פיוצ'רמה 7: פרק 16.

ספוילר: הפרק השבועי של פיוצ'רמה היה מושלם. פשוט מושלם. כמו פרקים נהדרים מעונות 1-4, מההתחלה ועד הסוף, פשוט שלמות. זה אולי מתבקש כשהכותב הוא ג'וש ויינסטין, שהיה שואוראנר של הסימפסונים, וכתב חלק ל"22 סיפורים על ספרינגפילד" ועוד כמה פרקים, אבל בפיוצ'רמה הוא התחיל לכתוב רק בסיבוב הנוכחי, וכתב בעיקר פרקים משמימים עד היום.

vlcsnap-2013-06-27-22h01m52s213

יחד עם זאת, הפרק הנוכחי – T.: The Terrestrial – מחווה ברורה לאי.טי וקריצה נחמדה לליגליזציה של מריחואנה + מלא בדיחות קקי (חייבים את האיזון הזה, זו לא תהיה פיוצ'רמה בלעדיו) היה מדוייק להפליא.

זה התחיל עם לררר, בנו והטלוויזיה. אנחנו מכירים את לררר מאז "When Aliens Attack" (עם אלי מק'ניל, פרודיה נושכת על אלי מקביל שמאז די נשכחה, אבל אז היתה סנסציה) והוא מככב בעוד שניים מהפרקים הכי טובים בסדרה (ועוד כמה פרקים טובים פחות) – The Problem with Popplers (שקיוויתי שמתישהו יספרו שבנו של לררר הוא התינוק מהפרק ההוא) ו-Spanish Fry. כל אלו מלמדים שהאומיקרוניאנים, ולררר במיוחד ממש מכירים בני אנוש. הוא אפילו גר קצת על כדור הארץ בעונה הקודמת ב-Lrrreconcilable Ndndifferences (פרק מקסים שכלל גם ביקור בקומיקון). אז למה הוא כל כך שונא חייזרים? למי אכפת.

vlcsnap-2013-06-27-22h05m04s90

זה המשיך עם החרם של ניקסון הנעלב על אומיקרון פרסיאיי 8, חרם תרבותי בעיקר שמבודד אותם מטלוויזיה איכותית, שגם היה מצחיק והיתה בו נימה של ביקורת לא ליטרלית. וזה המשיך כמובן עם נטישתו של פריי.

בין לבין גם ראינו לשניה את ברניגן וקיף, זכינו לראות שחזור של הנאום הקבוע של לררר, בגרסה ילדותית ומפוחדת, למדנו שבנדר גורם לקנביס לזרוח, למדנו שהדג משולש העיניים של הסימפסונס הגיע עד לאומיקרוניאנים, ועוד שלל רגעים, שהם מה שהופכים את פיוצ'רמה לפיוצ'רמה.

vlcsnap-2013-06-27-22h00m56s217

אבל החלק הכי טוב בפרק היה רגע קטן, כמעט בלתי מורגש לצופה הארעי. בנדר האשם נוסע לבדו לחלץ את פריי, רק הוא והטייפ. אכול אשמה, הוא גורם לטייפ לדבר אליו בקולו של פריי ולומר "you are my hero". בנדר עונה בדרכו הבנדרית: "Shut up Fry I know it". מה עוד צריך בחיים?

vlcsnap-2013-06-27-22h07m02s246

 

 

אופים עם מרת'ה: עוגיות שיבולת שועל וצימוקים

P1020798

אחרי כמה שבועות דלים באפיה, החלטתי לחזור למרת'ה. ידעתי מיד שאני רוצה להכין משהו פשוט, בטוח, אבל טעים מאוד, ועוגיות גרנולה נבחרו למשימה. אלו עוגיות שאני אוהבת, עם הילה (מזויפת לגמרי) של בריאות, טעים קליל וטוב, ומרקם מושלם. בניגוד לעוגיות שוקולד או עוגיות שמכילות שוקולד, העוגיות האלו רק משאירות טעם לעוד. הם אמנם משביעות אבל אין יותר מדי מהן (כפי שיכול להיות עם שוקולד מריר, בשבילי לפחות). מה שכן, הן דורשות שני מרכיבים שאין בדרך כלל בארון שלי – צימוקים ומייפל.

P1020799

רוטב מייפל אמיתי, כזה שעושים בקנדה או בניו אינגלנד (יש קטע רלוונטי מהבית הלבן, שאני לא מוצאת ביוטיוב!), לא כזה מוכר במטבחי. מהילדות אני רגילה לרוטב בטעם מייפל שהיינו שמים על הפנקייק אם סירופ השוקולד נגמר. לא ממש אהבתי את הרוטב ההוא, שתכלס היה סירופ סוכר כהה וצמיגי. מייפל אמיתי הוא לא כזה. הוא בעל טעם עשיר ועמוק, ותחליף מצויין לממתיקים מסורתיים יותר כמו סוכר לבן (כמובן שהוא לא משמין פחות, אבל הטעם שלו מעניין יותר).

P1020808

על מנת להכין את העוגיות האלו מתחילים עם קמח, קינמון טחון (לא התבלין האהוב עלי, אבל משתלב טוב עם הטעמים הארציים של העוגיה הזו), מלח (אסור לוותר עליו, ואפשר אפילו להוסיף, כיוון שהוא מאזן היטב את המתיקות של יתר המרכיבים) וקוקוס גרוס ממותק.

P1020806

רגע, מה? אני מכירה את הקוקוס הטחון שמוכרים בשקיות גדולות לפני פסח. האמריקאים מכירים קוקוס ממותק, שהוא תפוח יותר וכמובן מתוק יותר מהקוקוס "שלנו". כדי לשחזר את הטעם מערבבים כוס קוקוס, 2.5 כפות אבקת סוכר ו2.5 כפות מים חמים, ונותנים להם לעמוד לעשר דקות. הקוקוס סופח את המים ומתקבל הקוקוס המסוכר. זה מוסיף על המתיקות של שאר המרכיבים, ותכלס די מיותר.

