כל עונה של בוג'ק הורסמן היא אחרת בתכלית ועוד מאותו הדבר. הדמויות הן אותן דמויות, אבל פגעי הזמן ניכרים עליהן. הן לא עוברות תמורות משמעותיות רק בשביל לחזור להיות אותו הדבר בתחילת העונה הבאה. בשונה מסדרות אחרות שמתאהבות בפגמים של הדמויות שלהן ולא מסוגלות לשחרר אותן, בוג'ק הורסמן מתאהבת בדמויות ועושה מאמץ להוביל אותן הלאה. הזמן לא עוצר, המחוג צועד קדימה, אי אפשר לעצור במקום, חייבים להתקדם.
המוטיב הברור והבולט העונה היה הזמן. מתוך 12 פרקים, חמישה מתקיימים בזמנים מקבילים או מתקדמים קדימה ואחורה בין שני זמנים. כי יש דברים שאי אפשר לסובב לאחור. מוות של ילד הוא אחד מהם. בין אם זה בן ביולוגי ששלחת למלחמה, או בת טלוויזיונית שלקחת תחת חסותך, מוות הוא הקבוע היחידי.
זמן היה מוטיב חוזר גם בעונות הקודמות, עם פרקי פלאשבק והאופן שבו העבר מרחף מעל הכל. ולא סתם הסדרה שבוג'ק יעשה בעונה הבאה תשודר ב-WhatTimeIsItRightNow.com. כי השאלה של מה השעה היא לא רק שאלה עובדתית, אלא גם שאלה פוליטית. מה רוח הזמן. ושאלה של זהות. מה השעה בשבילך. לטוד, למשל, השעה הבשילה להכנס לתבנית. לבוג'ק הזמן היה מתאים להתבגר. להוליהוק זה הזמן לחפש את אמא שלה. לפרינסס קרולין זה הזמן להיות אם. לדיאן ומיסטר פינאטבאטר זה הזמן לפרידה.
בוג'ק
את העונה הקודמת בוג'ק סיים בנקודה הכי נמוכה שראינו אותו. אחראי למותה של שרה לין, הילדה שהכיר ושימש לה דמות אב, רק כדי להפוך להיות מאהב והשפעה רעה. הוא מוכן לסיים את חייו אבל סוסים רצים במדבר הזכירו לו את החייתיות שבו, זהות שניסה לברוח ממנה כל העונה. חשבתי שהוא יצטרף אליהם אבל שיחה מדיאן מונעת ממנו לעשות זאת, והוא נוסע למישיגן במקום.
בעונה השניה ביאטריס הורסמן אמרה לבוג'ק שהוא פגום, עצוב מבפנים, שזוהי המורשת (birthright) שלו. הוא לא יכול להשתנות ולא יכול להיות האדם הטוב שהוא כמה להיות. בפרק השני בעונה הרביעית אנחנו מגלים את הרקע למורשת העצב הזו, ומלמדים שהיא נעוצה במקום אחד, בעצב של אבדן אח ואם, התמודדות שביאטריס לא הצליחה להתאושש ממנה. אבל הסיפור העצוב על סבתו של בוג'ק שהיתה אישה שמחה ומלאת חיים וסיימה את חייה with half a mind מלמד על שרשו של העצב במשפחה, הוא מלמד גם על היכולת להפוך את הסיפור, למצוא ישועה ושמחה ואושר שוב. ביאטריס השתנתה לעד, בוג'ק ירש את זה ממנה, אבל למורשת ההורסמנית יש סיכויים אחרים (והעצב מגיע בכלל משוגרמן).
