"סרטי בנות": משחקי הרעב: התלקחות ו"קפואה".

אף פעם לא הבנתי את הקטע עם סרטי בנות. כלומר, אולי זה בגלל שאני, ובכן, "בת", אבל בעיני הם פשוט "סרטים". אז הפוסט הוא על שני סרטים שאהבתי. ובמקרה מככבות בו נשים. כתבתי את הפוסט הזה כבר לפני שלושה שבועות, ואני לא בטוחה למה לא פרסמתי עד עכשיו. אז הוא לא שיא הרלוונטי, אבל כן אספר לכם שיש הקרנה של פרוזן באנגלית בעוד כמה ימים, בחולון.

על "היא"

בעולם של "היא", הכל מילים. מילים מדוברות, שנאמרות בקול רם. אנשים עושים מיקור חוץ לכתיבת המכתבים המרגשים שלהם, ואלו מוכתבים, לא נכתבים, על ידי אנשים שעיסוקם חיקוי רגש אותנטי של מישהו אחר. המכתבים האלו, בתורם, נקראים בקול רם על ידי מערכת ההפעלה או המכותבים או הלקוחות. אנשים לא מקליקים על המחשב שלהם, לא מקלידים או משחקים בדממה, הם נותנים הוראות וחשופים בעצם יותר מהיום, כי בניגוד למקלדת, או עכבר, או מסך מגע, את המילים שהם אומרים כל אחד יכול לשמוע.

בעולם הרטרו-עתידני של "היא", שבו לגברים יש שפמים והם לובשים מכנסיים גבוהים כמו בשנות החמישים, מחשבים תוכננו כך שהם תבוניים. אבל לא צריך מדע בדיוני בשביל הסיפור של "היא". כי בעולם שבו כל המילים הן חיצוניות, שיחה פנימית היא גם משהו שצריך להאמר. אבל אנחנו, בעולמו ההווה-אי ולא עתידני בכלל, מנהלים אינספור שיחות פנימיות עם אנשים דמיוניים. אנחנו מנהלים מערכות יחסים במעמד צד אחד, מדמיינים את התגובות של הצד השני. לפעמים אלו התגובות שאנחנו מפחדים מהן, לפעמים התגובות שאנחנו מייחלים אליהן. האנשים בעבר השני יכולים להיות אמיתיים, הם יכולים להיות רעיון שאנו מנסים לנסח לו גוף ופנים. וכמה שלא ננסה להיות אמיתיים בשיחות הללו, תמיד יהיה בהן יותר משאלת נפש מכל דבר אחר.

סמנת'ה של תיאודור היא הייצוג הנשי הסטנדרטי בסרטים. היא נפלאה ונהדרת, היא משלימה אותו בדיוק. היא לא מדברת על הגיל שלה או על מה שצריך להיות. היא חיה באותו הרגע, קלילה ורגועה, וזה הקסם שלה. אף אישה אמיתית לא יכולה להתחרות בקול הצרוד הזה (הקול האקפרסיבי להפליא של סקרלט ג'והנסן הנפלאה לגמרי), ואף אישה אמיתית אכן לא מצליחה. יש כמה שמנסות, אבל הן רוצות מתיאודור דברים שהוא לא יכול לתת. האהבה שמסווה את עצמה כסקס, כחברות, כשעשוע רגעי מפסיקה להסוות, אבל במקביל הצד השני, הדמיוני בדרך כלל, הוירטואלי כאן, מתעורר לחיים. פה הפער בין מה שמייחלים אליו ובין המציאות מתחיל להפריע לנו.