P1020803

בקערת המיקסר מערבבים יחד חמאה וסוכר חום, עד לקבלת תערובת תפוחה ובהירה. העוגיות האלו מכילות יחסית פחות חמאה, ולכן הן עוגתיות יותר ופריכות פחות, וזה רוב הסוד שלהן, בעיני. לתערובת מוסיפים ביצה גדולה, שליש כוס סירופ מייפל אמיתי, 2 כפיות תמצית וניל אמיתי, ומערבבים היטב.

P1020809

מוסיפים פנימה את הקמח המעורבב עם התבלינים והקוקוס, ומעבדים עד שהקמח נטמע.

מוסיפים פנימה שלוש כוסות שיבולת שועל. בדרך כלל אני משתמשת בשיבולת שועל אינסטנט, שנותנת מרקם עדין יותר. לפני שבועיים קניתי בסופר שיבולת שועל שלמה בחמישה שקלים לשקית ענקית, וזו היתה הזדמנות להשתמש בה. שיבולת השועל נותנת מרקם הרבה יותר עשיר ומעניין לעוגיה.

לבסוף, מוסיפים כוס צימוקים. אני מצאתי רק צימוקים אמריקאיים גדולים, אז קצצתי אותם מעט, להטמעה אחידה שלהם בבלילה.

P1020810

מערבבים הכל, לקבלת בלילה מעלפת. וכעת, ליצירת העוגיות. כיוון שמרת'ה מכוונת לעוגיות גדולות ושמנות (3 כפות בלילה!), השתמשתי בכף הגלידה הגדולה שלי.

P1020811

אפשר ללכת על עוגיות קטנות יותר אבל הקסם של העוגיה הזו הוא החוץ הפריך שלה (ממש קרנצ'י, הודות לשיבולת השועל) לצד התוך העוגתי שלה.

P1020812

העוגיות נאפות 15-20 דקות בחום בינוני, עד שהעוגיה משחימה מבחוץ. העוגיה יוצאת מהתנור כשהיא לא יציבה בכלל, ורק אחרי 2-3 דקות בקירור, מתחילה להתייצב. אז מעבירים אותה לרשת צינון, ומתאפקים לא לנשנש יותר מדי.

P1020820

P1020826

 

בעיני מדובר בעוגיות סופר מוצלחות. גדולות, רכות, עשירות וטעימות מאוד. אם בא לכם ממש להשקיע או ממש להתפנק – הן יעשו קסטות מדהימות. כדור גלידת וניל בין שתי עוגיות, ואתם בגן עדן. גם מילוי חמאת הבוטנים מעוגיות חמאת הבוטנים יכול ללכת טוב כאן, אם אתם ממש אוהבים מתוק.

פיוצ'רמה: עונה 7 פרקים 14-15

פיוצ'רמה היא מהסדרות האהובות עלי. מאז שצפיתי בה לראשונה בקיץ 2008 (ומאז עוד פעמים רבות מספור) היא התברגה לטופ 3 שלי. בכל רגע נתון אני יכולה לצפות בפרק שלה, גם כזה שראיתי כבר מליון פעם בעבר, ולהנות מאוד. כתבתי עליה ב-2009 (כתבה שמסתבר שהועתקה עם קרדיט חלקי מאוד.

אני מתחילה עם ההקדמה הזו כדי להסביר שהאהבה שלי לסדרה היא לא משהו שולי או רגעי, וההיכרות האינטימית שלי (אולי מדי) עם הפרקים והדמויות לפעמים גורמת לי לאהוב פרקים שאחרים לא אוהבים, ולזהות רפרנסים שאחרים מתעלמים מהם. היא לפעמים גם גורמת לי לצפות ליותר, ועכשיו אני כבר יכולה לומר שהעונות מאז חזרתה של הסדרה לתחיה היו ברמה לא אחידה, במקרה הטוב. היום כשצפיתי הבנתי שרמת הפרקים היא כמו פרקים stand alone לגמרי מהעונה הראשונה, כמו My Three Suns (אבל לא באמת, כי זה הפרק שכתוב הכי ברישול מכל פרקי הסדרה). כבר הסברתי בעבר למה זה קרה, אבל בקצרה – הסדרה אמנם חודשה אבל התקציב קוצץ, כותבים פוטרו ורמת הכתיבה נפגעה באופן בלתי נמנע. צפיה שניה ושלישית בפרקים העונות החדשות מגלה כמה הברקות, אבל פרקים שבסך הכל לא מצליחים להשתוות לגדולים ביותר.

החצי השני של העונה השביעית יהיה האחרון, בינתיים, ונראה לי שבאופן ההפקה הנוכחי זה הדבר הנכון לעשות. מצד שני, זו בכל זאת מהסדרות האהובות עלי, ואפרד ממנה השנה, כמו שנפרדתי מהמשרד (וגם שם, בערך שתי עונות מאוחר מדי). השבוע שודרו (שוב מחוץ לסדר ההפקה, מה קורה אתכם קומדי סנטרל?!), שני פרקים.

2-D Blacktop

אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצל הפרופסור, זה את מערכת האהבה-שנאה שיש לו עם הגיל שלו. ב-Teenage Mutant Leela's Hurdles המעולה הוא מתמרמר כשמנסים להפוך אותו לצעיר יותר, אבל ב-three hundred big boys וגם בA clone of my own הוא מפחד מהזקנה ודווקא מנסה להשאר צעיר. כך או כך, לראות אותו מצטרף לקהילה של מתחרים במירוצי מכוניות היה ממש מצחיק. במקביל, לילה (גם היא בדיכוטומיה, מוצגת בדרך כלל כשמרנית מאוד ולא ספונטנית, אבל לא ממש חיה חיים משעממים), קונה מיני ואן.