את ביאטריס בוג'ק פוגש מיד כשחזר לקליפורניה, אחרי נסיון לחיים אחרים (או מוות) במישיגן הוא נתקל בהוליהוק. נערה שמחה, נרגשת, חכמה, מקסימה. היא גם שמנמנה ומנומשת ודומה מאוד לבוג'ק, אבל זה בכלל לא משנה. בניגוד לבוג'ק, שלא היתה לו ממש הדרכה הורית, להוליהוק יש שפע של הורים, שמונה אבות. היא לא צריכה אב נוסף, בוג'ק הוא רק כלי למצוא את האם שלא היתה לה. כל נסיון של בוג'ק להציע הדרכה הורית לצעירים בחייו לא עלתה יפה. הוא הרחיק מעליו את טוד, התאהב בדיאן, שבר לפני את הלב, הרג את שרה לין. הוא רעל לכל מי שמסביבו, והם פורחים רק בהעדרו. סוף סוף יש פה מערכת יחסים שעשויה להצליח, ולו בגלל שהוליהוק לא צריכה את מה שבוג'ק לא מסוגל לתת. כאמור, יש לה *שמונה* אבות.
המקור לעצב של בוג'ק היא מערכת יחסים בין אח ואחות. לביאטריס היה אח מוצלח שהיא אהבה, והאבדן שלו לקח ממנה את חייה. ובמערכת יחסים שאנו מגלים בדיעבד שהיתה כזו, בוג'ק לומד את מה שהוריו הנעדרים לא לימדו אותו, בהיפוך תפקידים ראשון העונה שמאפשר לבוג'ק לגדול. כבר ביום הראשון שבוג'ק מבלה עם הוליהוק היא מלמדת אותו להגיב לאישה בוכה, וזמן מה אחר כך, בפעם הראשונה שהוא פוגש את דיאן מאז שיבתו, הוא משתמש בידע הזה על דיאן, מסביר לה שהיא לא צריכה להרגיש רע שהיא מרגישה רע. הוליהוק בת ה17 מלמדת את בוג'ק את השיעורים שלא קיבל בנעוריו ומצליחה לשנות את החיים שלו.
היפוך תפקידים נוסף כזה הוא בין בוג'ק ואמו ביאטריס, שלעת זקנה איבדה את עצמה ועכשיו בוג'ק צריך לטפל בה. לאורך הסדרה וגם בעונה הזו ביאטריס היא אישה קשה, מרירה, פוגענית ומתעללת. אבל אם פרק 6 ("Stupid piece of sh*t", הפרק האהוב עלי העונה) מלמד אותנו משהו, זה שלא תמיד יש קשר בין הקול הפנימי שמפנה את השנאה פנימה, וזה החיצוני שמטיח שנאה בזולת. כפי שהקול הפנימי של בוג'ק מתחנן שיקשיב להוליהוק, כך אני בטוחה ביאטריס מבקשת מעצמה שתהיה רכה יותר עם בוג'ק. וכמו שבוג'ק מפחד להרוג עוד ילדה, ביאטריס מפחדת להיקשר לעוד ילד.
השד שבתוך בוג'ק ושרה לין
ביאטריס
את סיפור הרקע של ביאטריס שמענו אינספור פעמים. יורשת זוהרת שהלכה עם המורד, נכנסה להריון שהרס את חיי ונטרה טינה לבנה. אבל סיפורה מתחיל עוד קודם, עם אם נעדרת ואב חסר רגישות, שניסה ככל שהזמן התיר לו אבל זו היתה תקופה אחרת. הסיפור שלה טראגי פי כמה שמחשבנו כי לכל אורכו היא מנסה. היא רוצה להיות אם טובה ורעייה טובה, היא רוצה להיות אזרח טוב, היא גאה בבן שלה אבל לא מסוגלת להגיד לו. היא לא יכולה להותיר את עצמה פגיעה וחיה כתוצאה מכך חיים מלאי חרטות. לראות את ההורה שלך מאבד שליטה ואת עצמו זה אף פעם לא קל, ההרגשה שמאוחר מדי להגיד את מה שאתה רוצה כי אין כבר למי להגיד. כשמדובר במילים קשות זה קשה כי אפשר להפנות אותן רק פנימה.
הסיפור של ביאטריס לאורך העונה סופר במקביל: הווה מול עבר, תקוות מול מציאות. זה ערבוב של זכרון שנעלם, זכרון סלקטיבי (הפנים של הנרייטה ושאר העזרה לא נעלמים, הם מוסתרים. ביאטריס הקפידה לא לזכור את החלק הזה). ההיסטוריה חוזרת על עצמה ומתכתבת עם עצמה.
