פיוצרמה ופאן-גירליוּת

בשבוע הבא ישודר הפרק האחרון בסיבוב השני (וכנראה האחרון) של פיוצ'רמה. הסבב הראשון נגמר בפרק מושלם ובכיתוב "See you on some other channel", תחזית שהתממשה כמה שנים מאוחר יותר, ואני לא יודעת אם הפרק של שבוע הבא יסתיים בכזו צורה או אם יהיה לו המשך. כנראה שזה יהיה הסוף של הסדרה, ואאלץ להסתפק ב-140 הפרקים של הסדרה, כמעט פי שניים מ-72 הפרקים המקוריים.

מאז ביטולה, לסדרה היו פרקים מעולים (כל Bender's Big score, למשל. וגם The Mutants are revolting ו-The prisoner of Benda) אבל בעיקר פרקים בינוניים. הפרק האחרון ששודר, stench and stenchibility (עם הופעת אורח של אמיליה קלארק ממשחקי הכס), היה חמוד מאוד, גם אם לא גאוני במיוחד.

עד כאן שום דבר חדש, אלא שהשידור בחם של העונה התשיעית והאחרונה של 'המשרד', עוד סדרה אהובה עלי מאוד, כמו גם פרקי קסטיאל ב'סופרנצ'ורל',  גרמו לי לחשוב על הציפיות שלי מסדרות. כשהמשרד שודרה, ממש ממש רציתי שהיא תהיה מוצלחת. אז אנסתי את המציאות ונתליתי בשברי סצינות ואמרתי לעצמי שהעונה היתה טובה. זה קורה לי עם הרבה סדרות שאני אוהבת, ואני מתאמנת על להיות כנה עם עצמי גם כשמה שאני מספרת לעצמי קשה. זה נכון בהמון דברים, אבל שם זה מורגש אצלי ביתר שאת. רק כשהמשרד הסתיימה הצלחתי להודות בפני עצמי שמבחינתי היא נגמרה לקראת סוף עונה שבע ושכל מה שהיה אחר כך היה לא מספיק. הכרזת "המלך הוא עירום" הזו היתה קלה לי עם סדרות כמו קומיוניטי, שמעולם לא נקשרתי אליה רגשית (אם כי בשיאה מאוד אהבתי אותה ואף הכרזתי על כך מוקדם ככל שיכלתי), אבל עם סדרות שהכרתי בעל פה והמלצתי עליהן לכולם וקשרתי את גורלי בגורלן, זה היה מורכב יותר. זה כמובן נכון גם עם זמרים ולהקות אהובים שמתקלקלים, וגם עם אנשים. מתי מצליחים להודות בינינו ובין עצמנו שמערכת היחסים נגמרה ומתה? קל יותר להשלות את עצמנו כשמדובר בחוויה של יצירה (משום שהצד השני דומם), אבל גם שם סופו של השקר להתגלות.

חשוב לי לשים לב לזה, כי אני לא רוצה להיות הבחורה הזו שטוענת שהעונה השמינית של סופרנצ'ורל טובה כשכולם אומרים שהיא קפצה את הכריש (זו סתם דוגמה היפותטית 🙂 ).

ואחרי כל זאת, אני כל כך מודעת לזה לאחרונה שאני יכולה להגיד שההתלהבות שלי מחצי העונה האחרונה של פיוצ'רמה כנה, ושהיה שיפור ניכר. אני יודעת שאצטער מאוד כשהסדרה תגמר, אבל ארבע העונות הראשונות שלה הספיקו כדי לשמור לה מקום של כבוד בראש רשימת הסדרות האהובות עלי. ומעניין לראות אם הפרקים המאוחרים יותר של הסדרה, אלו שראיתי לכל היותר פעמיים, יתגלו כמהנים יותר בצפיה שניה ושלישית, וזה אכן היה חוסר ההיכרות עם הפרקים, ולא האיכות, שגרם לחלק מהפרקים להרגיש טובים פחות.