זה המקום שהסיפורים האלו בדרך כלל הופכים להיות קלישאתיים או בעייתיים. אבל ספייק ג'ונז, יותר מהכל (כן, הוא איש חזון והוא עושה סרטים מגניבים שלא נראים כמו שום דבר), הוא במאי – ותסריטאי – מרגש מאוד. 'ארץ יצורי הפרא' שלו הוא כנראה העיבוד המוצלח ביותר לספר אי פעם, שמצליח לשמור על הרוח המדוייקת של הספר ולהעביר אותו למדיום אחר, כלומר לשנות אותו לגמרי. וזה סרט כל כך עמוס בחמלה ובכאב ובמהות של להיות ילד שמרגיש כל כך הרבה, שכמעט אין מקום לאוויר בזמן שרואים אותו, עתוקי נשימה. "היא" הוא סרט מורכב יותר, פשוט פחות, ואפשר למצוא בו שפע של אנלוגיות ואלגוריות. מערכת היחסים שלו עם סמנת'ה היא לא רק מערכת יחסים פנימית של אדם, היא גם שיקוף של מערכת היחסים של תיאודור עם אישתו, אולי של כל מערכת יחסים שהיא, שבה שני אנשים מתחילים מאותה נקודה, אבל מוצאים את עצמם במקום אחר.

העולם של הסרט, אם כן, הוא כולו שפה. ודווקא המילים שלא נאמרות אומרות הכי הרבה. החתימה על מסמכי הגירושין, הפעם היחידה שאנחנו רואים מגע עט לדף, או יד למקלדת – או כל מחווה פיזית לכתיבה. נדר השתיקה של בן זוגה של איימי אחרי שהם נפרדים. נוכחותה של סמנת'ה והעדרותה (כי כל קיומה הוא מילים), וגם איזבלה, הסרוגייט שלהם, ששותקת כל הזמן עד שהיא חוזרת להיות עצמה ומקבלת את הקול שלה בחזרה (ובקרדיטים יש קרדיט נפרד לקול ולשחקנית).

הסרט, אם כן, בעיני, בכלל לא מדבר על הסכנה בטכנולוגיה. אין חשש בשקיעה בתוך מסכים, אין חשש שהמחשב יהפוך אותנו לחיה לא חברותית. החשש היחיד הוא שאנחנו מקיפים את עצמנו בדימויים מושלמים מדי, מלוטשים מדי, שאנחנו מצפים שלא ישתנו, שישארו שם תמיד. הם מלמדים אותנו איך אנחנו צריכים לצפות לתפוס את העולם, מלמדים אותנו באיזה עולם אנחנו צפויים לפגוש, אבל זה לא נכון. העולם משתנה, ואנשים משתנים, וגם אנחנו משתנים. ולא יכול להיות שהרגשנו את כל מה שיש להרגיש, כי גם אם יש מספר סופי של רגשות, יש מספר אינסופי שלנו. אנחנו נמשיך להשתנות, לפעמים לבד ולפעמים ביחד, לפעמים אחד מהשני, לפעמים האחד אל עבר השני. והכי חשוב זה לא להלחם בזה, כי זה כבר קרה. לא לפחד משינויים, כי זה לפחד מעצמנו.

——

כאמור, ספייק ג'ונז מאוד ריגש אותי בכל הסרטים שלו. תמיד זה היה עם שחקן ראשי שיצא מאזור הנוחות שלו. ג'ון קיוזאק הכעור ב"להיות ג'ון מלקוביץ", ג'יימס גנדולפיני בתפקיד קול של מפלצת ב"ארץ יצורי הפרא", וניקולס קייג' בתור תאומים מעוררי חמלה ב"אדפטיישן". פה זה חואקין פיניקס, שאוכל את כל השאר בלי מלח. הסרט מתרחש ברובו בראש שלו, כמו כל הסרטים האחרים, אלא שפה הראש שלו יוצא אל העולם, ולא להפך. במקום עולם עשיר שמייצג את עולמו הפנימי של הגיבור, כמו בכל שאר סרטיו של ג'ונז, פיניקס נשאר בלי כלום, רק אקסטרים קלוז אפ ושפם ברוב הסרט. וזה מספיק לו. פשוט נפלא.

