המנטליסט: פרוצדורלית כמו שצריך

למרות שהסדרה הנצפית ביותר בעולם היא פרוצדורלית, ואולי בגלל, יצא לפרוצדורליות שם רע. הסדרות שללו, שבבסיסן פרקים נוסחתיים שמציגים מקרה משטרתי בתחילת הפרק ופותרים אותו בתוך 42 דקות, מציפות את הטלוויזיה בהמוניהן. הן מושכות צופים כיוון שלא צריך להתחייב להן – אפשר לצפות בפרקים פה ושם, אבל הסיפור העונתי, כמו גם חייהם האישיים של הבלשים, לא מהווים חלק משמעותי מהסדרה. לכן הסדרות האלו- חוק וסדרים, CSI, NCIS ושלל ראשי תיבות דומים (Agents of S.H.I.E.L.D?)  פופולריות מאוד אבל מושמצות מאוד.

אני יכולה להבין את זה, אבל גם האוס היתה פרוצדורלית, וגם סופרנצ'ורל ואפילו דוקטור הו במובנים מסויימים. המנטליסט, בעיני, קרובה יותר לסדרות הז'אנריות הללו מאשר לפרוצדורליות קלאסיות. היא נכנסת למשבצת הולכת וגדלה של צוותי משטרה שנעזרים ביועץ חיצוני, כמו מדיום (הדרמטית) וPsych ("בניחוש חוקר" בעברית, הקומית), אבל מצליחה לבדל את עצמה ולהיות סידרה בפני עצמה.

במנטליסט פטריק ג'יין (סיימון בייקר המעלף) הוא מנטליסט (פרפורמר שמשתמש בקריאות קרות, חמות ושלל טכניקות כדי לשכנע את הקהל שהוא מתקשר עם המתים) לשעבר, שלאחר שניתח את דמותו של הרוצח הידוע לשמצה רד ג'ון בשידור חי בטלוויזיה, אותו רוצח רצח את בתו ואשתו. הוא נשבע למצוא ולהרוג אותו, וחבר לצוות הCBI (זה כמו FBI אבל בקליפורניה בלבד, מה שמבטיח מזג אויר מצויין) שאחראי על תפיסת הרוצח. הוא מסייע להם במקרה השבועי שלהם, ומקבל מידע על החקירה של רד ג'ון.

מעונה לעונה יש זניחה של הפרוצדורליות ושל המקרים השבועיים, והם מפסיקים להיות מרכז הסדרה, אלא כשהם מקרבים לחשודים הקשורים לרד ג'ון, אם כי באופן כללי ההרגשה היא שככל שמתקרבים לפתרון, הוא מתרחק. זה מתסכל אבל אפקטיבי, והסדרה הופכת לממכרת יותר ויותר ככל שהיא מתקדמת, כשסופי העונה השלישית, הרביעית והחמישית מקדמים את העלילה בקפיצות ענק, אבל שוב מרחיקים מהפתרון יותר משהם מקרבים אליו. הצפיה, מאותו רגע, בין אם אתם צופים מרתונית או בקצב הרגיל, הופכת להיות התקף חרדה מתמשך. רואים את הפרקים עם נשימה עצורה, מעלים ספקולציות יחד עם הדמויות, שיודעות פחות ופחות ככל שהעלילה מתקדמת, עד שאנחנו והם יודעים בערך את אותו הדבר, בשרשרת של הטעיות ובלבולים.

המנטליסט היתה יכולה להיות עוד פרוצדורלית משעממת או עוד סדרה שלא מצליחה לתפוס את הצופה, אבל היא לא כזו, ובמידה רבה הודות לצוות השחקנים. צוות ה-CBI מורכב משחקנים לא מוכרים או מפורסמים במיוחד. את הצוות מובילה רובין טאני שאתם מכירים בתור דב הדכאונית הנהדרת ב"רקורד חזק", לצד ליב טיילר ורנה זלוויגר, מודל 1995, ובתור ורוניקה הבלתי נסבלת ב"פריזון ברייק" (עורכת הדין המעצבנת שעוזרת לאחים סקופילד עד שרוצחים אותה). במנטליסט היא לא מעצבנת בכלל, והיא מופת של דמות נשית חזקה, שמצליחה להתחמק ממתח מיני עם הגבר שלצידה, בלי פאשלות כמעט בכלל. לצידה סיימון בייקר, שההופעה שלו בתור פטריק ג'יין אחראית כנראה ל-80% מהאהבה שלי לסדרה. שחקן אחר היה יכול לגלם את ג'יין בתור אקסצנטרי יותר, או כאדיש יותר, או רגשני מדי. בגילומו של בייקר פטריק ג'יין הוא דמות אניגמטית כמו רד ג'ון. בעל עקרונות, מוסר ונימוס, אבל גם קר רוח שמונע מיצר נקמה שהופך אותו למסוכן. נאה ובעל חיוך מרגיע, אבל עם רעיונות רדיקליים (כמו של גרג האוס ב"האוס") שמניבים תוצאות אבל גורמים לכולם לסלוד ממנו. הוא זאב בודד לאורך כל הסדרה, למרות שהוא מצליח להעביר לצד שלו את שאר חברי הצוות, המעניינים פחות אך שעושים את העבודה לא פחות טוב.

הסדרה הזו מצליחה להעלות שאלות מעניינות, על אמונה ועל נקמה, על שקרים ועל הטבע האנושי, ובזאת היא תחליף הולם להאוס שהסתיימה בבושה לפני שנתיים, ושהיא הסדרה הקרובה ביותר למנטליסט (רק שפה פטריק ג'יין הורג אותם בנחמדות). אבל מעבר לזה, היא יודעת את המקום שלה ואת התפקיד שלה – סדרת מתח אפקטיבית, מוצלחת, מסעירה, שמצליחה להמציא את עצמה מחדש בכל עונה, והופכת למרתקת יותר ויותר.

מכאן והלאה ספוילרים עד עונה 6 פרק 8 – זהירות – 

הרגעים הגדולים של הסדרה הם אלו בהם רד ג'ון נחשף, במקרה או בטעות, ושמקדמים את החקירה. רגע עצום כזה היה בסוף עונה 3, כשבראדלי ויטפורד, עם חיוך מלחיץ וקול דק הגיע וחשף שהוא רד ג'ון. אני חושבת שראיתי את הסצינה הזו, של כחמש דקות, בלי לנשום בכלל. במקביל לסצינה הזו, חברי צוות ה-CBI מוצאים את הבית של חשוד, והארוס של הסוכנת ואן פלט מתגלה כסוכן כפול שמופעל על ידי רד ג'ון. כל זה לא מעניין, כי הכימיה בין וויטפורט ובייקר לא מאפשרת להתרכז בשום דבר אחר. הרוצח המתועב מספר לג'יין על הערב בו הוא רצח את אישתו ובתו, ומספר לו איך הוא יתחמק מכך. ג'יין מצליח להרוג אותו, אבל מבין מיד שזה לא היה רד ג'ון, אלא שליח של רד ג'ון, שיצר לו רשת של פושעים ורוצחים.

בפרק השמיני בעונה השישית קורה משהו גדול יותר. אחרי כמה פרקים היסטריים שקידמו את עלילת רד ג'ון בקילומטרים, ג'יין מוצא סוף סוף את רד ג'ון האמיתי, אחרי שהוא זייף את מותו. הוא מוכיח שהוא אכן רד ג'ון, וחומק, רק כדי שג'יין ירדוף אחריו וימצא אותו בפארק.

פטריק ג'יין תופס אותו וידו על העליונה. הוא יכול לקרוא למשטרה, להתקשר לסוכנת ליסבון ולסיים את הפרק הזה מחייו. אבל ג'יין, שנשבע לנקמה ושיודע כבר כמה רחבה רשת השוטרים של רד ג'ון, מחליט לסיים את זה שם, בידיו החשופות. הוא חונק את רד ג'ון, בסצינה מזעזעת ללא להציג כלום, שהיא תצוגת המשחק המופלאה ביותר של סיימון בייקר לאורך שש עונות הסדרה. במשך 35 שניות המצלמה לא עוזבת את פניו של פטריק ג'יין, ברגע שחיכינו לו כל הסדרה. ברונו הלר, יוצר הסדרה, סיפר שהסצינה נכתבה ובויימה במידה רבה על ידי סיימון בייקר עצמו, שידע בדיוק איך הדמות שלו, אותה למד להכיר, היתה נוהגת בסיטואציה הזו. הסצינה הזו, שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים, חותמת עלילה של חמש וחצי עונות.