שני הדברים האלו נשמעים מטופשים על הנייר, אבל הם ממש לא. השיא של הפרק הוא כמובן ב-Möbius strip, משטח שאין לו צד חיצוני או פנימי. כלומר, בשונה מ, נניח, צמיג של רכב, שאפשר לטייל את החלק החיצוני שלו או הפנימי אבל חייבים להתרומם ממנו כדי לעבור ביניהם, על טבעת מוביוס אפשר לעבור ללא הפסקה, ולעבור על שני צדדיה (לקריאה נוספת). זה מה שפתח את חציו השני של הפרק, שכלל בדיחות טופולוגיה רבות, והצטרף לבדיחות מתמטיות (ומדעיות בכלל) רבות שהופיעו לאורך הסדרה. אחת הבדיחות האלו הופיעה מאוחר יותר בפרק, כשהצוות הדו מימדי אוגר חלקי מימדים (יש דבר כזה?) לקראת מימד שלישי, ומגיעים לשניים נקודה פאי מימדים.

vlcsnap-2013-06-21-15h06m55s212

בהמשך הפרק מגיע הצוות ליקום מקביל דו מימדי. החלק הזה של הפרק יוקרן עוד רבות בשיעורי אלגברה לינארית, על מנת להסביר עולם ארבע-מימדי (ואולי גם בכמה שיעורי אינפי). קל לנו להבין (בערך) שני מימדים, אז זה מקל על ההבנה של שלושה.

האמת שאנחנו מאוד רגילים לעולמות שני מימדיים, לדוגמא ממשחקי מחשב עתיקים וכו', אבל הם אף פעם לא באמת דו מימדיים, אלא יצוג דו מימדי של עולם תלת מימדי (כתבתי בטעות תחת מימדי. חה חה), ולכן דמויות יכולות לעבור האחת מאחורי השניה, מה שבאמת לא אפשרי בעולם דו מימדי. בכל מקרה, החלק הזה של הפרק לבדו הפך אותו לפרק מעולה.

vlcsnap-2013-06-21-15h19m58s193

Fry and Leela's Big Fling

הפרק השני היה חביב, אבל משמעותית פחות טוב מקודמו, בעיה גדולה של צימוד שני פרקים. היו שם המון אלמנטים מפרקי עבר – גונטר, אותו לא ראינו לדעתי מאז הפרק Mars University בעונה השניה. היה גם כמובן דוקטור בנג'ו אותו פגשנו לראשונה A Clockwork Origin שידוע היום כפרק שהציג לנו את "I don't want to live on this planet anymore", ואחד מפרקי הסדרה הטובים ביותר. הוא גם הציג לנו את שון! הג'ז נודלר שלילה מדברת עליו ב-The devil's hands are idle playthings, ומעודד את פריי ללמוד לנגן על ההולופונר, על מנת שלילה תאהב אותו. לילה תמיד דיברה עליו כעל לוזר, ואני שמחה לראות שהוא אכן כמו שדמיינו.

הטוויסט של הפרק, שהאתר המבודד הוא למעשה גן חיות היה נחמד, אבל הפרק לא הצליח להגיד משהו משמעותי על גני חיות כמו שהוא עשה לדברים אחרים בעבר. בכל זאת, יצא לנו לראות כמה חיות שכבר ראינו בעבר (בעיקר בעת האחרונה ולא בסדרה המקורית בפוקס).

vlcsnap-2013-06-21-15h18m28s91

בסך הכל נהניתי מהפרק, אבל הוא השאיר רושם משמעותי פחות מהפרק שקדם לו, וחבל שהם הוצמדו יחד. כך או כך, העובדה שלילה ופריי סוף סוף מתקדמים במערכת היחסים ביניהם, והעובדה שאולי נראה עקביות אצלם, מעודדת אותי. כמו כן, לראות מה חברי פלנט אקספרס עושים מחוץ לשעות העבודה היה נחמד.

vlcsnap-2013-06-21-15h20m41s99

בכל מקרה, עוד 11 פרקים לסוף הסדרה. אני מקווה שהם שומרים את הפרקים של התותחים הכבדים, כמו קן קילר ולואיס מורטון, ושנסיים בתרועה (אם משווים לעונה הרביעית, שיש שם רצף של 10 פרקים שהם מהטובים ביותר בסדרה, ברור שהשיא מאחורי פיוצ'רמה).

יאם יאם, דים סאם (טבעוני).

דים סאם הוא מאכל חביב עלי. את הדאמפלינגס הטובים ביותר שטעמתי, אכלתי בסאקורה בירושלים. הסושי שם היה טעים, אבל שום דבר לא היה טעים כמו הדים סאם שיטאקי המעלף שאכלתי שם (לצערי, טעם הדים סאם מעורבב במוחי עם הכאב של סתימה זמנית שסיימה את חייה). בכל מקרה, מאז לא באמת אכלתי דים סאם טעים ומשובח, והתחשק לי להכין כזה בעצמי. לצערי, לא מצאתי מתכון מניח את הדעת. קודם כל, חצי מהמתכונים השמיטו את מתכון הבצק, או המליצו בחום לקנות מכונת פסטה. שנית, המילוי הנפוץ היה בשרי – בקר, ברווז או עוף טחון, עם ירק כלשהו. לא התחשק לי לקנות בשר טחון בשביל מתכון שאין לי מושג אם יהיה הצלחה. אז אילתרתי מילוי, אילתרתי בצק, ויצא ממש מוצלח, למרבה ההפתעה.

התחלתי עם הבצק, כי הוא אמור לשבת כחצי שעה ולהתקשות קצת אחרי הלישה הראשונית. יש מתכונים שממליצים ללוש ביד, אבל אני הפקדתי את המלאכה בידי המיקסר הנאמן שלי (שאני אלוש?!). מדובר בשלוש כוסות קמח לבן, שלוש כפות שמן צמחי, ובערך כוס וחצי מים חמים. מוסיפים את המים לאט לאט, ומפסיקים כשנוצר בצק מעט דביק. הדביקות תעבור אחרי המנוחה.

אגב, אחרי חודשים של מאבק עם שקיות קמח מתפרקות, קניתי לי קופסה יעודית לקמח, שמכילה בערך שני קילו (12 כוסות) קמח. הפתח שלה רחב מספיק כך שעוברת בה כף יד (לקימוח) וכוס (למדידה), וזה הרבה יותר נוח משקית הקמח שמתפוררת אחרי כמה שימושים.