שרלוק: The Sign of Three

נוכח אהבתי הידועה לדמויות טלוויזיוניות פגומות, Socially Awkward או סתם מוזרות, הייתם מצפים שאוהב את שרלוק – הדמות – עד אין קץ. הוא הרי גאון משונה, נאה ומצודד שאומר את כל הדברים הלא נכונים. הוא לא מעוניין בחברת אנשים ולא יודע כיצד לנהוג בהם. אבל איכשהו, במקום, מצאתי את עצמי נופלת בקסמו של ווטסון, ה-straight man (שכולם טועים לחשוב שהוא בכלל גיי), בגילומו של מרטין פרימן המצויין שעשה קריירה מוצלחת בתפקיד הבחור הממוצע שנקלע להרפתקאות.

שרלוק היא סדרה קצת מוזרה, כי היא בו זמנית ארוכה מאוד וקצרה נורא. היא קצרה משום שכל עונה אורכת שלושה פרקים – ארוכים, מופקים לעילא ומהודקים, אבל עדיין שלושה – ופרק אחד בינוני כבר הופך את העונה כולה לקצת בינונית. ובכל עונה באמת יש פרק בינוני כזה, בדרך כלל האמצעי בעונה. היא ארוכה משום שכל פרק אורך שעה וחצי, ולמרות שזה אורכו של סרט קצר, פרק ארוך כל כך יכול לשעמם בקלות. היא גם ארוכה מפני שבשלוש וחצי שנים ישודרו רק תשעה פרקים, ומי יודע מתי נקבל עוד.

כל אלו הופכת את שרלוק לסדרה מאוד מעניינת עבורי. עונה של שרלוק היא כמעט חוויה חד פעמית. הזמן הארוך בין העונות מאפשר ליוצרים להתייחס לצופים בתוך היצירה, ומאפשר לפתח את הדמויות בין הפרקים ולא רק במהלכם, משימה קשה בשביל עונות קצרות כל כך. הפרקים עמוסים כל כך בפרטים שצפיה חוזרת מתבקשת, וזה אכן מה שהצופים עושים בזמן הארוך שעובר בין עונות (גם אם תהיה עונה כל שנה, עדיין נצטרך לחכות כמעט שנה שלמה בין עונות. הפרקים הרי משודרים בטווח של שבועיים).

הפרק השני בעונה השלישית, "חותם השלושה" המחיש זאת טוב במיוחד. אחרי הפרק הראשון שהיה עמוס לעייפה בקריצות לצופים, הילל ושיבח את דמותו של שרלוק, כמו בעונות הקודמות, ברא מחדש חלק מאירועי העונה הקודמת (עלייתו הגדולה של מוריארטי האדיר, למשל, הוצגה על ידי שרלוק כמתוכננת). הוא בכל זאת היה פרק שמסוגל לעמוד בפני עצמו (גם בלי היכרות עמוקה עם הפאנדום), לא בזכות העלילה הבלשית החלשה, אלא בזכות ההופעה הפנומנלית של ווטסון. נדמה לי ששרלוק אינה הסדרה על הגאון המטורף שיודע לפתור כל פשע, אלא על הגבר השבור שהיה זקוק לו כדי להשתקם. אמנם השיקום הזה נעשה בחטף בפרק הראשון, אולם זכר לצורך של ווטסון בשרלוק נמצא שם תדיר, למשל בנאום המרגש של ווטסון ב"קרון המתים הריק". שרלוק, מצידו, לא עושה לווטסון חיים קלים. יש לו חוש הומור מעוות שמבוסס על זה שהוא לא חש חמלה, שהאנושיות שלו אחרת משל אחרים ולכן הוא לא חש רגשות באותו אופן כמו הזולת, הוא גס רוח והוא לא נעים, הוא מאוהב בעצמו ואדיש לאחרים, אבל הוא נאמן והוא מסור והוא גאון.

אחרי שביססנו את זה בשתי העונות הקודמות, איך מתקדמים? עוד פרק, עוד תעלומה? עוד מקרה בלשי מסתורי שלא שמענו מליון פעם? עוד רצף של הודעות טקסט ושיחות טלפון שמראות לנו כמה מחוברת שרלוק לעולם המודרני בו אנו חיים? סטיבן מופאט הוא אמנם פוני של מעט מאוד טריקים, הוא אמנם מיזוגן גאה ונוהג להשתמש בטריקים זולים, אבל לעזאזל, הוא יודע לעשות טלוויזיה. כלומר, לא בדיוק מופאט, אלא סטיב ת'ומפסון, שכתב את הפרק השני והמאכזב בעונה הראשונה, את הפרק השלישי והמושלם (הוא הטוב ביותר בסדרה, אם תשאלו אותי) בעונה השניה – נפילת רייכנבאך, ואת הפרק הזה.

הפרק סובב סביב שלושה סיפורים. יש שם עוד המון סיפורים שמסתתרים, בפנים או בחוץ, אבל יש שלושה עיקריים: המקרה המוזר של הדקירה במקלחת; המקרה התמוה של הנשים שיצאו עם רוח הרפאים; והמקרה המפתיע על הפעם ששרלוק היה שושבינו של ווטסון. המקרים כמובן משולבים זה בזה. הם כולם סיפור אחד, סיפור של חברות וסיפור של חשוד ברצח.

מה שמיוחד בעונה הזו, הוא שאנחנו מקבלים חשיפה לצדדים חדשים בתהליך המחשבה של שרלוק. בעונות הקודמות הוא סיפר לנו כמה הוא גאון, ופה אנחנו נתקלים בפגיעות שלו. הוא לא רק גאון, או לפחות הוא לא גאון בקלות – הוא מרגיש נחיתות ביחס לאחיו הגאון, גם הוא מפשל, הוא טוב בעיקר תחת לחץ, והוא מסכן אנשים, בין היתר אהוביו, כל הזמן. בגדול, יש לו לאן להשתפר, אנחנו יודעים את זה, אבל עכשיו אנחנו יודעים שגם הוא. האופן שבו הסדרה פותחת לנו צוהר את תוך ראשו המבולבל היא הכח שלה. הבלבול הזה לא חדש, היו רמזים לו בפרקים הקודמים – בעיקר בשני פרקי סוף העונה הקודמים, אבל זו הפעם הראשונה שאנחנו מקבלים את הזווית הזו.

אנחנו רואים את מוגבלותו של שרלוק, שלא יכול לעשות את הדברים שהוא רוצה, כמו לעשות יותר מרק לחשוב על איירין אדלר, כמו לרקוד עם ווטסון בחתונתו, כמו לקחת חופשה מהראש שלו. אנחנו רואים אותו ברגעי המשבר שלו כשהוא חושב שהוא לא יצליח לפתור את המקרים שלו ויאכזב את כולם, אבל בעיקר את עצמו. כי מיהו שרלוק אם הוא לא מצליח לסגור תיק? ווטסון יכול להציל את הקורבן, לסטראד לעצור אותו, מולי יכולה לנתח את הנתונים, הוא יכול לחשוב. תהליך שלם וגדול שקורה בתוך ראשו, שאיש לא יכול להשתתף בו, שהוא נידון להיות כלוא בו לעד.

אם נדבר על העלילה הבלשית, המפתח לפתרון התעלומה היה בידינו כל הזמן.

ההתמקדות בחגורה בשתי סצינות – חייל אחד מתלבש, והשני מתפשט, הבהירה שיש קשר ביניהם, ומיקדה את הקשר הזה בחגורה, כלי הרצח (טוב, בערך). לצידה, ההתמקדות במפקד של ווטסון, המידע שאנחנו קיבלנו שלא היה ברשותו של שרלוק. האופן שבו המפקד התלבש בקפדנות, כאילו הוא יודע שזו הפעם האחרונה שילבש את המדים (הדהדו לי בראש הסיפורים על המפקד שלובש את מדיו פעם אחרונה, רק כדי להתאבד, לא מסוגל להתמודד עם האזרחות), נתן לנו רמזים עבים. הבחירה לצוות את הסיפורים הללו יחד גרמה כנראה לכך שכל הצופים הבינו את הפתרון כמה צעדים לפני שרלוק,  לא באשמתו כמובן. אבל היכולת להתרכז בשרלוק ולא בתעלומה נתנה את היכולת לשים לב לכל הדברים האלו, לשים לב לאיש ולא למוח.

