בבקה-אוריאו מפתיעה

חמישה חודשים ושבוע לא היה פה פוסט אפיה. היו פה פוסטים על הרבה סרטים וקצת סדרות, אבל לא על אפיה. בתור בלוג שנפתח בעיקר כדי להשלים את חדוות האפייה שלי, זה די עלוב, אבל בהתחשב בפרק הזמן הארוך שלא כתבתי בכלל, על אפיה או שלא, כדאי לא לדבר על עליבות.

אבל לא משנה, עזבו אתכם מהעבר, כי עתיד חדש ובוהק עומק לפנינו.

לפעמים את עולה על רעיון כל כך מבריק, כל כך חדשני ומהפכני, שאת יודעת שהעולם לא יהיה אותו הדבר. אני מאמינה שככה הרגישו ווטסון וקריק כשעלו על מבנה הסליל הכפול, או בל כשעשה את שיחת הטלפון הראשונה. אתם חושבים שאני מגזימה אבל ההיסטוריה תלמד שאני מדייקת.

ביום רביעי התבהר לי שתורי להביא עוגה לעבודה. שאלתי קצת את החבר'ה מה הם רוצים, והוסכם שאביא עוגת שמרים. אבל במה אמלא אותה?? כמה חודשים קודם הכנתי עוגת שמרים היסטרית במילוי חמאת בוטנים, בננות ושוקולד מריר. היא היתה מצויינת (אם כי יצאה קצת לא אפויה, כי לא לקחתי בחשבון את אפקט הלחות של הבננות), והוסכם שאכין אותה שוב. חוץ ממנה ידעתי שאכין את מילוי השוקולד-חלבה הקלאסי, ואת השאר, נראה. הלכתי לסופר לקנות מצרכים, ולצערי היו על המדף הבננות הירוקות והקשות שראיתם מימיכם. ויתרתי על מילוי הבננות, וחטפתי חבילת חטיפי סניקרס במקום. כבר דיברתי פה בעבר על אהבתי למילויים תעשייתיים כאלו, וסניקרס זה כזה חטיף שוקולדי ורך שהיה ברור שזה יהיה מושלם. בעודי משוטטת בסופר, פתאום עלה לי רעיון מהפכני: לשלב פירורי עוגיות פריכים במילוי. זה כשלעצמו לא כזה מהפכני, כי הרי ממלאים אגוזים טחונים יחד עם נוטלה, למשל (זו עוגת השמרים הראשונה שהכנתי, בשבועות לפני שש או שבע שנים), אבל מרקם של פירורי עוגיות, נניח לוטוס מרוסקות, לא הכרתי. מיד ידעתי שעליתי על משהו, כי בצק השמרים רך ונימוח, ומילוי קראנצ'י יכול להיות היסטרי.

הלכתי למדף העוגיות לבחור עוגיות שוקולד צ'יפס, כשצדה את עיני חבילת אוריאו בציפוי שוקולד חלב. ואז ידעתי. העולם לא יהיה דומה שוב. זה לא רעיון מגניב רק בגלל שזה המילוי הכי קל בהיסטוריה של המילויים. זה רעיון מגניב כי זה מילוי שהוא פריך ורך. שוקולדי ומלוח. מרובה צבעים, מרקמים, טעמים, ריחות. כל מה שעושה קינוח טוב – מעולה. והוא גם המילוי הקל בהיסטוריה של המילויים. אפשר אפילו לשבור את העוגיות עם מערוך וסוגרים עניין.

רצתי הביתה להכין את בצק הבבקה הרגיל שכבר הפך להיות בצק השמרים הקבוע שלי. חלב, שמרים, ביצים, קמח ומלא חמאה אחר כך היה לי בצק רך וגמיש שאפשר אפילו לאכול עם כפית ולמות מרוב אושר. אבל אנחנו רוצים לחיות.

חתכתי שוקולד וחלבה למילוי הראשון. פתחתי 15 סניקרס וקצצתי אותם למילוי השני. וחתכתי את האוריאו לקוביות בינוניות למילוי האחרון והמושלם מכולם. עכשיו, חכמה ובוגרת, אני יודעת שהאוריאו מתרכך באפיה. אבל באותה מידה הוא יכול היה להשאר קשה והתוצאה היתה אוריאו בפיתה. חששתי. פחדתי. אבל הלכתי עם הלב שלי.

גלגלתי את הבצק הממולא, התפחתי חצי שעה, ושלחתי לאפיה.

כשחתכתי את העוגה בחיל ורעדה כבר הבנתי שיש פה הצלחה: הסכין חדרה בקלילות דרך המילוי שהתרכך לגמרי. חלק מהחתיכות נשארו עם צבעוניות האוריאו המגניבה (שחור-לבן-שחור). חלק התמוסס לכדי מילוי פריך שמתפצפץ בפה. והקצוות השוקולדיים נמסו והשאירו שלוליות שוקולד מתקתקות.

שווה כל אגורה, כל דקה, כל קלוריה, הכל. הרעיון הכי טוב שאי פעם היה לי, וכנראה האחרון.

פעם, הייתי דלוקה על מישהו עד כאב. נהגתי לכתוב סיפורים קצרים ואחד מהם התפרסם. זמן קצר אחרי שכולם קראו את הסיפור שלי, הוא שאל על מה אני חושבת. "על כלום", עניתי. "בטח על הסיפור הבא", הוא אמר. חייכתי במבוכה. לא חשבתי על הסיפור הבא. "מעניין לדעת על מה את חושבת. את כמו מי שימצא תרופה לאיידס" (נשבעת שהוא אמר את זה, ואני לא יודעת למה לא התחתנתי איתו באותו רגע. שורה של בחירות שגויות הובילו אותי לכאן). בקיצור, אני מרגישה שעכשיו סוף סוף המח שלי הניב תוצאה. תודה מח. אתה יכול לנוח עכשיו.

הו כן

 

 

 

 

 

 

בלש אמיתי

הקדמה: התבקשתי להסביר ולכן אני מסבירה. אני לא מנסה לשכנע או לומר למישהו שהוא טועה. זו דעתי על הסדרה. סדרה שלמיטב תחושתי אהודה מאוד על ידי כולם. גם לא קראתי עליה שום דבר אז אולי אני חוזרת על דברים שנאמרו לפני.

בלש אמיתי, מבחינתי, הצטרפה מהשניה הראשונה שלה לז׳אנר שמראש לא חביב עלי, ז׳אנר הגבר הלבן המיוסר. אני לא אומרת שזו דמות שלא קיימת, פשוט נראה שבניסיון לעבור מהגיבור לאנטי גיבור יצרו שבלונה של דמות השתיין, הזיין, הבוגדן, שהוא גם מבריק ולכן סולחים לו. ג׳ימי מקנולטי הוא כזה, דון דרייפר הוא כזה, גרגורי האוס, ראסט ומרטי הם כאלה. כאילו שהעדר כישורים חברתיים, חמלה או נימוס הן תכונות נחשקות. השימוש של זה פה בולט במיוחד בגלל קפיצות הזמנים. אנחנו זוכים לצפות בשלוש אפיזודות בחיים של שניהם. כשהם צעירים ולא מפחדים מההשלכות, כשהם מבוגרים מעט יותר וכבר נואשו מהציפיה למשמעות, וכשהם מפוכחים ומבינים שמה שיש בחיים זו חברות גברית אמיצה. או משהו.

כתבתי כבר בעבר שאני לא מתה על הסדרות האלו כנראה כי אני לא יכולה. תמיד אזדהה יותר עם דמות האישה, פשוט כי הסיכוי שאהיה או שהייתי בנעליה גדול יותר. לא יודעת אם גבר נורמטיביים מזדהים עם הגבריות השבורה הזו, או שמראש הזדהות אינה רלוונטית.

עכשיו אדבר על הנשים והילדים. נראה שאני תמיד מגיעה לשם, אבל הפעם יש לכך הצדקה: הסדרה מנסה לקבל רווח בידורי מרצח ואונס של ילדים ונשים. אי אפשר להגיד שהסדרה היא פשוט על שני גברים ולכן הייצוג הנשי הוא כפי שהוא. הסדרה אמורה להזכיר גם את הקורבנות. במיוחד כשהאופי הייחודי של הפשעים הוא מה שמניע את שני הבלשים לפעולה. מרטי יורה בראשו של חשוד אחרי שהוא מוצא שני ילדים בבית שלו. הנזק שנעשה לילדה המותקפת מחזק את תחושת השליחות של ראסט.

אבל הנשים הקורבנות הן רק חלק מזה. הנשים המשמעותיות יותר הן אלו שהבלשים במערכת יחסים איתן, אלו שהיחס אליהן משקף את מצבם הפסיכולוגי. כבר די מיציתי את הקטע הזה, שבו סצינות סקס של נשים ערומות וצעירות וגברים לבושים מלמד אותי על מצוקתם.
מעבר לזה שמרטי מתחזק מערכת יחסים עם שתי נשים שמוגדרות על ידו ומאוחר יותר על ידי ראסט כ״משוגעות״, הדרך להתייחס לנשים שמעוניינות במין או שלא מוכנות להיות בובה במערכת היחסים, גם השבר במערכת היחסים שלהם הוא בגלל אישה. כשאישתו בוגדת בו, מרטי הולך להרביץ לראסט, שאמנם נושא אחריות, אבל ודאי פחות. אישתו של ראסט בוחרת גם להשתמש במין כדי לצאת ממערכת היחסים, וכך מנציחה את דמות האישה הבוגדנית הפתיינית. ובמחי זיון אחד היא מפילה גם את ראסט וגם את מרטי ומעכבת את פתרון התיק ב-12 שנים.

חוץ ממנה יש גם את הבנות. ביתו של ראסט שנותרה מלאך, ובנותיו של מרטי שהתבגרו והפכו בעצמן לפתייניות. בתו הגדולה הרפתקנית מינית, ולא נראה שיש בשלישייה מרכיב של חוסר הסכמה, והגברים הם אלו שחוטפים (טוב, לזכותו של מרטי אומר שהיא הרביץ גם לביתו). מאוחר יותר אנחנו לומדים שהיא בעצם משוגעת, אבל עכשיו היא מקבלת תרופות ולכן בזוגיות יציבה. זו ראיה חד מימדית שבלש אמיתי שומרת לנשים שלו.

בילדותה של ביתו יש כנראה תקיפה או אלימות מינית שגרמה לה לצייר ציורים מטרידים, אבל אלו דברים שהסדרה משאירה רק ברמז. היא עוסקת בפדופיליה ובאונס וברצח אבל רק של ילדים ונשים בלי פנים ובלי שם. מנהלת בית הבושת מסבירה למרטי שזו הדרך של הנשים של לצאת ממעגל ההתעללות שהן נמצאות בו, והוא מזדעזע אבל מאוחר יותר גובה את המחיר של התעללות מינית בילדותה בזונה הצעירה, כשהיא רואה בו דמות אב ונהיית אובססיבית לגביו. האישה מוצגת כמשוגעת בלבד, מכלול הנסיבות שהובילו אותה לשם נשכחות ברגע שהשדיים שלה נחשפים והיא מייחלת למין אנאלי, והיא האישה המשוגעת ותו לא.

בסופו של דבר אנחנו מקבלים קצת פאט שימיינג, כשהדרך להדגיש את הדוחות של הפושע היא בכך שהוא מזדיין לא רק עם ילדים, אלא גם עם אישה שמנה (ופגועה, אבל הדימוי הוויזואלי מתקבל מהמראה של שניהם).

אבל, תגידו לי, הסידרה היא בכלל על מערכת היחסים בין ראסט ומרטי. אז קודם כל, חבל וקצת נמאס שמשתמשים ברצח נשים כדי לייצר שותפות גורל גברית. שנית, אמנם מערכת היחסים שלהם נבנתה היטב, והמשחק של מאת׳יו מקונוהי הצליחה להחזיק את דמותו של ראסט, בפועל אין בעיני יותר מדי ערך או עניין במערכת יחסים בין שני גברים כה דפוקים, שכל שיש להם במשותף הוא היכולת לאמלל את הנשים שסביבם. ההרס העצמי של ראסט ומרטי מתחלף בהרס חיצוני, ומופיע תמיד לחלשים מהם. הם מייצגים בסדרה מודל מוסרי נעלה, אבל המוסריות שלהם פגומה לא פחות משל אחרים, ובדיוק באותה צורה.
זה נכון שהאירוניה בכך שמרטי מזועזע מבית הזונות אבל כשזה בחינם הכל בסדר הוצגה פעמיים (פעם על ידי מנהלת בית הבושת ופעם על ידי ראסט), אבל בפועל הסדרה בחרה עמדה מוסרית מנוגדת באופן הכתיבה והבימוי בסצינות המאוחרות.

קשה לי להתעלם מהדברים האלו כשאלו בדיוק הדברים שהסדרה מבקשת ממני להסתכל עליהם. קשה לי לקבל את האהדה הגורפת לדמויות האלו, והסדרה לגמרי נוקטת עמדה חיובית כלפי הדמויות, היא בערך הופכת את ראסט לישו, מינוס המוות עבור חטאינו (בחירה אומללה בעיני, ראסט היה צריך למות שם), שמציע למרטי גאולה על כל חטאיו. הנשים הפגועות מקבלות את נסיון הכפרה של מרטי למרות שהוא לא עשה כלום מלבד להיות מותקף. הוא לא יכול ולא ניסה לשנות את דרכיו. אנחנו בעצם לומדים לקח על האופן שהגברים לא יכולים להמנע מהאלימות, הגסות, הניצול, והנשים אמורות לקבל את זה.

וזה לקח שאני לא יכולה להאמין לו.