אני לא נוטה לצלם selfies שמיועדים לפרסום (כאמצעי להתייעצות כשאני לבד בחדר ההלבשה, זה דווקא פתרון מעולה). כשאני כבר עושה את זה, כשבא לי להשוויץ בתספורת חדשה או משהו כזה, משהו מביך להפליא מוצא את דרכו אל התמונה. השבוע לבשתי שמלה חדשה יחסית מ-H&M (יש להם סייל סוף עונה מטורף והיסטרי, ועשרות שמלות יפות. יש גזרה לכל אחת, ברצינות. אני מצאתי חמישה דגמים שהולמים אותי, ויש שם עוד המון לרזות במיוחד, לשטוחות ולשופעות, לחושפות הידיים וחושפות הרגליים. פשוט רוצו לקנות) ונעליים חדשות מ-Liebling (שהן מהממות אך בעיקר יקרות, ולכן החלטתי שארשה לעצמי זוג אחד כזה בשנה. כלומר בעונה. חסכון זה לחלשים), וירדתי במעלית 50 קומות ללא עצירה. במעלית היתה מראה, ובבית אין לי מראת גוף, אז ראיתי את המראה השלם לראשונה, וחשבתי שאני נראית דווקא די סבבה. אז החלטתי לצלם. התמונה הראשונה יצאה קצת חתוכה, אז צילמתי עוד אחת. בעודי מצלמת המעלית הגיעה לקומה הראשונה, והדלת החלה להפתח. בפאניקה שמישהו יראה את מפגן היהירות הזה, זרקתי את הטלפון לתיק. מאוחר יותר גיליתי את התמונה שתיעדה את המבט הזה:
שימו לב לדלת המעלית הנפתחת. ולנעליים!
כן. זה קרה.
בכל מקרה, מרת'ה. עכשיו אספר לכם על מתכון מעלף לעוגיות שרבים אמרו שהן העוגיות הטובות שהם אי פעם אכלו (אין לי בעיה לחלק מחמאות, כי המחמאות למתכון. כמו המחמאות לנעליים ולשמלה. וגם לעצמי, מה 'כפת לי, הבלוג שלי) שמוכיח אחת ולתמיד שעם מתכונים של מרת'ה אי אפשר לטעות, ואתם תחשבו על הפרצוף משיק אלפי הספינות שלי.
קסטיאל ועוד 