IMG_0063

מעל לכלי: צנצנת המלח הורודה החדשה שלי. ליד, מטחנת פלפל לקנה מידה

לשתי את הבצק במהירות נמוכה בערך 7-8 דקות, וכשהתקבל בצק רך, נתתי לו לנוח למשך חצי שעה. חשוב לכסות אותו על מנת שלא יתייבש (לקח שלמדתי בדרך הקשה). מדובר בבצק דל מאוד בשומן, ולכן חשוב להגן עליו.

ועכשיו למילוי:

ראשית, קצצתי בצל בינוני, וטיגנתי אותו במעט שמן. הפעם קצצתי את הירקות דק מאוד, משום שהתערובת נועדה למילוי, וחשוב היה לי שיתקבל מרקם יחסית אחיד.

P1020756

 קצצתי גם גזר דק דק דק, והוספתי אותו לבצל המיטגן.

P1020757

קצצתי דק סלסלה וחצי של פטריות שיטאקי. מדובר בפטריות שאי אפשר לאכול טריות, ושיש להן טעם עמוק ואדמתי. גם את הפטריות קצצתי דק. הקיצוץ לא מאוד קל, כיוון שהן לא מאוד קשיחות (בשונה מפטריות שמפיניון לדוגמא), אבל לא להתייאש.

P1020753

הוספתי את הפטריות לתערובת הגזר והבצל כשהגזר התרכך מעט (זה לא לוקח זמן רב, ואני ממליצה לקצוץ את הירקות מראש). כשהירקות היו רכים והפטריות הגירו קצת נוזלים, כיביתי את האש.

אל תוך קערה קצצתי:

כמה עלים של כרוב לבן (אמא שלי ממליצה לשים את הכרוב במקפיא להפרדת העלים. מכיוון שגם ככה קצצתי דק, פשוט קילפתי אותם כמו חורנית).

P1020761

בצל ירוק (שאני תמיד מקבלת במתנה מהירקן)

P1020764

נבטי חמניה, שהם הנבטים הכי טעימים מכל הנבטים (שזה בעצם אומר שהם די טעימים. שאר הנבטים נוראיים).

P1020762

כמה בוטנים קלויים קלופים. שימו לב שהכרוב, הבוטנים, הנבטים והבצל הירוק כולם נאים. תיבלתי את התערובת במלח ופלפל, הוספתי בערך כף רוטב סויה, וערבבתי.

P1020765

כשאני הכנתי את המילוי חששתי מרטיבות יתר שעשויה להרוס את הבצק, אבל אפשר ורצוי להוסיף עוד קצת רוטב סויה, טריאקי או צ'ילי, כדי לאחד את המרכיבים. אפשר גם לקצוץ במעבד מזון, שיתן מרקם אחיד יותר, אם כי המרקם מאוד נחמד בעיני.

חזרתי לבצק, שכפי שניתן לראות, התייבש מעט. זה לא נורא, אבל לא מדהים.

P1020768

את הבצק יש לרדד לעובי דקיק, על משטח מקומח היטב או על נייר אפיה (בתמונה). מומלץ לעשות את זה עם מכונת פסטה. לי אין מכונת פסטה, ולא נתתי לזה לעצור אותי, אבל אין ספק שזה עדיף וקל יותר. הרידוד גם הרס לי את פרקי כף היד, אבל זה לא נורא.

P1020769

לאחר הרידוד יש לקרוץ עיגולים מהבצק, אני משתמשת בסט המיקדים (מילה פלצנית לקורצנים) מנירוסטה שעלה לי הון תועפות ושווה כל אגורה. השתמשתי בהתחלה בקוטר של כארבעה סנטימטרים, אבל עברתי לשמונה אחרי שהבנתי שיקח לי נצח.

P1020770

יצרתי עיגולים. במרכז כל עיגול הנחתי כף מהמילוי, וקיפלתי את העיגול לחצי, תוך שאני לוחצת על הקצה עם האצבעות. הלחיצה עזרה לסגור את הכיסון, ליצור את הצורה, ולרדד בחזרה את הבצק באזור הסגירה, שנהיה עבה מדי.

P1020772

את הכיסונים מאדים בסיר אידוי מסורתי מבמבוק (שהוא, למעשה, הסיבה האמיתית שרציתי להכין דים סאם).

P1020758

סיר האידוי, כאמור, עשוי מבמבוק, וכדי למנוע אגירת טעמים יש לרפד אותו בעלים. אני בחרתי בעלי כרוב לבן. יש להשאיר רווחים בין העלים, ביניהם האדים יעברו וימלאו את הסיר. באמצע ההכנה החלפתי את העלים שהתסמרטטו כולם.

את סיר האידוי מניחים על סיר באותו קוטר שמלא במים רותחים ועל אש בינונית.

לא אמליץ לכם לקנות מכונת פסטה (היא לא מאוד יקרה, אבל זו עדיין הוצאה), אבל סיר אידוי כדאי לרכוש. מחיר סיר במבוק נע בין 20 שקלים לסיר קטנטן (יש לי גם אחד כזה) ועד 40-50 לסיר גדול מאוד. אפשר להשיג בחנויות מתמחות, למשל ב"מלח וארץ" ברמת השרון, בלגעת באוכל וכאלו.

בסיר אפשר לאדות ירקות (לפזר ירקות חתוכים או שלמים מעל העלים) – קישוא, גזר, כרובית וברוקולי מפורקים לעלים, נקיים או מושרים במעט סויה ושמן. גם את הכרוב שסופג את הטעמים ומתרכך אפשר לאכול ישר מהסיר, או לחתוך ולהוסיף לסלט.
אפשר להכין דג או עוף – להניח פילה דג (סלמון, לברק וכו') או פרוסה של חזה עוף (במרינדה או עם מעט מלח ופלפל) ישירות על הסיר ולבשל עד שמוכן.
שמעתי גם על מתכוני קציצות בקר שמגלגלים ומאדים בסיר במבוק (ואם אכין אשתף במתכון). בקיצור, לא חסר מה לעשות איתו.