בכל פרקי הסדרה יש וריאציה כלשהי על המילה Red, כדי לסמל את העלילה שמרחפת מעל תמיד. הפרק הבא, 6×09, יקרא My Blue Heaven. כלומר, לא משחקים משחקים. העלילה הזו נגמרה, במידה מסויימת המנטליסט נגמרה, ומתחילה עכשיו סדרה חדשה. אותן דמויות, אותם אנשים, אבל מניעים חדשים, ועולם חדש אחרי הגילויים עד כה בעונה השישית.

סדרות אחרות לא היו מצליחות לנטוש את הפרמיס שלהן, בטח שלא בשיא יצירתי כמו העונה הנוכחית שלה. הן בטח היו מנסות למשוך אותו עוד קצת, להגיד שזו היתה סתם הטעיה. אבל לא המנטליסט. ברונו הלר כבר אישר שזה אכן רד ג'ון. שם הפרק הבא כבר אישר שממשיכים עכשיו הלאה. יש עוד הרבה עניינים לא פתוחים, אבל דמותו של רד ג'ון היא לא אחת מהם. ובמקום לגרום לירידת מתח, זה גורם לסערה חדשה לגמרי להתחיל.

6 מחשבות על “המנטליסט: פרוצדורלית כמו שצריך

  1. חבר גרמני פעם המליץ לי (הסדרה שודרה בארצו הרבה לפני ששודרה כאן) והתחלתי להוריד פרקים בלי תרגום במחתרת דרך האימיול. מאז אני מכור.

  2. עלילת רד ג'ון כבר התחילה להימרחיותר מדי זמן. הם היו חייבים לפתור אותה ולהמשיך הלאה או שהמוני צופים מתוסכלים היו נוטשים אותם, ואולי זה כבר קרה? אני נשבעתי לעצמי שאם עד סוף העונה הנוכחית לא מגלים מי הוא רד ג'ון אני מפסיק לצפות בטיזינג חסר התוחלת הזה, יש גבול לכמה אפשר לשגע את הצופים בלי שכר לסבלנותם.
    מעבר לזה, אחרי בילד אפ של כ"כ הרבה שנים הייתי מעט מאוכזב. ציפיתי להפתעה שתשמיט לי את הלסת, אולי מישהו מחוץ לרשימה, מישהו מהcbi אפילו. למרות שהימרתי שרד ג'ון יהיה אחד מאלה ש"נהרגו" בפרק הקודם עדיין קיוויתי למשהו יותר מסעיר ופחות צפוי.
    עם זאת הסדרה מצויינת וכיפית, אני שמח שתלשו סוף סוף את הפלסטר של רד ג'ון כך שאני יכול להמשיך לצפות בלי לשבור לעצמי את המילה. מעניין מה יביא העתיד ואיך יצליחו להחזיר את ג'יין לcbi (אם בכלל).

    • אני מסכימה שהיו כמה פעמים שהטוויסט שגילה שבעצם שוב אנחנו לא יודעים מי זה רד ג'ון היו קצת מתסכלים, אבל ההשארה של רד ג'ון במשחק דווקא הניבה פרקים מעולים.
      אני לא הייתי מאוכזבת, כי ברור שיש עוד שאלות פתוחות בנוגע לרד ג'ון, ואם הן היו נענות (ועוד על ידי רד ג'ון) כשהוא פוגש את ג'יין זה לא היה סביר. הם הביאו את העלילה הזו לסיומה באפקטיביות, ועכשיו יש זמן לדבר על איך הוא רד ג'ון ולמה.

  3. נימוס? הורג אותם בנחמדות? עניינים "לא פתוחים"?
    כל מה שיפה (או לא) בו זה שהוא האדם הכי לא מנומס שיש. הוא שם פס על כולם ואין כמעט מישהו כולל עמיתיו שהוא לא מחרפן. הוא מין שילוב של אוהב תה אנגלי עם חוצפן אוסטרלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s