היי בנות

לא יודעת למה, אבל בלי גרעין של עצב אני לא מצליחה לצחוק. כן, סיינפלד השתדלה לשמור על עצמה נטולת רגש, ובסיטקומים קלאסיים הרגש הוא בעיקר שמאלצי ולא אותנטי, עם בעיות שנפתרות מהר, אבל ההומור הטוב ביותר הוא זה שנולד מכאב. אז בסיינפלד היה את ג'ורג' שכלום לא הסתדר לו, ובצ'ירז היתה הבדידות האינהרנטית של אנשים שבגיל 40 בעיקר מבלים בבר ומבכים את השנים היפות, בפרייז'ר היו אותם אלמנטים רק בשנון, וכמובן המשרד, שהעלתה על נס את הצחוק המהול בבכי, עם אוסף אנשים שחיים חיים שלא חלמו לעצמם.

אני אהבתי גם סדרות אחרות בז'אנר, כמו "הקאמבק" השנויה במחלוקת של ליסה קודרו שהיתה שוברת לב באותה מידה שהיא הצחיקה אותי, וגם את "מורעבים", סדרה כנה ושורפת על אנשים עם הפרעות אכילה. אבל אף אחד לא תפסה אותי כמו "Hello ladies" של סטיבן מרצ'נט. לכאורה זה כי הנושא הכי בר הזדהות – סצינת דייטינג כשאתה כבר לא בן 20 וכשההיצע הולך ונעלם הוא נושא שקרוב לליבי כמובן, אבל זה בכלל לא הנושא של הסדרה, זה רק הפרמיס המהתל.

Hello Ladies עוסקת באוסף של אנשים שרודפים אחרי משהו – זו יכולה להיות קריירה, או אישה ספציפית, או חיבה ממישהו, או פשוט היכולת להיות מישהו קצת אחר – ובעיסוק שלהם בשאלה מתי הגיע הזמן לוותר. אנחנו רגילים, מסיטקומים אחרים, גם המדכאים, שמה שמדכא הוא הדרך. מייקל סקוט וחיפושיו אחר חברים, ליסה קודרו ונסיונותיה למצוא עבודה כשחקנית מזדקנת. אבל מה שבאמת שובר לב הוא הרגע הזה שבו אתה מוותר. הרגע שבו אתה משכנע את עצמך שהפשרה היא הדבר הכי טוב שתוכל להשיג. אבל מה אם פאם ביזלי היתה נשארת מזכירה ונישאת לרוי? מה אם ג'ים היה עוזב לניו יורק ומתחתן עם קארן פיליפלי? מה אם מייקל סקוט היה מת לבד? מה אם הסוף הטוב לא היה מגיע?

הנושא הזה נשמע מדכא, אבל מנצח עליו סטיבן מרצ'נט, שכבר עשה נפלאות ב"משרד" הבריטית, והוא ידע לתת לדמויות את החלום הזה, שהוא טיפה מופרך מדי כך שחוסר המודעות שלהם הופכת את זה כבר למצחיק. סטיוארט הגמלוני (מרצ'נט) מחפש להיות דמות מ"הפמליה" ולהתרועע עם דוגמניות. ג'סיקה (כריסטין וודס) רוצה להיות במאית וכותבת למרות שאין לה כישרון, והיא חושבת שהיא יכולה לגלם דמויות בנות 20, כשהיא בשנות ה-30 לחייה (וודס למעשה בת 30 בלבד. אבל היא ממש לא נראית כך). ההתאמה של דמויות שמקבלות את מצבן – כמו רורי העובד של סטיוארט או קיבס החבר שסטיוארט לא אוהב – כן מצליחות לנצח לפעמים.

תוך כדי הסדרה עוסקת בנושאים שהם די קטנים ומצומצמים – דייט, חתונה של חברים או בילוי עם חברים חדשים. כל אירוע כזה קטן מספיק כדי לעורר הזדהות, בצורה הכי עצובה שיש. אבל הדמויות לא מושלמות והעצב שלהן לא טראגי. יש להן את הצדדים השליליים שלהן, ומשם מגיעה הקומדיה. האיזון הוא מה שהופך את הלו ליידיז למיוחדת.

אני לא חושבת שזו סדרת חובה, והיא בטח תהיה שנויה במחלוקת כמו האחרות שהזכרתי. אלו שלא אוהבים הומור מבוכה לא יאהבו אותה, למרות שהמבוכה אצלם ולא אצל סדרה. אבל למי שנהנה מהמשרד אסור לפספס את הסדרה הזו, שהיא לא הכי קלה והיא לא 20 דקות של משבר – התרה – פאנץ'. היא תיאור מדוייק, עצוב לפעמים, מגוחך לפעמים אך תמיד מלא חמלה של אנשים אמיתיים, על רגעי המשבר והחסד שלהם.

2 מחשבות על “היי בנות

    • אני לא חושבת שהיא סדרת חובה רק כי אני חושבת שרוב האנשים לא יאהבו אותה ולא יתחברו אליה (מנסיוני העגום).
      היא האהובה עלי מהעונה הזו ובקליבר של הקומדיות האהובות עלי ביותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s