ביאטריס הצעירה לצד בוג'ק הכועס בהווה
בסצינה שבה באטרסקוץ' מספר לביאטריס על ההריון, התמונה בסלון מתחלפת בין התמונה המשפחתית של ביאטריס ומשפחתה במישיגן, והתמונה המשפחתית של בוג'ק והוריו. עבר מלא תקווה אל מול הווה מלא אכזבה
כשאנחנו מגלים מי זו הנרייטה שביאטריס בלבלה עם בוג'ק כל הזמן, פניה נעלמות מתוך הסתרה ודה-הומניזציה
החלק הזה של העונה, לא ידענו אבל אנחנו מגלים, הוא תעלומה. יש רמזים לכל אורך העונה. באטרסקוטש מספר שלאמא שלו היה יהלום על האף. כשביאטריס פוגשת את הוליהוק לראשונה היא מזהה אותה ואומרת לה "את נראית בדיוק כמוהו". היא מזהה את בוג'ק כהנרייטה מההקשר, וחוזרת אחורה עד ילדותה כדי להיות אם לבובת הסוס שנלקחה ממנה. אילולא בובת הסוס שנשרפה בוג'ק כנראה לא היה קיים, היא לא היתה נישאת לבאטרסקוץ', לא היתה הוליהוק. מתוך הרע הזה נולדו דברים יפים, גם אם צריך מרחק רב (רב) לשים לב לכך.
בוג'ק וביאטריס משחזרים דפוסים בין ביאטריס בפרק האחרון. ביאטריס מבקש שיסע מהר יותר, כמו אמא שלה כשהיתה שיכורה ורצתה שביאטריס תנהג. בשני המקרים הם נוסעים מהר אל האסון, אבל בוג'ק נותן לאמא שלו חסד קטנטן ואחרון כשהיא מזהה אותו, ובמקום להגיד לה את מה שהוא מרגיש, מה שחיכה כל העונה להגיד לה, הוא מספר לה שהיא במישיגן. זה לא ויתור, זו התבגרות אמיתית של בוג'ק. בפעם הראשונה מאז תחילת הסדרה, הוא אדם טוב יותר בזכות שהכיר את הוליהוק. הוא אח גדול.
דיאן ומיסטר פינאטבאטר
בעונה הראשונה נפלתי בפח. אהבתי את דיאן וכעסתי על מיסטר פינאטבאטר על שהיא איתו ולא עם בוג'ק. היום היא כבר הדמות הפחות אהובה עלי, ואני קצת כועסת על מה שהיא עושה למיסטר פינאטבאטר, במיוחד העונה כשהיא נמנעת מלבחור פעם אחר פעם, כדי שהוא יקבל את ההחלטות והיא תוכל לנטור לו טינה על שלא התחשב במה שהיא רוצה. פעם אחר פעם היא מנסה להיות זלדה אבל יוצא לה זואי. או שהיא זואי ביחס למיסטר PB אבל זלדה ביחס לחברים המבאסים שלה וזה מבאס. הטון העגום של סיום העונה הזו הוא כנראה סיום מערכת היחסים בין השניים.
מערכת היחסים שלה עם בוג'ק לא היתה נורא מעניינת, בעיקר בגלל שהיא לא ממש היתה קיימת. היה היפוך תפקידים שהתחיל כבר בעונה השניה כשדיאן ישנה אצל בוג'ק במרפסת אחרי שחזרה מקורדובה, אז אין הרבה מה לומר עליו.