אופים עם מרת'ה: Sticky Bun

שבוע אחרי בצק הדייניש, היד שלי היתה במצב קשה. הכאבים היו בפרק כף היד, אך הקרינו למרפק ולכתף, ואני הבנתי בצער שכנראה צריך להקפיא את האפיה לתקופה. אבל בכל זאת היתה לי חצי כמות של בצק דייניש במקפיא, וביום שישי החלטתי להפשיר אותה ולקוות לטוב. המאפה שתכננתי לעשות מהבצק הוא הסיבה לכך שבכלל הכנתי את הבצק, והיה חבל לי לזרוק את כל החמאה הזו לטמיון.

כדי לעודד את ידי האומללה, חנכתי מדבקות שפם שקיבלתי מבת דודתי האהובה, שיאירו קצת את חיי.

Like a Sir

אז מה זה Sticky Bun? קראתי מישהי אומרת שזו צורת עינוי חדשה – לתת לאנשים לראות את המאפה הזה, אך לא לתת להם לטעום ממנו. וזה באמת עינוי, כי זה מאפה דייניש ממולא בפקאנים וקרמל פריך. אבל העינוי האמיתי הוא להכין את זה, כי המתכון הזה מלכלך ברמות שלא הכרתי. הקרמל נדבק לכל מקום (להלן Sticky), הפקאנים מתפזרים, הקרמל אפילו גולש באפיה וצריך להגן על התנור עם שתי תבניות. האם זה מצדיק את זה? יש מצב, כי זה באמת ממש טעים. אבל רק כשהידיים שלכם במצב תקין, כי על דלקת זה לא נעים. אבל נמשיך הלאה, כי שבוע אחרי זריקת קורטיזון נראה לי שאני כמעט בסדר.

מתחילים עם הכנת תבניות השקעים. מרת'ה דורשת שימוש בתבניות שקעים ענקיות, בגודל של כספל. לי יש קטנות, לכן הכל בחצאי כמויות.

מתחילים עם קיצוץ הפקאנים.

חצי כמות למילוי המאפה, ולכן קצוץ דק. החצי השני לציפוי ולכן חצוי בלבד.

לכל שקע משומן היטב-היטב יוצקים כף סירופ תירס / גלוקוזה בהיר, שזה, בגדול, סירופ סוכר.

מוסיפים כף סוכר חום

וכמה פקאנים

מושיבים בצד.

את הבצק מרדדים (אאוץ') לצורת ספונג'בוב.

זו דרכי לומר שהיי, יצא לי די מלבני!

אל תשפטו אותי על הציור, כי בעיני יצא מדהים.
תשפטו אותי על הערכת המציאות הלוקה שלי.

בכל מקרה מרדדים, וכאן מתחיל הכיף. מורחים בשמנת חמוצה, מקור כל הטוב בעולם.

מפזרים מעל פקאנים קצוצים

ובוזקים מעל סוכר חום, למתיקות עדינה (ממש)

מגלגלים יחד לLog. כלומר גליל.

אותו מצננים במקרר עד שהוא ממש קשיח. וזה חשוב. הבצק מאוד מאוד רך, ואם הוא לא קר, יהיה קשה לפרוס אותו.

אחרי צינון מלא פורסים את הגליל ומעבירים לשקעים שהכינונו מבעוד מועד.

עכשיו הנה עניין. אצל מרת'ה יש שקעי ענק, והפרוסות קטנות ונמוכות מהשקעים. כאן ניסיתי לפרוס דק מאוד, אבל הקוטר היה עדיין גדול מדי. מכיוון שכולם יודעים שהגודל לא קובע, אבל הקוטר כן, זו היתה בעיה שקצת עלתה על גדותיה. מסקנות? אין לי. זה מלכלך, היכונו.

אין לי תמונות של הנזק. זה גלש ולכלך את כל תבנית השקעים וכל התבנית שעליה היתה תבנית השקעים ואת כל התבנית שהיתה במסילה מתחת לתבנית שעליה היתה תבנית השקעים. כל אלו היו שם כי מרת'ה התריעה. אז אי אפשר להאשים. אבל זה הרבה לכלוך בשביל מישהי שנשבעה לא לעשות כלים כי היד שלה כואבת.