P1020759

את הדים סאם אידיתי בנגלות, כאשר בכל שלב הנחתי כמה דים סאם בתוך הסיר, סגרתי את המכסה, הוצאתי לכלי אכסון וחוזר חלילה. P1020773

זמן האידוי תלוי בגודל ועובי הדים סאם, אבל הוא כמה דקות. כאשר הדים סאם מוכן הבצק מבריק ומעט שקוף. הדים סאם יכולים לגעת מעט אחד בשני (אם כי לא כדאי לצופף אותם), אבל לא לגעת בבמבוק עצמו. הזהרו כשאתם פותחים את המכסה – הסיר מתמלא באדים רותחים שעלולים לגרום לכויה.

P1020774

הדים סאם מתנפחים קצת בזמן האידוי (פה מדובר בנגלה אחרת מזו של תמונת הלפני, עם גודל דים סאם שונה לגמרי, אז אל תשוו. בכלל, אסור להשוות). הם טעימים ישר מהאידוי, אבל בקטע מוזר לגמרי העברתי אותם לתבנית מכוסה בנייר כסף, והם היו טעימים יותר אחרי כמה שעות.

כך או כך הם היו טעימים, ואני לא יכולה לספר (בעיקר כי לא ספרתי) כמה מהם נשנשתי בזמן ההכנה.

מגישים חם (אפשר לחמם במיקרו עם כף מים בתבנית) עם רוטב סויה / טריאקי / צ'ילי. שימו לב שמדובר במתכון טבעוני. אני רחוקה מטבעונית, אבל באמת שאין סיבה להוסיף מוצרים מן החי למתכון הזה.

מתכון – דים סאם (40 יחידות? הרבה מאוד, אכלתי מלא אז קשה לספור)

לבצק:

3 כוסות מים

3 כפות שמן צמחי

מים חמים

מערבבים את המים והשמן. מוסיפים את המים לאט לאט תוך לישה עד שמתקבל בצק רך ומעט דביק.

למילוי – כל הירקות קצוצים דק

סלסלה וחצי פטריות שיטאקי

בצל בינוני

גזר

חצי כוס כרוב קצוץ

חופן נבטי חמניה

2 כפות בצל ירוק

כף-שתיים רוטב סויה/טריאקי/צ'ילי

מקפיצים יחד את הבצל, גזר והפטריות עד שהם לא נאים. מוסיפים את שאר הירקות והתיבול ומערבבים.

מרדדים את הבצק דק מאוד, קורצים עיגולים, ממלאים במילוי, סוגרים היטב ומאדים בסיר במבוק.

אופנה וטלוויזיה

בטח שמתם לב שלא התפרסם פה פוסט אפיה, עם מרת'ה או בלי, כבר שבועיים. זאת משום שנתתי לחברים בעבודה וגם לעצמי הפסקה קצרה לאזור כוחות ולחזור לעצמנו, לפני שאצלול אל תוך פרקים נוספים בספר. בינתיים, אני אתרכז בדברים אחרים וחשובים לא פחות, כמו טלוויזיה, בגדים ולק.

או! לק! קניתי את מייבש הלק החדש של לייף, שכל הבלוגרים בעולם קיבלו בחינם ואני משלמת עליו כסף. השתמשתי בו על Sexy Divide, לק מעלף של Essie, שהפסקתי להשתמש בו כי לוקח לו נצח להתייבש. אני שמחה לבשר שהלק התייבש היטב, מהר מאוד יחסית (אך לא מיד), וללא חריצים. בסך הכל הצלחה, אם כי אני לא יודעת כמה טוב לנשום את הספריי הזה (ברשימת המרכיבים יש בעיקר פרופן ובוטאן, שאני זוכרת במעורפל את צפדיה מדבר עליהם בשנה א', אבל לא יודעת להגיד אם זה מסרטן וקטלני או שפיר ונעים). בכל מקרה כנראה שאחיה.

עיניים ואופנה. לחם חוקה של רייצ'ל גרין.

השבוע הלכתי לראות רופא עיניים, כדי לתקן את הנזק (הנפשי) שעשה לי רופא של קופת חולים. אין לי בעיה עקרונית עם בדיקות עיניים, לא מפריע לי שדוחפים לי אצבעות לעיניים (לשונות הן הקו האדום שלי – זהירות תמונות קשות מאוד של יפנים משוגעים! ראו הוזהרתם!), לא מפריעות לי הטיפות וגם לא הסינוור. אבל אני שונאת את השעות הארוכות שאני מסתובבת כמו דמות מאנגה מופרעת, עם אישונים כל כך גדולים שאפשר לראות את המח שלי דרכם. כמובן שתופעות הלוואי הן שאני לא יכולה למקד את הראיה ואני מסתובבת מסכנה ועיוורת כמה שעות. בכל זאת, הרשיתי לעצמי להתלבש יפה באותו יום, עם חולצה יפה מH&M (שעלתה 59.90), וחצאית יפה מ-H&M (שעלתה 99.90). העיטור השחור בחולצה הוא בד רשת שקפקף שכזה.

IMG_1498

אי אפשר לראות בתמונה, אבל העישונים שלי בגודל של חצאי שקלים!

ולסיכום טלוויזיה

צפיתי השבוע בשמחה ב"שמיים נופלים" (Falling Skies) שחזרה מפגרה. זו סדרה שאני צופה בה משתי סיבות בלבד:

1. היא משודרת בקיץ, תקופה שחונה ונטולת סדרות.

2. אני סוחבת קראש לא פתור לנואה ויילי כבר כ-15 שנה.

בסך הכל זו סדרה מאוד חביבה, סדרת מלחמה פוסט אפוקליפטית. האפוקליפסה המוצגת בסדרה חביבה (חייזרים תוקפים את כדור הארץ, רוצחים את רוב המבוגרים וחוטפים את רוב הילדים), כשהמלחמה מול האויב לא ממש מאחדת את האוכלוסיה שנשארת משוסעת (אם כי לא לפי קווי השיסוע של לפני הפלישה). זה נשמע די טוב, אבל המימוש לא מוצלח כפי שאני מתארת.

