיז וכל הגרופיות הכירו אחד את השני, את השניה, את השני. זה סיפור על להקה שעומדת להצליח, וההצלחה עומדת לפרק אותם, ורק עיתונאי צעיר, שעוד לא הושחת, יכול להציל אותם.
אני לא מאמינה למשווקים ולכן אני יודעת שזה בעצם סרט התבגרות של נער בן 15 שאמור להיות בן 18, שאמו שדדה אותו מגיל ההתבגרות. שכדי להינצל הוא בורח אל המוסיקה, אל הכתיבה, אל השילוב ביניהם. על הדרך שבה את הבית שלו הוא מצא בדרכים. זה גם סרט מסע, על הדברים שמוצאים כשלא מחפשים ("הראינו לך את אמריקה, עשינו הכל חוץ מלמצוא לך זיון"). זה גם סיפור אהבה, אבל לא זו שבסרטים, אלא זו שמסווה עצמה כסקס, ועל הסקס שמסווה את עצמו כאהבה, ועל הזילות במילה אהבה ועל מה בכלל היא אומרת. וזה הסרט על פני ליין, האישה שהבטיחה לעצמה שהיא לא מנוצלת, שהבטיחה לעצמה שהיא שולטת בסיפור שלה בגוף שלה, בחירות שלה, אבל גילתה שרוקנרול זו עוד המצאה שנשים נועדו לעמוד מנגדה.
וזה סיפור על הקשר האמיץ ביותר שיכול להרקם בין שני אנשים כשהם Uncool. זה נשמע שולי, אבל מערכת היחסים בין לסטר בנגס, שמשרטט לוויליאם מילר את כל העתיד שלו בתחילת הסרט ("אם תשמע את השיר הזה ותדליק נר, תוכל לראות את כל העתיד שלך"): הם ינסו לגרום לך להרגיש קול. הם ינסו לגרום לך לחשוב שהם חברים שלך. בני בריתך. הם יתנו לך אלכוהול וסמים ובחורות ("והבחורות נהדרות!"), אבל הם לא החברים שלך. אתה לא קול. אף אחד לא קול. אז לפחות שב בבית, שמע את התקליטים שלך, בקר את החברים שלך, ודע שאתה הבעלים של כנות, שהם פחדנים מכדי לאחוז בה ליותר משניה. מערכת היחסים הזו היא הלב של הסרט. וויליאם עובר ידיים לאורכו: אמא שלו משקרת לו, אחר כך לסטר בנגס מראה לו את האמת. מאוחר יותר פני ליין לוקחת אותו הביתה, ראסל שולח אותו הביתה, ואניטה מחזירה אותו הביתה.
הבית הזה, שלסטר תמיד נמצא בו ושוויליאם מחפש, יכול להיות בקרבה של נערה יפה, הוא יכול להיות בין דפי העיתון, הוא יכול להיות בין התווים והוא יכול להיות בכבישים של ארצות הברית, או במרתף של בני נוער, או בקופסת כדורים. את כל הסיפורים האלו כבר ראינו מיליון פעמים. אבל הבית האמיתי הוא בכנות כשאתה מבין עם עצמך את חוסר התוחלת בהעמדת הפנים שרוצים לעזוב אותו.
הסרט הוא סך השחקנים שלו. קייט האדסון בהופעה עדינה, מרגשת, מסעירה. פטריק פיוג'יט באותנטיות נטולת מאמצים (קמרון קרואו מספר בקומנטרי שלו על כל הפעמים שחוסר הבטחון האותנטי של פיוג'יט היה טוב יותר ממה שהוא כתב, ונכנס לסרט. כמו "שאלי אותי שוב"). זואי דשאנל, שבכמה שורת ושתי סצינות מצליחה לייצר דמות בלתי נשכחת, ופרנסס מקדרמוט שמצליחה להיות קשוחה אבל אוהבת. וכמובן פיליפ סימור הופמן, שלסטר בנגס שלו הוא בה בעת לא קול בצורה מעוררת רחמים, וכל כך קול שהמסך לא יכול להכיל אותו.
בכל צפיה בסרט (והיו לי הרבה, סמכו עלי) קשר חדש, רובד חדש של הסרט נחשף. הסצינה הסתומה של החבר של אניטה בחדר של וויליאם מתבהרת. מפלתה של פני ליין מקבלת עוד מימד. דמותו של ראסל מתעגלת ויהירותו של ג'ף ביבי שרק רוצה להיות פופולרי מקבלת נופך טרגי, בצל משולש (למעשה, מרובע) האהבים שמתחולל בצד השני של הסרט.
והריקוד של פני ליין.
והאמת פשוט נשמעת אחרת, לא?
וחמישים דולר ושישיית בירה. אבל איזו בירה?
והפעם שהם שכחו את הסולן.
והסיבה שהיא עוזבת את הבית להפוך לדיילת.
והמטוס.
וחנות התקליטים עם החברים שלך.
והאל המוזהב.
ומה שמשאירים בחוץ.
והמטבע היחידי ששווה משהו, מה שאתה חולק עם מי שהוא Uncool בדיוק כמוך.
ומרוקו. איפה שהיא לא תהיה.
זה יותר מסתם סרט ויותר מהתסריט והצילום והמשחק והתאורה. זה תיאור מדוייק של רגע בזמן, וככזה הוא עמוק ועגול ומטופש וקשה וטבול בנוסטלגיה מטופשת ובחוסר אובייקטיביות אבל בכל כך הרבה אהבה שזה לא משנה. זה הסרט האהוב עלי ולא משנה מה תגידו. ופיליפ סימור הופמן מת וזה נראה כל כך מוזר, ומטופש ועצוב, אבל עדיין אפשר לבקר אותו בחנות התקליטים.
נוח על משכבך בשלום, פיליפ סימור הופמן
קסטיאל ועוד 