כשהמאפים מוכנים, הופכים את התבנית ואוספים את הפקאנים שמתפזרים. גם בספר של מרת'ה נוצר בלאגן ולכן לא הרגשתי אשמה.

כמו כן, זה מלוכלך אבל נראה סופר טעים וזה באמת סופר טעים. אז על מה אני אתלונן?

זה הכי טעים חם. אחרי שזה מתקרר, חימום במיקרו או בתנור מחיה אותם, אבל לא לגמרי. לכן עדיף לאכול ישר מהתבנית. המתכון הזה הוא גם דרך די מעניינת להכין קרמל, כי היא ממש פשוטה וקלה להריסה. מה שכן היא מלכלכת שבא למות.

אבל זה טעים, אז אני לא באמת יכולה להתלונן. האם אכין את המתכון שוב? כנראה שלא. האם כולם נהנו? בהחלט. האם לקחתי שני ימי מחלה בעקבותיו? לצערי.

הנה הן אצל מרת'ה, אל תאמינו לתמונות שלה כי בתמונות בספר המאפים מלוכלכים כמו שלי!

אני עכשיו במנוחת אבל זה לא אומר שלא אאפה דברים שלא דורשים רידוד ולישה ידנית. מזל שלא זוכרים כאב 🙂

אופים עם מרת'ה: דייניש גבינה

אחרי שעמלתי ועבדתי וקיפלתי ורידדתי (וחטפתי דה-קרווין), קיבלתי בצק עשיר ונוח לעבודה שנח לי במקרר. הבצק צריך לנוח לפחות לילה אחרי שמסיימים עם ההכנה שלו, ויכול להשמר ל-3-4 ימים, או שבועיים במקפיא.

מכיוון שמסתבר שאחד הדברים האהובים עלי הוא בצק נא, נשנשתי מעט מהבצק המוכן. הבצק לא מתוק בכלל, פחות מתוק מבצק של חלה, והוא עשיר ורך. מכיוון שהוא לא מתוק, אפשר להתפרע עם מילויים מתוקים מאוד, אבל גם עם מילויים לא מתוקים כמעט, בהתאם לסוג המאפה שרוצים לקבל. הבצק מקבל מרקם נעים מאוד, אבל לא משתלט בטעמו.

המתכון הראשון שבחרתי לאפות עם הבצק הוא גביניות, מאפה שאני אוהבת מאוד (קינוחי גבינה הם האהובים עלי, כבר אמרתי), ושמזכיר לי את סבתא שלי. סבתא שלי לא היתה אופה אותן, אגב, אלא קונה, אבל סבא שלי היה קורא להן גובניות, שזה מילה גסה ביידיש או משהו, וכולנו היינו צוחקים.

אגב, בניגוד למה שלימדו אותי כל חיי, היחיד של גביניות זה גבינית. אני אשתדל לזכור את זה.

נתחיל עם מילוי הגבינה המתוק-מתוק-מתוק. מרת'ה דורשת גבינת איכרים, שזה כנראה איזה משהו שדומה לקוטג', לא הבנתי בדיוק. בארץ אין לנו דבר כזה, אז השתמשתי בטוב טעם (או כנען, אני לא בטוחה), שהיא גבינה דלה בשומן ובמים, מה שהופך אותה אידיאלית למאפים.

פיוצ'רמה 7 פרק 23: A Game of Tones

הו ואו.