העונה השניה של הסדרה היתה די משמימה (אחרי סיום אפי לעונה הראשונה), והעונה השניה דילגה שבעה חודשים קדימה (כפי שטורחים להזכיר לנו כל חמש דקות), ואנחנו מוצאים את הקהילה בצ'רלסטון אחרי בחירתו של טום מייסון לנשיא (:O), ריתוקו של האל לכיסא גלגלים (:O), פלישה של גזע חייזרי נוסף שלוחם לצד האנושות ומספק להם טכנולוגיות מגניבות (:O), ופופ שרוצה לברוח (טוב, זה סביר). כל ההתפתחויות האלו היו יכולות לעשות עונה מגניבה, מדהימה, מלאת התרחשויות. במקום זה, אנחנו קופצים קדימה, מדלגים על כל זה, פוגשים מדען מטורף (בגילומו של האחד והיחיד – רוברט שון לאונדרד), אותו אנו פוגשים ותוך חמש דקות עובר תמורות נפשיות.

זה ממש ממש חבל, כי כל הדילמות המרתקות של חיים במלחמה, נניח – מי מתאים להנהיג קהילה במלחמה (הפילוסוף או איש המלחמה?) – כמעט ולא מקבלות פוקוס. וחבל.

בסך הכל הפרק היה נחמד, אבל הפוטנציאל ממש מעצבן. אבל יש שם תינוקת עם כוחות על שהיא כמו בין מהמשחק של אנדר. אז זה הולך להיות מגניב. ונשק ענקי שהוא כמו הדוקטור הגדול מהמשחק של אנדר. ובכלל הסדרה היא מנקודת מבטם של ילדים, בגלל שהלוחמים הם ילדים שסיכויי השרדותם בעולם של שמים נופלים גבוה יותר. אבל כל אלו בעיקר בראש שלי. כאמור, פוטנציאל.

 

בסוף השבוע אני זוממת להכין דים סאם. אתם תהיו הראשונים לגלות את התוצאות.

התחדשויות נשיות במיוחד

(אוי אלוהים. זה בטח נשמע כאילו אני הולכת להשתפך פה על המגן התחתון החדש שקניתי. ובכן, לא. אבל אפרופו זה – ראיתם את הפרסומות החדשות של קוטקס? "תחבושות אחרות אומרות שהן עשויות מחומרים מהאלפים. שלנו פשוט סופגות ממש טוב". נראה שמי שהגה את הקמפיין הזה לא השתמש במגן תחתון מימיו, כי זה שהוא סופג זה לא כזה שוס. גם ערמה של נייר טואלט או צמר גפן יספגו. הקטע הוא שלא נרגיש שהן שם. בקיצור, פספוס).

בכל מקרה, הקיץ התחיל, והמלתחה שלי טיפה דלה. אז הלכתי לקניון ופקדתי את סניף H&M האהוב עלי, לרענון מלתחה. מעניין, אבל לא כל הסניפים של H&M זהים. בעזריאלי מדובר בסניף שהוא הגהנום בהתגלמותו, בעוד בשבעת הכוכבים בהרצליה מדובר בסניף מקסים שאני תמיד מוצאת בו שלל גדול.

הפעם הרכישה המוצלחת היא שמלה קז'ואלית מקסימה, טיפה ארוכה יותר מהרגיל עבור שמלות קצרות (עד הברך). במחשוף ובקצה החצאית יש עיטור של בד מעט שקוף (Sheer, כמו שאומרים), שהוא כלל לא סטרצ'י. זה גרם לשמלה שהיא טיפה פחות מתנפנפת משאני רגילה, ואיכשהו היא גרמה לי להרגיש כמו קייט מידלטון לאורך כל היום (אל תשאלו אותי מה הקשר, אבל כך הרגשתי). מבט חטוף במראת גוף באמצע היום הבהיר שאני יכולה להיות דומה לקייט מידלטון רק בימים אלו, קרי כשהיא בהריון מתקדם ואני בדיוק ירדתי שישה קילו, אבל העיקר ההרגשה!

P1020743

נקנו גם כמה חולצות מונוכרומטיות מקסימות לגמרי, ואפילו חולצה מעוטרת בתחרה שממשיכה את הטרנד הזה מהחורף.

הסיבה שאני אוהבת את H&M היא כי יש מבחר מאוד גדול, מדובר בפריטים די בסיסיים אז קשה לטעות (אני קלולס אופנה רצינית), והמחירים נהדרים. שמלה ב-80 שקל, חולצות ב-50. לפני H&M לא הייתי יכולה למצוא פריטים במחירים האלו. מכיוון שהמשקל שלי גם לא הכי יציב, ומה שמהמם עלי בקיץ הזה יכול להראות עלי כמו שק בקיץ הבא (האמת שאני חושדת שזה בגלל שהציצים שלי משנים גודל וצורה, בלי קשר לשאר הגוף. יש לי חולצה שנראתה עלי נהדר כששקלתי כמה קילו יותר, ועכשיו היא קצרה עלי טיפה). כמו כן, בגלל שאני נמוכה מאוד, מידות לא מציאותיות (כמו Medium) עולות עלי בקלות שם.

כדי לסיים את השהות שלי בקניון, קפצתי למאק, פעם חנות בה ביקרתי לפחות אחת לחודשיים, והיום חנות שאני אוהבת אבל אין לי זמן אליה כל כך. אחרי שני סיבובים של רואקוטן (בגיל 27, מיינד יו) נהניתי להפחית בכמויות המייקאפ שאני שמה. מכמויות ענק של המייקאפים הכי מכסים שיש, עברתי למייקאפים קלילים כמו Face&Body, וזה נחמד מאוד. גם על עור מוצלח כדאי להשתמש במייקאפ לפני האיפור (אם רוצים, כמובן. לא רוצות להתאפר? לא חייבות! רוצים להתאפר? התאפרו!), כי הוא בכל זאת מאחד את העור ונותן בסיס טוב למוצרים כמו סומק או שימר.