מיסטר PB שימש העונה כרקע לעלילה פוליטית שנועדה בבירור לשקף את הטירוף הפוליטי של מערכת הבחירות המטורפת של 2016. הביקורת היתה בעיני קצת שקופה מדי, עם ציבור שמעדיף פעם אחר פעם פופוליזם על פני מה שטוב להם. השיא היה כמובן בפרק underground, שבו ג'סיקה ביל (בעלת הומור עצמי בריא) הורגת את זאק בראף ובעקבות כך הופכת למועמדת למשרת המושל. היתה שם ביקורת רלוונטית אבל לא משהו שלא ראינו בעבר, ובלי התייחסויות ישירות לדברים עצובים שקורים בפוליטיקה היום. למשל, כשוודצ'ק (וודצ'ארלס!) נפגע בסקרים בגלל שאין לו ידיים, אף אחד לא מעליל עליו עלילת אימיילים, אלא פשוט אומרים שלא בוטחים בו. העומק של הביקורת נגד הילארי קלינטון שלא ממש בוססה עם שום דבר חוץ מהשחלות שלה, ומהצד השני הסלחנות המלאה לטראמפ גם אחרי עדויות על מעורבות רוסית לא קיבלו פה התייחסות, וחבל.
פרינסס קרולין
היא הדמות האהובה עלי בסדרה, והעונה, לצד התחזקות של בוג'ק וחוסן כללי של דמויות אחרות, היא קיבלה את החירות להישבר קצת. ראינו אותה פגיעה בעבר, אבל שום דבר כמו השפל שהגיעה אליו, בודדה, אומללה ואלכוהוליסטית.
בכל עונה יש פרק שמוקדש לPC, והעונה זה היה הפרק הקסום Ruthie שממשיך את האחרים באופן ישיר, עם שבירת הקיר הרביעי והתייחסות מפורשת לנראטיב של PC.
בעונה הראשונה פרינסס קרולין עושה לעצמה נאום תוכחה אחרי שהיא מתפתה לחזור לבוג'ק ויש לה יום גרוע. היא אומרת לעצמה שזה כל מה שזה, יום אחד, ויאללה להמשך הדרך.
בעונה השניה יש לה יום קשה ורביטוביץ' עושה לה את נאום ה-movie star – את גיבורה של הסרט של עצמך, וכל מהמורה שאת חווה היא רק טוויסט עלילתי כדי שהסוף השמח שלך יהיה משמעותי יותר.
בעונה השלישית פרינסס קרולין מנסה להשיג לבוג'ק שתי עבודות בתור סוכנות קטנה, מתחרה מול גקו ורביטוביץ'. היא חווה נצחונות לאורך הפרק אבל בסוף מפסידה את שתי העבודות ואפילו את בוג'ק בסוף העונה, מה שהופך את הסיפור ואנחנו לומדים שלא ראינו את הסרט של PC, היא לא הכוכבת, אלא את הסרט של גקו ורביטוביץ', וכל נצחון של PC היא מהמורה שלהם בדרך לסוף הטוב.
כלומר, הסיפור של PC תמיד מסופר דרך הסיפור שהוא הסיפור של פרינסס קרולין. והעונה קיבלנו פרק דומה – רות'י, נכדת נכדתה של PC מספרת על מהמורה שפרינסס קרולין חוותה בדרך לסוף הטוב שלה. ומה הוא הסוף הטוב? רות'י היא הסוף הטוב. אלא שהסוף של הפרק הוא ההפך מזה. פרינסס קרולין מסיימת אותו אחרי הפלה, בלי בן זוג. קשה לראות אותה זורקת לפח את כל הדברים האלו לאורך הפרק, נפרדת מכל מה שחשוב לה בגלל כעס וגאווה. אנחנו לא שומעים את סיום הסיפור של רות'י על היום הרע של סבת סבתה, כי אנחנו עוד לא יודעים מהו. כמו הפרק שבו דיאן כותבת ספר בראשה בקורדובה, וכשהיא נכשלת ומחליטה לחזור לל"א, הסיפור נגמר באמצע משפט כשהיא מבינה שאיש לא יקרא אותו.
(וזה גם הזכיר לי ציטוט של מייקל סקוט מהמשרד – הוא אומר שבסוף חייו, כשישב ביאכטה שלו עם כל הנכדים, הוא לא יתבאס שהוא לא עשה יותר כסף. כי מן הסתם יש לו מספיק כסף, אם הוא יכל להרשות לעצמו יאכטה).
