אני מאוד נהנית לכתוב את הבלוג הזה. אני יודעת שזה רק שבועיים, אבל זה בדיוק מה שאני אוהבת בחיים – לעשות דברים, להתלהב מהם, לספר לכל העולם. ובמיוחד על הדברים שאני רואה, ואופה, וקוראת.
לפני שפתחתי את הבלוג היתה עליה תלולה במספר בלוגי האוכל שקראתי, והרגשתי שגם אני רוצה. אני יודעת שאני לא האופה הכי טובה, או הכותבת הכי טובה, או המעצבת הכי טובה (בזה אני אפילו הכי גרועה), אבל אני אוהבת את זה ואני עושה את זה מספיק בחן בשביל שיהיה מי שיקרא. אבל בכל זאת, לא הכי טובה. אז התיישבה בליבי המחשבה שבא לי לעשות קורס קונדיטוריה. התחלתי כבר לבדוק מחירים, ומקומות, וכמעט כבר נרשמתי, ואז נזכרתי שאני שונאת אנשים זרים, וללכת למקומות, ושהכי כיף לי לאפות במטבח הקטנטן שלי, לבד.
המטבח הקטן והטיפש שלי.
אז החלטתי להמיר את ההשקעה הכספית (ויש השקעה ניכרת בקורס קונדיטוריה) ולקנות את כל מוצרי האפיה שתמיד רציתי אבל התקמצנתי (האמת שאין המון כאלו, אני בזבזנית חסרת תקנה), ולקנות ספרי מתכונים שווים, ולאתגר את עצמי (ובסוף יעשו עלי סרט בכיכובה של איימי אדאמס). חיפשתי את ספרי האפיה השוים, והזמנתי את Martha Stewart's Baking Handbook, שהגיע ביום שישי. מרגע שפתחתי את הספר, ידעתי שזו אהבה. הצלחתי להניח אותו רק כדי להרכיב את הטארדיס לגו שלי.
אמ"ג! איימי והדוקטור! ומברג! והטארדיס!!1
הספר באמת מעלף. הסברים ברורים, תמונות מהממות, מבואות ארוכים לכל פרק, עם הטכניקות והציוד הדרוש. והמון מתכונים, רובם מתוקים, רובם של דברים שמעולם לא אפיתי. ידעתי שאני הולכת לאפות כל מתכון ומתכון בספר הזה. ובכן, למה לא ברצף? למה לא באמת?
אז כאן מתחיל פרוייקט אופים עם מרת'ה שלי, ובו אאפה את דרכי דרך ספר המתכונים הזה. בגלל שאני מחכה לחלק מהציוד (שקניתי בים כסף, לפני שלמדתי על הגזרות החדשות), התחלתי עם משהו יחסית פשוט- סקונס שיבולת שועל ותפוחים מיובשים. המתכון מורה להשתמש במשמשים יבשים, הפרי יבש הפופולרי ביותר, אבל רגע שבו שכחתי את כל האנגלית שלי גרם לי לחשוב שזה פרי יבש איזוטרי שלא קיים בארץ, והחלפתי אותו בתפוחים. בדרך הביתה הבנתי את גודל הטעות. אבל בכל זאת, תפוחים זה אחלה, ומרת'ה מרשה להחליף את המשמשים, אז זה עדיין חוקי.
בבלוג אתעד את ההכנה ואת התוצאה, ואולי אתרגם את המתכונים. אבל כל עוד אני עושה אותם כלשונם, אני לא בטוחה בכך.
אה! ואני גם יודעת מה יהיה המתכון האחרון שאכין מהספר – מקרונים. לא אוהבת, וזה המון התעסקות.
ההכנה של הסקונס האלו באמת מאוד פשוטה. בצק חמאה פשוט (קניתי חמאה בהון תועפות, שכחתי את הגזרות החדשות), שמכינים עם מכשיר כזה שמטמיע את החמאה יפה בבצק, אבל עוד לא קניתי אז שילבתי לישה וערבול קל במיקסר.
מוסיפים תפוחי עץ מיובשים, ביצה וחובצה (שזה רוויון. אני הפכתי בין שתי שורות והוספתי בטעות שמנת מתוקה. המרקם קצת נפגע מזה, אבל אתם בטח יכולים לנחש שהטעם לא).
מערבבים, ויוצרים ריבוע בצק על משטח העבודה. מרת'ה מראה דוגמאות, אז אני יודעת בדיוק מה לעשות. הבצד שלי יותר מתפורר לשלה, אבל זה בגלל הקמח המלא היבש יחסית, ושיבולת השועל.
חותכים עם חותכן פיצה למשולשים. אני השתמשתי בסכין, כי שכחתי שיש לי חותכן פיצה (היה לי יום מאוד קשה. אנא אל תשפטו אותי).
מכניסים למקפיא עד שהבצד קשה (לפחות שעה, מרת'ה מבקשת), ואז אופים עד שהסקונס זהובים.
מושחים בחלמון מעורבב בשמנת מתוקה, ואופים עד שמזהיב. ומסתבר שגם מאבד צורה וגדל ונהיה בלוב מוזר!
אז מסתבר (וזה קרה גם לבלוגרית אחרת שאפתה את כל מתכוני מרת'ה סטיוארט), שהסקונס האלו לא הכי יפים בעולם. בדיעבד, עדיף היה לייצר מהם 16 סקונס קטנים, ולא 8 גדולים. פשוט לא חשבתי שהם יתפשטו כל כך. כמו כן, אני חושבת שהשמנת יצרה בלילה קצת רכה מדי. התחלה לא מזהירה, אבל יש עוד כ-150 מתכונים לפנינו, ורוב הביקורות טובות .
הכי טוב לאכול אותם למחרת האפיה, אז לוקחים למחרת לעבודה לשמחת כולם, ומגלים אם החמאה היתה שווה את הון התועפות שהיא עלתה (וגם אם לא – הריח שלה אלוהי ואני רק רוצה לאכול אותה כמו שהיא). בינתיים טועמת הבית טעמה ואישרה שזה מאוד טעים (גם אם מכוער).
עדכון 8/5: החברים בעבודה אכלו ונרשמה התמוגגות. אחד מהם אמר שהם במרקם מדוייק (לא רטוב מדי, לא יבש מדי), וטעם מדוייק (מתוק, אבל לא מדי). אז הם אולי מכוערים, אבל ממש התלהבו. מומלץ.
קסטיאל ועוד 