הפעם התחדשתי במייקאפ מינרלי לחותי (Mineralize Moisture SPF 15), שלשמו הגעתי למאק. זהו מייקאפ נוזלי מאוד, לחותי, עם גימור חי וטבעי מאוד, בדומה לפייס&בודי. הם גם חולקים את העובדה שאפשר לבנות איתו מכיסוי מאוד קליל ועד לכיסוי משמעותי יותר. מה שמבדיל ביניהם הוא שפייס&בודי יכול להתקבע היטב, ולא חייבים לפדר מעליו, אבל את המינרלי די חייבים. אתמול הלכתי איתו לעבודה ללא פודרה, ולמרות שהוא החזיק מעמד יפה והתפעלתי מכמה טוב אני נראית בכל ביקור בשירותים (שתיתי די הרבה…), היה ניכר שהוא לא מקובע כשדיברתי בטלפון, או גירדתי בלחי. אפשר לקבע אותו עם פודרה מינרלית (שגם נותנת גימור חי), או עם פודרת ה-prep & prime שאני מאוד אוהבת, והפעם רכשתי את הגרסה הקשיחה שלה (pressed, בניגוד לתפזורת – loose). היום השתמשתי בה מעל למייקאפ, והוא אכן החזיק הרבה יותר יפה לאורך היום. פודרת הprep&prime נראית לבנה, אבל מתקבלת שקופה לחלוטין. אפשר לשים אותה מעל או מתחת לאיפור (היא מיועדת להמרח מתחת למייקאפ אבקתי), והיא מקסימה בעיני.

התפרעתי לגמרי הפעם, ורכשתי גם קונסילר מינרלי (אם תשאלו אותי – אני לא בטוחה כמה ה"מינרלי" הזה שווה כשמדובר במוצרים תעשייתיים ונוזליים. יש מייקאפים אבקתיים ביצור ביתי, אבל אני לא השתמשתי מספיק כדי להגיד אם הם באמת מינרליים או לא). עקרונית, אני צריכה להשתמש בקונסילר באופן קבוע, בגלל כהויות סגולות דומיננטיות שיש לי מתחת לעיניים. בפועל, בגלל שהעור מתחת לעיניים שלי לא מאוד חלק (וזה כך מאז ומתמיד), כל קונסילר שניסיתי או שלא הצליח לכסות, או שעשה זאת תוך שהוא יוצר קמטים לא קיימים ומשווה לי מראה זקן. לכן ויתרתי עד היום על קונסילר, אבל נראה שהמינרלי מצליח להחזיק יפה ולכסות מספיק.

P1020742

במייקאפ ובקונסילר אני גוון NC20 (גוון צהבהב-בהיר מאוד). במשך שנים הייתי NC25, אבל מדובר בשנות האקנה שלי, כך שיכול להיות בהחלט שהאדמומיות של העור גרמה לו להראות כהה יותר. זה, או שאני מאבדת את הצבע שלי עם כל שנה של אי חשיפה לשמש. כך או כך, בשימוש במייקאפ לכיסוי קליל, הגוון פחות קריטי, כי גם ככה רואים את העור דרכו.

לסיכום, אני בהחלט ממליצה על המייקאפ, אלא שהוא לא זול בכלל. אני לא כל כך מכירה מקבילות קלילות במוצרי הפארם (כן מכירה מקבילות לכיסוי מלא), ולכן אין לי באמת למה להשוות. בעיני הוא כיפי ונעים, ומכיוון שהוא כנראה יחזיק לי לעד (הFace&Body, שאמנם גדול ממנו, משמש אותי כבר איזה שנה וחצי, אני חושבת), זה שווה את ההשקעה, בעיני. ומכיוון שהשתפכתי פה על מוצרי מאק לאורך חצי פוסט, אני מזמינה את מאק לשלוח לי שללים. תודה 😛

נערה לא הגיונית: עונה 5 של דוקטור הו

מכיוון שהסיפורים האהובים עלי הם סיפורי מסע בזמן ותעתועי זמן, אהבתי את איימי פונד מהרגע הראשון. הילדה שהדוקטור אמר לה חמש דקות ונעדר 12 שנים, שכל העונה הראשונה מתרחשת בלילה מלא התלבטויות שלפני החתונה שלה לאהובה רורי וויליאמס. זו העונה, בעיני, שממקסמת את הרווח משימוש במסע בזמן של הדוקטור, ושנהנית מקומפניון שממש מבינה את זה (בכל זאת, היא חיכתה 12 שנים לדוקטור שחזר מיד). היא שונה גם מקומפניוניות אחרות מכיוון שהיא לא קשורה לתעלומה שהדוקטור חוקר או מושפעת ממנה, היא שזורה בה כמו שאפשר להיות שזורים רק בסיפורי מסע בזמן – היא גרמה לפנדוריקה משום שהתרחיש הזה נלקח ממוחה ומדמיונה, אבל הוא יכל להלקח משם משום שהסדק, שנגרם מפיצוץ 12 שנים אחרי שהופיע בחדר השינה שלה, שדד את זכרונותיה. היו משחקי זמן כאלו גם בעבר – Bad Wolf הופיע בכל הזמן והיקום אחרי שרוז הביטה אל תוך הטארדיס, ודונה הגיעה לטארדיס ביום חתונתה בגלל ששנתיים מאוחר יותר היא הפכה להיות טיים-לורד (בערך). השימוש הזה לא חדש, אבל הוא מעולם לא נעשה בשלמות ובדיוק כמו בעונה 5.

העונה החמישית היא כמה סיפורים מקופלים יחד. היא הסיפור של נערה שלא בטוחה שהיא רוצה להתחתן, והיא בורחת הכי רחוק שאפשר, רק כדי לחזק את בטחונה במערכת היחסים. אילולא סוף העונה, כאשר הדוקטור נברא מחדש מזכרונותיה של איימי פונד, היה מדובר בסיפור המקביל לאליס בארץ הפלאות. הדוקטור מגיע באישון ליל וחוטף את איימי הלבושה בכותונת הלילה שלה. הם עוברים הרפתקאות בלתי אפשריות במהלך הלילה האחד הזה, עם סדק מסתורי שרודף אחריהם. בסוף הלילה היא מבינה שהיא אוהבת את רורי, הבלתי אפשרי בעצמו, לא לפני שהוא מת פעמיים ומציל את חייה אינספור פעמים לאורך 2000 שנים, ומתעוררת ליום חתונתה שלמה ובטוחה בהחלטות שלה.