המוטיב הזה, של סגנון ככלי עלילתי הוא חלק מבוג'ק הורסמן מאז שהתחילה, והוא אחד הדברים היפים בסדרה. כך גם בפרק שמסופר דרך הקול הפנימי של בוג'ק, דמות שאנחנו כבר מכירים. זה לא כלי עלילתי של מספר, זו ממש דמות נוספת והשקפת עולם חדשה שמצטרפת אלינו, והיא מלוכלכת וRaw, אבל מאירה את הסיפור באור חדש.
מי שעוזר לPC לצאת מהתחתית הוא טוד, שקיבל מפרינסס קרולין את נאום הGet your shit together, למד אותו, ועכשיו יודע לתת לה אותו כשהיא צריכה. כמו בוג'ק שלמד מהוליהוק איך לנחם אותה. היפוך התפקידים בין PC וטוד מלא העונה, כשהוא מוצא את עצמו בבית של PC (והיא על הספה), המבוגר האחראי שדואג לה.
ובסופה של עונה, עם כל הדברים הדפוקים שPC עשתה בוג'ק לצידה ונראה שהיא נחלצה מהצרה, אבל לא בדאוס אקס מכינה מעצבן, אלא בהתפתחות טבעית של תשלום חוב של עשרים וחמש שנים של בוג'ק לPC, שרק אחרי השנתיים שעברו עליו הוא מכיר בו ויכול לשלם אותו.
טוד
היציאה של טוד מהארון בפני אמילי ובפני עצמו היתה משמעותית, אבל תהליך משמעותי יותר שעבר בעונה הקודמת הוא זה שבסופו הוא עימת את בוג'ק עם כל הדרכים שהוא פגע בו, ועזב את הבית שלו. העונה הוא ישן על ספות שונות וניווט את דרכו להגדרה עצמית, אבל זוהי עוד עונה שטוד לא באמת השתנה בה, כי טוד לא צריך להשתנות. טוד הוא לגמרי בסדר.
אחרי שהוא מופיע בתצוגת אפנה בטעות והופך להיות סנסציה, לאט לאט עוד ועוד אנשים מתחילים להתלבש כמו טוד. גם העונה היתה טודית במידה, גם במובן שהיו לה כמה רעיונות הזויים (נגיד ג'סיקה ביל הורגת את זאק בראף בשביל הבשר), אבל היא גם מאוד א-מינית. בוג'ק שוכב עם אמא פוטנציאלית של הוליהוק, אבל מלבד זאת הוא לא מתחיל עם נשים ולא מחפש אותן ומתמסר להוליהוק ולמערכת היחסים איתה. פרינסס קרולין מנסה לעשות תינוק, ודיאן מנסה להציל את הנישואין שלה, הסיבות הכי שמרניות ונקיות לסקס. חוץ מזה אין את הרומנים, הבגידות, הטעויות והסקס השיכור של העונות הקודמות (בלי אהבה מוסווית כסקס, רק סקס מוסווה כאהבה). העונה גם מלאה באנשים שאוהבים זה את זה ורוצים לחיות יחד ולגרום לדברים לעבוד. כמו לווייתן-החדשות שמתגעגע לרנדי במקום לכעוס עליו, לראשונה.
ההשתלטות של הטודים על המרחב הציבורי, עם כובע הגרב וההודי האדום, היא המסר של הסדרה לאיך שהיא רואה את העתיד של אמריקה. כן, יש המון פוליטיקה רעה. אנשים יהרגו אחד את השני ויפגעו אחד בשני בשביל כח ובשביל עקרונות. נשק ישאר בעיה ושנאת נשים בעיה גדולה עוד יותר. וושינגטון כנראה תשאר מושחתת, וזה כנראה נכון לכל פוליטיקה בכל מקום. אבל טוב יכול להתפשט ולכבוש את העולם, ואנחנו חייבים להמשיך להציג ולשבח ולהאדיר את הטודים של העולם (כמו אריה הפילהרמונית שהזכיר לנו טוד שאנחנו מכירים), כי הם אלו שעושים אותו אפשרי למחייה. בכל יום אני מנסה להיות קצת יותר טוד.
הפרקים האהובים עלי העונה
- Stupid piece of sh*t
- Ruthie
- Time's Arrow
- The Old Sugarman Place
קסטיאל ועוד 