חוץ מזה היו כמובן שזורים עוד סיפורים רבים. הקשר של שרלוק והילד, תיקון לקשר בין שרלוק והילדה הצווחת בנפילת רייכנבאך היה חמוד. סצינת השכרות שבה הליך המחשבה של שרלוק נותר ללא שינוי, רק מעורפל יותר ו-א-י-ט-י, והאופן שבו זה הוצג היו נהדרים. הסצינה כמובן היתה קומית להפליא, אבל היכולת להשתמש בשפה הברורה של הסדרה שהוצגה בעונות הקודמות – הדימויים החזותיים של הליך המחשבה – ליצירת הקשרים ותוכן חדש, הראתה כמה פיקחית הסדרה הזו. הצליחו להציג זווית חדשה של שרלוק מבלי לקחת משרלוק. הוא עדיין ניסה להיות מחושב עם אלכוהול (הוא נכשל בגלל שווטסון הכשיל אותו) הוא ניסה להיות מחושב עם נאום השושבין שלו (כנראה הרגע הכי לא אמין בסדרה, כי איך שרלוק יכול להיות מקסים כל כך?), הוא ניסה לפענח את המקרים בצורה מתודית וקרה. אבל בסוף הוא הבין, וזו די התימה של הסדרה מאז הפרק הראשון, שהוא זקוק לשעון המתקתק, שהוא זקוק למישהו שינשוף בעורפו כדי להצליח (ואני מכירה כמה שישמחו לעזור).

התעלומה היחידה שנשארה מבחינתי, היא איפה היה שרלוק בזמן שעבר בין העונות. הוא אומר שהוא הביס את רשת הפושעים של מוריארטי ואולי זה נכון. זה בסדר שהוא לא עשה את זה במסגרת הסדרה, או סיכן את ווטסון תוך כדי. זה ניתן לסיספונד, אבל מוזר לי שהוא עשה את זה לבד והצליח. זה מזכיר את סופו (המופרך להפליא) של הפרק הראשון לעונה השניה – שערוריה בבלגרביה, שבו שרלוק מציל את איירין אדלר כמו גיבור על. זהו לא שרלוק, ונראה לי שאולי זה חלק מהעולם הפנימי של שרלוק. שאולי המציאות היתה מורכבת יותר. אולי גם הוא, כמו ווטסון, ניצל חלק מהזמן לעבור טיפול, תיקון. אנחנו רואים אותו מדבר עם אחיו בפתיחות גדולה יותר, אחרי שהוצג כאויב שלו (בעיני שרלוק לפחות) בפרק הפיילוט. הפיוס שלו עם הסביבה הוא תוצאה של תהליך פנימי, ושנתיים הן פרק זמן מצויין לעשות את זה. אנשים לא משתנים ושרלוק בהחלט לא הפך להיות חבר'מן ולא הצטרף לתנועה בזמן הזה. אבל הוא כן נתקל במכשולים בשתי העונות הראשונות, ונראה שהגיע הזמן לפתור את מה שעד אז לא הפריע לו בכלל.

אני לא יודעת איך התיאוריה הזו מתיישבת עם הסדרה, או כמה היא מעניינת בהשוואה לתיאוריות על המלטותו ממוות או על הקשר בינו ובין מוריארטי. אבל הסיפורים המעניינים ביותר שאפשר לספר הם פנימיים, לא חיצוניים. מה שקרה לשרלוק כשהשאירו אותו לבד לשנתיים מעניין לא פחות מהשבועיים בשנה שאנחנו נחשפים לחייו.