זהו גם הסיפור על הדוקטור שלומד להכיר בחסרונות שלו ומשתקם משגעון הגדלות של סוף הספיישלים של אחרי עונה 4. זה גם סיפור על הנפש האנושית ואיך שהיא בורחת אל שיכחה.

איימי היא גם אחת הקומפניוניות היחידות (בסדרה החדשה) שהדוקטור מכיר בתור ילדה. קדמו לה "הנערה באח" מהעונה השניה (הדוקטור ה-10, אם אתם קוראים לה קומפניון. בעיני אפשר), ואחריה הדוקטור נתקל גם בקלרה הילדה. לפני כן, הדוקטור היה משהו שקורה לנערות צעירות ואבודות. פתאום הדוקטור הוא המשפיע על העובדה שאיימי היא ילדה אבודה. הרדיפה שלה אחר החבר הדמיוני שהופיע לכמה דקות, הבטיח לה הכל ונעלם, הוא מה שמגדיר אותה והופך אותה לקומפניון. בסוף העונה החמישית אנחנו עוד לא יודעים למה הטארדיס התפוצצה, אבל הדוקטור גם אחראי במידת מה לכך שהסדק הופיע ושדד את זכרונותיה (אם כי, למעשה, העונה השישית מסבכת את הכל קשות עם מסע בזמן ופרדוקסי מסע בזמן ומה שתרצו).

בתוך העונה הנהדרת הזו יש כמה פרקי סטאנד-אלון מעולים. "The beast below" הוא התחלה מעולה להרפתקאות איימי והדוקטור, "The lodger" הוא אחד הפרקים הכי מצחיקים בעונה, ומבססים יותר את דמותו של הדוקטור ה-socially awkward (שונה מאוד מהדוקטור המושלם, שתמיד אומר את הדבר הנכון ולא עושה טעויות, ומתנצל אם העולם מתאכזר למישהו. זוהי לא ביקורת, רק הבחנה). לא אכנס לזה כאן, אבל זה לא מקרה שזה הדוקטור האהוב עלי. חשבו על קסטיאל, מייקל סקוט ו-11, וחפשו את המכנה המשותף. אבל הפרק הכי יפה בעונה הוא "Vincent and the Doctor", הפרק הראשון שחוזר לדמות ידועה בעבר מבלי להפוך אותה לקריקטורה או להאדיר אותה. כן, הפרק יוצא מנקודת הנחה שואן גוך הוא האמן הגדול ביותר שחי, וגם משנה מעט את ההיסטוריה שלו, אבל ההתעסקות בדיכאון ובנפש האנושית, כפי שמתבקש שניה אחרי שאיימי איבדה את רורי אבל אפילו לא יודעת את זה, נעשית היטב וברגישות. זה לא מקרה שאת הפרק כתב התסריטאי של "Love, Actually", "ארבע חתונות ולוויה", "מיסטר בין" ועוד קלאסיקות בריטיות [וכנראה הביא את ביל ניי האדיר להשתתף בפרק].

הבעיה הכי גדולה שלי בצפיה שניה בעונה החמישית, היא ההבחנה בכל נקודות ההשקה בין קלרה ואיימי [ספוילרים לעונה 7 מכאן והלאה].

הדוקטור מחפש את קלרה ומגיעה אל קרלה בת זמננו, שהיא הסיבה לכך שהדוקטור בכלל מחפש אותה. היא שזורה בהיסטוריה של הדוקטור משום שהטארדיס (בערך) פיזרה אותה לאורך ההיסטוריה שלו. הדוקטור מתייחס פעמים רבות לאיימי בתוך הנערה that doesn't make sense. הוא שואל אותה איך זה שהחיים שלה לא הגיוניים, ואפילו מתעצבן בגלל זה כמה פעמים, כמו עם קלרה. הוא מסתיר ממנה סוד גדול (טוב, כמה סודות גדולים, אבל בעיקר את רורי אחרי היעלמותו). גם איימי וגם קלרה מתעמתות באיזשהו שלב עם העובדה שהן חושבות שהן אשת סודו של הדוקטור, שלמעשה מסתיר מהן דברים. שתיהן מתבקשות ומבקשות להזכר ("Remember"). שתיהן קשורות לריבר סונג (איימי באופן ברור, קלרה היא זו שמביאה אותה לקבר של הדוקטור בסוף העונה השביעית, אחרי שהיא מוציאה אותה מהספריה, וכנראה זה עוד ייחקר בעתיד). שתיהן מתוארות בתור חסרות פחד (למרות שאצל איימי זה אמין יותר, כשהיא בת 7 ולא מנידה עפעף כשאיש זר שמופיע בביתה והיא מכינה לו אוכל). גם עם קלרה היה שימוש בסדק, כדי לגרום לה לשכוח את העובדה שהדוקטור לא בוטח בה, וגם היא נזכרה בסוף.

בקיצור, צפיה שניה מחדדת שקלרה היא גרסה חיוורת של איימי פונד, ומעניין אותי להבין למה. מכיוון של-11 ולקלרה יש עוד שני פרקים בסך הכל, אני מקווה שיגיעו לאיזושהי מסקנה כבר שם, ולא יחכו ל-12 שיסגור את הסיפור הזה. איימי לא היתה יכולה להמשיך עם אף דוקטור אחר, וקלרה אמנם מכירה את כל הדוקטורים, אבל הפן הזה של הסיפור צריך להגמר עם 11.

אולי אם קלרה היתה מקדימה את איימי היא היתה מוצלחת יותר (אני מנחשת שלא, כי קארן גילאן ומאט סמית' אדירים יחד). בכל מקרה, שלא כמו במסע בזמן, התרחשויות מאוחרות לא יכולות לשנות את העובדה שעונה חמש מצויינת. היא מהודקת, יש לה רעיון אותו היא מעבירה היטב, הקצב שלה מצויין ואין רגעים דלים, וכל הדמויות שמשתתפות בה נהדרות.

לצפיה נוספת:
הדייר:

סיום העונה: