מיד עם תחילת העונה החדשה של בוג'ק הורסמן, קריינות מבלבלת, זה בכלל הבית של פילברט, בן דמותו החדש של בוג'ק הורסמן, שבעל כורחו עושה את הקאמבק הטלוויזיוני שלו כדי להציל את פרינסס קרולין.
העונה שעברה, שהתגלתה רק בדיעבד כעונת מתח ומסתורין, הסתיימה עם בוג'ק שמאמץ תפקיד חדש – אח גדול, פרינסס קרולין כמפיקה, דיאן כאישה גרושה וטוד כבן זוג. מהפך עבור כולם. ציפיתי לראות את בוג'ק מאוזן יותר בעונה הזו, והוא לא היה, אבל זו גם לא היתה העונה של בוג'ק, זו היתה העונה של דיאן.
לאורך כל העונה המוטיב הבולט והברור ביותר היה טשטוש הגבול בין האדם ובין הדמות שהוא משחק, בין האדם ובין התחפושת. זה בא לידי ביטוי כמובן באופן הכי בולט עם בוג'ק ופילברט. ההתדרדרות של בוג'ק אולי היתה נבלמת אילולא החיים שלו היו זולגים כל כך לתוך הסידרה: הסט נראה בדיוק כמו הבית שלו (סליחה, בוריאניס האוס), החברה שלו היה החברה של פילברט, ופילברט נראה בדיוק כמוהו. זה היה נכון גם עבור טוד שלבש את חליפת הexecutive מעל בגדיו הרגילים (שהיו סמל בעונה הקודמת לאישיות המדבקת שלו), וגם עבור פרינסס קרולין שזנחה את המבטא הדרומי אבל חזרה העונה דרומה. בכלל, קיבלנו פלאשבקים לילדות של כל הדמויות (פרינסס קרולין בפרק שלם, דיאן בפלאשבק לילדות שבה אנו מגלים שאבא שלה היה פרופסור באוניברסיטה, בוג'ק בתור ילד עם אביו, ואפילו ג'ינה שנזכרה בילדותה בתיאטרון), ילדות שמבטאת קיום פרה-מסכה, לפני התחפושת, אם יש כזה בכלל. אם איכשהו הצלחנו להתעלם מהמוטיב הזה, פרק הפלאשבק העונתי היה טיול בין האלווינים מן העבר, כשהדרך היחידה להבדיל בין השנים היא התחפושת והאישה לצד מיסטר (פינאטבאטר). בוג'ק לא היה מחופש באף שנה, חוץ מב-2018 שאז הוא התחפש לפילברט. וגם זו אינה תחפושת.
עניין התחפושות והאדם שבפנים מקבל גם מקום בFree Churro ("פרק שש"), כשבוג'ק טועה לחשוב שאימו ראתה אותו ברגעיה האחרונים, ומונע ממנה את החסד של להיות נראית אחריהם. הפאנץ' של הפרק לא מנע מהנקודות שבוג'ק העלה מלהיות נכונות, והוא מניע את העונה קדימה ומבטיח את שברונו של בוג'ק.
ב-Free Churro בוג'ק מבקר גם את הנטיה של צופים לחפש משמעות במקום בו היא לא תמיד נמצאת, כשלרוב מדובר בטעות או סתם בצירוף מקרים. אבל הדוגמא של בוג'ק – כוס קפה על השולחן בחלק מהסצינות ששם שם עוזר הפקה – לא יכולה להסביר את הסמלים והמשמעויות בבוג'ק עצמה, שבתור סדרה מצויירת כל החלטה שם חייבת להיות תוצר של בחירה, ולא של צירוף מקרים. אני חושבת שזו פניה ישירה לצופי הסדרה שמחפשים משמעות, אלא שכאן אשכרה יש משמעות במה שבחרו לשים וגם במה שבחרו להשמיט.
בכל מקרה, תחפושות.
אבל הנקודה היא שאנחנו רק חושבים שזו העונה של בוג'ק כי התחפושת הכי משמעותית העונה היא התחפושת של דיאן, שמתחבאה מאחורי בוג'ק הורסמן בעצמו. כבר חמש עונות, בעצם. היא משתמשת בו כבר שנים כדי להגיד דברים שהיא לא מקבלת במה להגיד בעצמה, והעונה זה בולט במיוחד כיוון שהיא מחליטה לנצל את זה לא כדי לגאול את בוג'ק, אלא דווקא להאשים אותו.
