Rayman Legends: ביקורת

הרקע

ריימן היה משחק המחשב הראשון שקניתי. שיחקתי בהרבה קודם, כמובן, אבל ב-1997 בערך קיבלתי שובר של 200 שקלים לבאג, סינג'רתי את אבא שלי שיסיע אותי לחנות (הייתי אז בת 12), וקניתי שלושה משחקים:  EarthWorm Jim 1&2 ואת ריימן. זה היה בימים שמשחקי מחשב הגיעו בקופסאות ענק וממש התרגשתי להגיע הביתה ולהתקין אותם. שלושת המשחקים לא היו חדשים אז, וכבר יצא לי לשחק בהם, ולא יודעת למה קניתי דווקא אותם, אבל בשנים מאז שיחקתי בריימן איזה אלף פעם.

ריימן המקורי, שיצא ב-1995 היה משחק פלטפורמר סופר כיפי, צבעוני ושמח. העלילה היתה פשוטה: ריימן, בחור חביב ללא זרועות או רגליים, מסתובב בעולם בשליחותה של הפיה בטילה ומשחרר פרוטונים כלואים בכלובים. לאורך המסע שלו בטילה עוזרת לו ונותנת לו כוחות: כח התעופה, האגרוף, הריצה ועוד. הוא מסתובב בין עולמות, כאשר בכל עולם יש חמישה כלובים לשחרר. אם הוא משחרר את כל הכלובים הוא יכול להכנס לטירת הממתקים, ושם לשחרר עוד כלובים ולהלחם בבוס הרשע. לא יודעת מה קורה אחרי זה, כי מעולם לא הצלחתי לסיים את המשחק. איפשהו בטירת הממתקים תמיד היה איזה שלב קשה שהתיש אותי ונמאס לי.

אחר כך יצאו עוד כל מיני משחקים, ושיחקתי בכולם. במיטב האופנה הם היו משחקי תלת מימד, כשהדמות יכולה לנוע גם לעומק המסך, והיו די מעצבנים. היו שם שלבים מגניבים, אבל התנועה בתלת מימד לא ממש הוסיפה למשחק, ודי ביאסה אותו. את כל המשחקים הפסקתי באמצע, אבל עם כל משחק חדש המשכתי לשחק.

לפני שנתיים יצא Rayman Origin, שחזר לבסיס: פלטפורמר 2D, עם כלובים שיש לשחרר כדי להתקדם במשחק, לחקור עולמות ולהעזר בחברים. המשחק היה יפהפה, והחזרה לדו מימד מבורכת, אבל היו בו כמה שלבים ממש קשים. אין לי בעיה עם שלבים קשים, אבל הם היו פשוט מעצבנים. מהסוג שאתה מנסה לעבור שלושים פעם ואז נזכר שיש לך דברים יותר טובים לעשות וזונח את המשחק. שיחקתי באוריג'ינס בWii, וחשבתי שאולי יהיה לי יותר כיף ב-PC, אז עכשיו לרגל יציאת Rayman Legends קניתי את שני המשחקים בuPlay ב-19$, והתחלתי לשחרר טינסים (כבר אין פרוטונים, אולי שיחררו את כולם. עכשיו קוראים להם טינסים).

הטוב

כמו ריימן אוריג'ינס, לג'נדס פשוט יפה. העולמות מאוד עשירים, צבעוניים, כל אחד מהם מאופיין היטב והם ממש כיפים. בשונה מאוריג'ינס, השלבים מאורגנים מאוד. לאורך המסכים יש 8 כלובים, חלקם גלויים וחלקם מוחבאים, ועוד שתי כניסות למיני-מסכים נסתרים, שבהם משחררים עוד שני כלובים: אחד עם מלך הלומים ואחד עם המלכה. ההתקדמות מוצגת בזמן המשחק ואפשר לדעת אם פספסנו כלוב כבר תוך כדי, ולנסות למצוא אותו.

בין השלבים יש גם שלבים קטנים של שלושה כלובים, שהמטרה בהם היא לשחרר דמות שנשבתה. אלו הם מסכים קצרים ומהירים, בדרך כלל במנוסה ממשהו. בדמויות שמשחררים, כמו גם בדמויות נוספות, אפשר לשחק.

זו הפעם הראשונה שניתן לשחק את כל המשחק בדמות שאינה ריימן.

המשחק גם תומך בריבוי שחקנים, יש אתגרים שבועיים ויומיים שמאפשרים לזכות בעוד נקודות ולחשוף שלבים נוספים. המשחק כולל גם שלבים מ-Rayman Origins, שעברו התאמה לתבנית של שלבי לג'נדס.

אחד הדברים הבולטים בלג'נדס הוא המוסיקה הנהדרת, כולל חמישה שלבים מוסיקליים שבהם המשחקיות יוצרת שיר מוכר (כמו Eye of the Tiger).

כל אלו, יחד עם העובדה שדמויות אהובות רבות מהמשחק המקורי, כמו גלובוקס, חוזרים פה, תורמים לכך שהמשחק פשוט ממש כיפי.

הרע

גם פה יש שלבים שנראה שכל מטרתם היא כדי לעצבן. הקושי שלהם נובע ממגבלות זמן מאוד דחוקות, שקשה לעמוד בהן גם כשעושים הכל נכון. יש גם שלבים ארוכים עם כמה וכמה מוקשים רציניים בלי שום עוגנים ועצירה באמצע. אבל הם מעטים וזה לא נורא.

אחד הדברים שמעצבנים אותי אבל כנראה לא יעצבנו אף שחקן אחר, הוא הייצוג הנשי. אפשר לשחק פה כאמור בדמויות שאינן ריימן, ויש המון דמויות נשיות לבחור מהן. המוטיב ה"אגדתי" בא לידי ביטוי בויקינגים ודרקונים, ויש דמויות רבות של ויקינגיות מגניבות. אלו הן דמויות שמשחררים בשלבים מיוחדים לאורך המשחק, ומאותו רגע אפשר להשתמש גם בהן (לכל הדמויות כוחות זהים, כך שזה רק בשביל העניין ולא משנה את המשחקיות). אני העדפתי לשחק דמות של אישה, כי למה לא. אבל מכל השלבים שצריך לשחרר בהן דמויות, כל הדמויות המשוחררות הן נשיות. אני יודעת שזה טרופ משחקי ידוע ושחוק, וזה לא משהו שצריך להשקיע בו, במיוחד כאשר באיזשהו שלב הדמויות הנשיות משחררות דמויות נשיות אחרות. לא כל הדמויות הגבריות זמינות מיד, חלקן נפתחות כאשר אוספים מספיק לומים, אבל אין אף גבר שצריך לשחרר במשחק הזה. זה לא נורא, כי כאמור בסוף אפשר לשחק בדמויות הנשיות והן לא ממש חסרות יכולת או תועלת כמו ב… סופר מריו לדוגמא. אבל הייתי שמחה אם היו חושבים על זה. כלומר, איך אפשר כל כך לזעום על נשים שמתלוננות על משחקי מחשב אך לא משחקות בהם כשאפילו הדבר הקטנטן הזה מסמל לשחקנית: את פחות טובה מהשחקן.

ולבסוף, יש בו כמה באגים. כמה מסכים שנקודות עגינה מאוחרות לא נשמרו והיו צריכים לחזור לתחילת השלב (אחרי שתחנות עגינה מוקדמות כן נשמרו), כל מיני תקלות בסאונד ובגרפיקה, משהו שבטח יפתח בקרוב.

מסקנה?

בסך הכל ריימן הוא לא משחק קשה או מורכב, והוא קרוב יותר למשחק קז'ואלי מאשר לכל דבר אחר. כל אחד יכול לשחק בו, הוא אינטואיטיבי וכיפי. הוא מתאים לילדים וגם למבוגרים, אפשר לשחק איתו לעד באתגרים היומיים, לצרף חברים ולשחק בשותף ולעשות איתו המון כיף. והוא הרבה יותר כיף מ-Candy Crush!