מאז שובה של הסדרה חיכיתי לפרק הזה. בקומנטרי של אחד הפרקים בסיבוב המקורי, המפיק דייויד X כהן אמר כי הסיפור של פריי תוכנן להתפרש על פני כל הסדרה, וכי הוא לא נגמר. הסדרה חזרה ל-31 בדצמבר, 1999 כמה וכמה פעמים. ראינו את היום ההוא ב-Jurassic Bark קורע הלב. חזרנו אליו ב-The Why of Fry. ראינו מליון זויות שלו ב-Bender's big score. נזכרנו בו ב-The Cryogenic woman. בכל פעם הביקור ביום הזה העשיר את הסיפור. פגשנו את הכלב שפריי השאיר מאחור. פגשנו את אחיו שהוא סלד לו אך התגעגע אליו. פגשנו את הסיבה שהוא נסע – ניבלר ופריי עצמו (ורוזוול וכו'). הסיפור הזה הוא הפרס של צופה אדוק. זה שיודע שהצללית של ניבלר מופיעה כבר בפרק הראשון. זה שיודע שמישל, חברתו של פריי, דובבה על ידי טרס מקניל בפיילוט ואז הוחלפה בשרה סילברמן (שחזרה לתפקיד בפרק הזה). זה שיודע לדקלם את ה-"Oh crud. I thought by now I'd be the one making the crank calls", רק מצפייה בסצינה הזו בפרקים השונים (ולא מצפיות חוזרות אפילו).

בקיצור, הסיפור הזה שזור עמוק בסדרה. הוא הוא הסדרה. כי פיוצ'רמה התחילה, והמהות שלה היתה על הבחור שנסע לעתיד וכל החלומות שלו התגשמו אבל הוא עדיין מתגעגע. הוא היה אכול געגועים ב-Fishfull of Dollars (כשגרמו לו לחשוב שדווקא העתיד הוא החלום), הוא היה מלא החמצה ב-Luck of the Fryrish (כשאחיו התבגר ולא ידע מה עלה בגורלו של פריי), הוא היה מלא זעם ב-The Why of Fry (כשהוא גילה שהוא הגיע לעתיד כחלק ממזימה של ניבלר), והוא היה פשוט שובר לב בJurassic bark (כשהוא חשב שסימור חי חיים שלמים אחריו, כאשר למעשה הוא חיכה לו, בחום ובקור, מחוץ לפיצריה).

אני מעמיסה ברפרנסים כי אני מנסה למשוך זמן. כי אני חושבת על המילים שיתארו עד כמה מקסים ונהדר הפרק הזה היה. מעולם בעונות החדשות לא הוסיפו נדבך משמעותי כל כך בסיפור המקורי, ועשו זאת טוב כל כך. הפעם לא חזרנו אחורה, אלא הצטרפנו לפריי בחלום של היום האחרון שלו בכדור הארץ. זה גרם לעולם להיות דומה לזה שאנחנו זוכרים, אבל לא בדיוק. הדמויות הן האנשים שפריי זוכר, שהפכו את חייו לאומללים למדי, אולם עם מנה גדושה של רטרוספקטיבה שגרמה להם להיות הגרסה שיודעת כמה פריי מתגעגעת אליהם, ומתייחסים אליו בהתאם. כך הוא שינה את השורות במעבדה הקריוגנית, לקח את סימור איתו במקום להשאיר אותו מאחור, ניסה להגניב עוד קצת אקשן עם מישל, ולגלות אזורים בעיר שמעולם לא ביקר בהם (וכמובן העלה חרס). כמו חלום אמיתי אנשים יצאו ונכנסו אליו וממנו, אנשים ידעו דברים שהם לא אמורים לדעת, המימדים השתנו והזמן היה גמיש. את רוב החלום הוא בילה עם הוריו, בביתו. את מערכת היחסים עם אחיו הוא כבר פתר, אך מערכת היחסים עם אמו המתעלמת נותרה פתוחה. ראינו אותה כבר בעבר, מתעניינת יותר בספורט מאשר בבני משפחתה, ואת מה שזה עשה לפריי.

אופים עם מרת'ה: בצק דייניש

הו, בצק דייניש. פריך, מתקתק, שמנמן, הורס פרקי ידיים. בספר של מרת'ה, יש כמה וכמה מתכוני מאפי בוקר, כולם מבוססים על בצק דייניש. מהמתכון שלה לבצק דייניש ניתן להכין שתי כמויות של מאפי בוקר, אז ההשקעה הפסיכית (וזו השקעה פסיכית) משתלמת, בערך. את הבצק אפשר לקרר לכמה ימים, להקפיא לשבועיים, או לאפות מיד. אז זה סביר להכין בצק דייניש בשבת, ולקבל מאפים קלים לשבועיים.

או שמא?

אז זהו, שבגלל בצק דייניש יש עוד שלושה פוסטי אפיה, ואז הפסקת אפיה לזמן בלתי מוגבל. כי הבצק הזה, שדורש רידוד, קיפול, קירור, רידוד הרס לי את פרקי הידיים. אפשר להאשים את עבודתי כמתכנתת, אפשר להאשים את זוויות פרק היד, אפשר אפילו (ואני ניסיתי) להאשים את מעבד המזון שחתך אותי. אבל זה הבצק, ובגללו אני לא יכולה לאפות.

כלומר, אחרי שהכנתי את הבצק, אפיתי ממנו שני מאפים. אבל עכשיו אני על משככי כאבים שלא ממש עוזרים. הידד לבצק.

בכל מקרה, מכיוון שלא תהיה פה אפיה בזמן הקרוב, אפרוש את הבצק על פני שלושה פוסטים: אחד לבצק המורכב, אחד לגביניות מהממות, ואחד ל-Sticky buns שזה המאפה הכי נהדר אך מלכלך והתעסקותי שיש.

בצק דייניש, אגב, למי שלא מכיר, זה בצק שמרים שמקופל לאט לאט עם כמויות עתק של חמאה. באפיה שכבות הבצק הדקיקות נפרדות זו מזו, ונהיות פריכות אך נימוחות. מפנק מאוד.

סדנה איטלקית

אני ממש אוהבת ללכת לסדנאות בישול. בדרך כלל אני גוררת את אמא שלי (אם כי הייתי בסדנת שוקולד עם אחותי, ובסדנת בישול עם העבודה). היינו בסדנת מוקפצים, סדנת גבינות, סדנאות חינם בשבועות, שתי סדנאות שוקולד, ועוד היד נטויה. זה כיף כי אפשר ללמוד ככה דברים חדשים, וכי ללכת לבשל כמה שעות זה כיף. נו, כי זה כיף.

כבר זמן מה שאני רוצה ללכת לסדנת פסטות, כי אף פעם לא הכנתי פסטה טריה. מלבד הניוקי שלי שאני אוהבת מאוד, כל האוכל האיטלקי שלי מבוסס על חומרי גלם קנויים, ואני תמיד מעדיפה להכין לבד (גם כשזה לא הגיוני כלכלית). אז זו סדנה שזממתי עליה כבר זמן מה, והגעתי אליה דרך קופון שקניתי. מעולם לא הייתי בסטודיו לבישול, ונראה לי שהקטע שלהם הוא סדנאות למאותגרי מטבח, אבל זה מקום ממש נחמד. אני בדרך כלל שונאת אדם אבל האנשים בסדנה היו ממש נחמדים (או שאנחנו היינו המעצבנים!), והיה ערב ממש מהנה. חלק מזה קשור גם ביין הטעים ובעובדה שאחרי שבוע וחצי של בעיה שלא נראה שאפשר לפתור בעבודה, ביום רביעי בצהריים הצלחנו למצוא פתרון.

בתחילת הסדנה קיבלנו, כמצופה דף מתכונים. התחלקנו לזוגות, כאשר כל זוג הכין את אותן המנות (אני מעדיפה סדנאות כאלו. סדנאות אחרות, בהן כל אחד מכין משהו אחר, מרגישות לי כמו כאוס, ואני נהנית פחות.

אופים עם מרת'ה: עוגת פירורים וחמוציות

בשבוע שעבר הוזמנתי לערב בנות. אני לא מוזמנת להרבה ערבי בנות, ולכן ההתרגשות היתה גדולה. התבקשתי לאפות משהו, וזה מסביר למה הוזמנתי לערב בנות. בתוכנית היה הסרט Mean Girls החביב עלי מאוד, שהפך להיות אפילו עוד יותר חביב מאז שקראתי את האזנתי לספרה של טינה פיי, Bossypants. יש כמה רעיונות שמופיעים בסרט וגם בספר (למשל "חשבתי שאפשר להיות רק רזה או שמן. לא ידעתי שיכולים להיות כל כך הרבה דברים לא בסדר בגוף שלך"), ומפורטים יותר בספר. היא גם מקריאה את גרסת האודיו בוק, אז היא בכלל מומלצת.

בכל מקרה, ניצלתי את ההזדמנות להכין עוגה, כי לעבודה יותר מסובך להביא עוגות, ויש המוני עוגות בספר. במקום ללכת על איזו עוגת שיש קלילה, בחרתי בעוגה אחות של עוגת הפירורים, היא עוגת קפה דובדבנים. כפי שאמרתי כבר "עוגת קפה" בלשונה של מרת'ה היא מה שאנחנו קוראים לה "עוגה בחושה". אין פה טעם של קפה (להקלתי הרבה, כי אני לא אוהבת קפה). העוגה היא עוגה בחושה על בסיס שמנת חמוצה עם טעם עשיר, שזרועים בה פירות. עשיתי כמיטב יכלתי להרוס את העוגה, אבל בסוף יצא בסדר.

מתחילים בסופר, כשמחפשים דובדבנים חמוצים קפואים. לא יודעת אפילו מה זה אומר. אז קניתי חמוציות קפואות, שיש במדור הקפואים בכל סופר.

הפשרתי אותם היטב, ואז ייבשתי, כי לא רוצים מיץ חמוציות בעוגה.

פיוצ'רמה: Assie Come Home.

אם אתם לא אוהבים פוסטים ניטפיקריים, זה לא הפוסט בשבילכם (או הבלוג בשבילכם, אולי). למרות שיש לי שלושה פוסטים כתובים ומחכים לפרסום, הפוסט הזה בוער בעצמותי, והוא כולל פירוט של כל הרפרנסים פנים-סדרתיים של פיוצ'רמה בפרק האחרון. היכונו.

אופים עם מרת'ה: עוגיות שוקולד צ'אנקס.

יש איזה סיפור, על איך ביתה של מרת'ה כתבה מתכון לעוגיות שוקולד צ'יפס כשהיא היתה בת 12, והעוגיות מיד נהפכו להצלחה ענקית. העוגיות שלה היו עתירות בחמאה, ולכן למעשה דקיקיות פריכות ומתוקות. אני, עקרונית, לא אוהבת עוגיות פריכות. כלומר, כן, אני אוכלת את עוגיות ה-37% שוקולד צ'יפס, ואני אוכלת גם ביסקוויטים וכו', אבל מעדיפה עוגיות שמנמנות ועוגתיות. לכן במתכוני העוגיות שלי אני בדרך כלל מפחיתה את החמאה בחצי, משום שהיא זו שמניבה את העוגות הפריכות (שזה מעניין, כי הייתם חושבים שיותר שומן = יותר רך, כמו במאפי שמרים. אבל אם עוגיות חמאה הן פריכות, אני מניחה שאני יכולה להאמין לזה גם בלי להבין את הכימיה). אגב, גם הפחתת מספר הביצים הופכת עוגיה לפריכה יותר, שזה מעניין, כי זה דווקא מפחיד את כמות השומן. בקיצור, אפיה היא אלכימיה, למעשה.

בכל מקרה, בספר של מרת'ה יש שלושה מתכוני עוגיות פשוטות, וזה השלישי שבהם. את השניים הקודמים, עוגיות שוקולד פאדג' ועוגיות שוקולד לבן כבר אפיתי, ואחרי שאפיה מורכבת יותר השתבשה לי, נשארתי עם עוגיות פשוטות. אז הפור נפל על אילו.