אני חושבת שזה מתחבר לחשש האמיתי שיש אנשים שאשכרה אוהבים את בוג'ק כדמות פגומה אך אהובה, כמו ג'ימי מקנולטי, טוני סופראנו, גרג האוס ואחרים. הבלש ג'ון פילברט הוא שילוב של כל הדמויות האלו, והשילוב עם קופסת הכדורים הקבועה היא רפרנס בולט להאוס (ושרלוק, שהוא אותה דמות). בוג'ק מהפרק הראשון מהווה קול לנשים מסביבו שלא מקבלות קול, ובפעם הראשונה הוא מבין איך נורמליזציה של משהו רע יכולה להיות רעה בעצמה (גם בלי לגיטימציה). מעניין לראות את בוג'ק מתמודדת עם זה בתור סדרה שנותנת במה לשנאת נשים גם אם תוך ביקורת כבדה עליה. אלו היו החלקים המשמעותיים ביותר בסדרה, והחלקים בהם דיאן מתעוררת מהחלום שלה על עולם מושלם שבו למסרים שלה יש משמעות. כי בסופו של דבר כל אחד יקח את המילים שלך להצדיק את מה שהוא רוצה, ואת עשויה לעשות יותר נזק מתועלת. ככה בוג'ק הופך להיות סמל פמיניסטי אבל מיד ממנף גבר שהוא הכל חוץ מפמיניסט לעמדת הגיבור. ומה שהופך את בוג'ק לסמל פמיניסטי היא האמירה "אסור אף פעם לחנוק אישה!", אמירה טריוויאלית שהוא לא עומד בה עד סוף העונה (תודה לעדי ששמה לב לזה ראשונה). מצד שני, הקיום של עקרונות הוא מה שגורם לבוג'ק להבין שהוא חצה כל קו והוא הולך לגמילה.
אבל נחזור רגע לזה שזו העונה של דיאן. היא מקבלת את הטיפול הקלאסי של עונה של בוג'ק – היא נעדרת כמעט כל הפרק הראשון ואנחנו פוגשים אותה רק בסופו. הפרק השני מוקדש לה הרחק מכל היתר (חוץ מבזכרונות שלה), כשהיא נוסעת לבד לויאטנם למסע חקר אישי (וגם שם האומנות מתבלבלת עם המציאות כשסרט על אותו נושא בדיוק מצולם בויאטנם באותו זמן בדיוק). יש פה הרבה רפרנסים לנסיעה של דיאן לקורדוביה לכתוב את הספר שלה, אלא שפה היא מסיימת את הכתבה, ויש גם סוף טוב. לאורך העונה היא מאוד נוכחת, מנתבת את העלילה של פילברט וגם את של עונה 5. היא מכנסת את בוג'ק להתמודד עם כל הדברים הנוראיים שעשה לאורך הסדרה, כולל שרלוט ואז שרה לין (שרה לין ניסתה לעזור לו להתמודד עם שרלוט, אבל זה לא צלח). היא כועסת על בוג'ק אבל רק בגלל שהם דומים מדי. גם היא שיקרה לבעלה, גם היא בוגדת, גם היא שתתה ללא הפסקה במשך חודשים בזמן משבר. היא לא יותר טובה מבוג'ק, אבל היא ממש רוצה להיות טובה ממנו. היא בעצמה לא זוכרת שהוא כן סיפר לה על ניו מקסיקו והיא היתה עסוקה בדברים אחרים אז היא שינתה את הנושא. זה בסדר לדרוש מאחרים להיות פגיעים וחשופים אבל כדאי שהם יעשו את זה בזמנם שלהם. בקיצור, אנחנו רואים ומלווים את בוג'ק אבל מי שנוהגת היא דיאן, ובסופו של דבר כשהוא מוכן לבקש עזרה היא שם כדי לקחת אותו לגמילה. אבל אחרי שהוא נפרד ממנה ונכנס פנימה, אנחנו רואים את הפנים שלה, לא את שלו. כי ככה הסיפור שלה נגמר, אבל שלו רק מתחיל.
Things that fall together, just as easily break
נושא אחר שחזר העונה הוא הכניסה לשגרה, איך אנחנו נכנסים למשהו רק כי הוא שם, ואיך הפחד מהבחירה יכול לשתק. זה נכון עם יולנדה וטוד, שממשיכים במערכת היחסים שלהם רק כי אין ברירה. בהמשך טוד גם מגיע למשרת בכיר בWTIIRN והרובוט שלו הופך לתפקיד המנכ"ל, כל זה בגלל שהוא במקום הנכון בזמן הנכון. ואף מערכת היחסים של בוג'ק וג'ינה שמתחילה ב"היי".
גם מר פינאטבאטר ופיקלס, ממש זוג משמיים מוצאים אחד את השני לגמרי במקרה. מיסטר הוא מהגברים האלו שלא מסוגלים להיות לבד, ופיקלס מייצגת את כל מה שהנשים שלו היו כשהתחיל לצאת איתן: צעירות. מערכת היחסים שלו עם פיקלס כבר מבוססת על שקר ובגידה, ובוג'ק אמנם מודעת לכך שהיא עושה נורמליזציה ורומנטיזציה לבגידה, אבל לא נראה שזה מפריע לה (אין שום שיפוט מוסרי למעשיו של מיסטר פינאטבאטר ע"י הסדרה).
העונה גם מסיימת טיפול ארוך טווח ביחסי הורות, אולי מערכת היחסים הכי אקראית שיש, ושמה אותה אל מול ניסיונותיה של פרינסס קרולין לאמץ, החלטה שנובעת מבחירה ומאמץ. פרינסס קרולין היא ההפך הגמור מליפול לתפקיד: היא נלחמת עבור כל מה שיש לה. בנעוריה, כשהיא מרחק רגע מחיי נוחות בעקבות הריון לא צפוי, היא בעצמה לא רוצה בחיים האלו ולא רואה את זה כאופציה רלוונטית. גם בחייה המקצועיים ובעונה הזו גם בבחירה שלה לאמץ דווקא לבד היא שוב מפגינה את העצמאות החתולית שלה, שמבטיחה שכל מה שהיא עושה קורה מבחירה מלאה ואף פעם לא בטעות.
ולסיכום
העונה הזו הציגה באופן קבוע את הנשים שלה כמובילות, קובעות, עצמאיות והחלטיות. גם כשהן מתאכזבות ממיסטר פינאטבאטר לאורך השנים, או בוחרות ברומן עם הקולגה שלהן, עדיין הבחירות שלהן מנומקות וברורות. הן מנתבות את דרכן קדימה אל מול הגברים של הסדרה שמחפשים להיות מובלים ושיגידו להם מה הציפיות מהם. כשאמילי, למשל, אומרת לטוד בדיוק מה היא מחפשת, הוא בכל זאת מצליח לא לשמוע ומספק לה את מה שהוא מחפש: מערכת יחסים ללא סקס אבל עם חברות. הקול הזה מהנשים נשלל פעם אחר פעם, וגם כשיש גברים בני ברית שמנסים לתת לנו קול, עדיין בסופו של דבר קולנו לא נשמע (כי הם אומרים את המילים שלנו אבל בקולם שלהם). "זה משחק בשבילך", דיאן אומרת לבוג'ק, "אבל מחר אני אשאר אישה". העונה הזו, אני מרגישה, יותר מכל אחת אחרת של בוג'ק תפסה את המהות האמיתית של להיות אישה: את לא בוחרת בזה, את לא יכולה להשתחרר מזה, יקרו לך המון דברים נוראיים בגלל זה. אבל זה לא יכול להכתיב את הסיפור שלך.
בסוף העונה האומץ של ג'ינה הוא באמירה שלה – אני דווקא לא מתלוננת. אני לא אספר לאף אחד מה קרה לי לא כי אני חלשה, אלא כי הסיפור יחליש אותי. היא מקבלת החלטה ומנתבת את הקריירה שלה ואת החיים שלה. גם בוג'ק רוצה לעשות את זה אבל הוא צריך שיסבירו לו איך. מהפרק הראשון (בעונה, ובכלל) הנשים שלו מראות לו איפה הוא טועה, מחפשות הסברים כי חייב להיות תרחיש שבו הוא בעצם איש טוב. אבל גם לגבר טוב יכולים להיות שלדים בארון, הוא רק חייב להכיר בהם. בסופו של דבר דיאן לוקחת את בוג'ק לגמילה לא כי הוא רוצה, אלא כי הוא ביקש שהיא תחליט עבורו. הסיפור של 'האם בוג'ק אדם טוב' מלווה אותנו מהעונה הראשונה, והתשובה מאז ההתחלה היתה 'אין דבר כזה'. אין מהות, ואין בסיס. יש מעשים. בוג'ק כמעט ניצל ילדה בת 17. הוא חנק את בת זוגו והוא גרם למותה של אישה שבטחה בו. אלו מעשים. הוא גם פגע באחותו ונפגע על ידי הוריו. סכום כל אלו הוא בוג'ק הורסמן, שיכור או פיכח.
אם הייתי צריכה להמר בפרק 11, הימרתי ביני ובין עצמי שבוג'ק לא ישרוד את העונה. שהוא ימות והסדרה תסתיים. אבל הוא לא מת. בעונה הבאה נראה אותו שוב, והוא לא ישתה, אבל גם לא ישתנה. וזה אחלה. לא יכולה לחכות.
יאללה, עונה 1 פרק 1 הנה אני באה.
המקור לעצב של בוג'ק היא מערכת יחסים בין אח ואחות. לביאטריס היה אח מוצלח שהיא אהבה, והאבדן שלו לקח ממנה את חייה. ובמערכת יחסים שאנו מגלים בדיעבד שהיתה כזו, בוג'ק לומד את מה שהוריו הנעדרים לא לימדו אותו, בהיפוך תפקידים ראשון העונה שמאפשר לבוג'ק לגדול. כבר ביום הראשון שבוג'ק מבלה עם הוליהוק היא מלמדת אותו להגיב לאישה בוכה, וזמן מה אחר כך, בפעם הראשונה שהוא פוגש את דיאן מאז שיבתו, הוא משתמש בידע הזה על דיאן, מסביר לה שהיא לא צריכה להרגיש רע שהיא מרגישה רע. הוליהוק בת ה17 מלמדת את בוג'ק את השיעורים שלא קיבל בנעוריו ומצליחה לשנות את החיים שלו.
היפוך תפקידים נוסף כזה הוא בין בוג'ק ואמו ביאטריס, שלעת זקנה איבדה את עצמה ועכשיו בוג'ק צריך לטפל בה. לאורך הסדרה וגם בעונה הזו ביאטריס היא אישה קשה, מרירה, פוגענית ומתעללת. אבל אם פרק 6 ("Stupid piece of sh*t", הפרק האהוב עלי העונה) מלמד אותנו משהו, זה שלא תמיד יש קשר בין הקול הפנימי שמפנה את השנאה פנימה, וזה החיצוני שמטיח שנאה בזולת. כפי שהקול הפנימי של בוג'ק מתחנן שיקשיב להוליהוק, כך אני בטוחה ביאטריס מבקשת מעצמה שתהיה רכה יותר עם בוג'ק. וכמו שבוג'ק מפחד להרוג עוד ילדה, ביאטריס מפחדת להיקשר לעוד ילד.
נשאר לו רק עוד חטא אחד לכפר עליו, וזה נורה. אני מקווה שהוא יצליח. בשבילה וגם בשבילו. כי בסופו של דבר הכח היחיד הוא בהפגנת פגיעות. והגאולה היחידה היא לא הורות, היא כללית יותר, היא משפחה. ובמובן הרחב ביותר, משפחה כאהבה. שהיא בעצמה פגיעות. ובמציאות של עצבים חשופים לתת למישהו להתקרב אומר בהכרח להיפגע, אבל חייבים. כשהשארית האשמה אומרת שאין משפחה היא אומרת שאין יותר טעם. שאנחנו לבד וכל אחד יכול להיעלם בכל רגע. וכל אחד יכול להיעלם בכל רגע אבל אנחנו אף פעם לא לבד. וזה הטעם.
ומה הקטע עם הצרפתים והפיצוץ, ומה יקרה ב-14?
המעברים המדוייקים בין הסיפור שלו והסיפור שלה מדגישים את הדומה והשונה ביניהם. גם קווין מקבל הודעה מסתורית כשהוא רואה את איבי בטלוויזיה (
אצל קווין זה התחיל הרבה לפני ההיעלמות. הוא לא הצליח להציל את בנו מאבדן אם, ועכשיו הוא דמות בעל כורחו בסיפור התנ"כי של קווין האב. כי אם קווין הבן לא יכול למות במירקל זה טוב ויפה לקווין, אבל למנוע את סוף העולם זה טוב יותר בשביל כולם.
מה שאני אוהבת בנותרים הוא שאת מה שמובן מאליו היא שמה על פני השטח. ואז ברור שזה רק נראה מובן מאליו. נקודת המוצא שהתחלנו איתה היא שזה לא הRapture. זה נראה ככה אבל זה לא. ישו לא לקח אותם, הם לא כולם היו טובים. אפילו לא כל מי שאמרו שנעלם באמת נעלם. אבל קווין האב חושב אחרת. הוא שם את עצמו בתפקיד הצלוב ובתפקיד המלאך, ומישהי ממש קונה את זה. והתוצאה הישירה היא מוות של איש אחד, כנראה איש טוב. בדרכו אל הישועה הוא אפילו לא מצליח להציל את המתאבד. במקום למצוא משמעות הוא נתקל שוב ושוב בחוסר התכלית וחוסר המשמעות שיש בהכל. והמפגש שלו ושל גרייס לא מביא חסד לאף אחד מהם. היא מבינה אותו לא נכון וגורמת לעוד אובדן, והוא נמשך עמוק יותר להזיה שלו.
קסטיאל ועוד 