בטח שמתם לב שלא התפרסם פה פוסט אפיה, עם מרת'ה או בלי, כבר שבועיים. זאת משום שנתתי לחברים בעבודה וגם לעצמי הפסקה קצרה לאזור כוחות ולחזור לעצמנו, לפני שאצלול אל תוך פרקים נוספים בספר. בינתיים, אני אתרכז בדברים אחרים וחשובים לא פחות, כמו טלוויזיה, בגדים ולק.
או! לק! קניתי את מייבש הלק החדש של לייף, שכל הבלוגרים בעולם קיבלו בחינם ואני משלמת עליו כסף. השתמשתי בו על Sexy Divide, לק מעלף של Essie, שהפסקתי להשתמש בו כי לוקח לו נצח להתייבש. אני שמחה לבשר שהלק התייבש היטב, מהר מאוד יחסית (אך לא מיד), וללא חריצים. בסך הכל הצלחה, אם כי אני לא יודעת כמה טוב לנשום את הספריי הזה (ברשימת המרכיבים יש בעיקר פרופן ובוטאן, שאני זוכרת במעורפל את צפדיה מדבר עליהם בשנה א', אבל לא יודעת להגיד אם זה מסרטן וקטלני או שפיר ונעים). בכל מקרה כנראה שאחיה.
עיניים ואופנה. לחם חוקה של רייצ'ל גרין.
השבוע הלכתי לראות רופא עיניים, כדי לתקן את הנזק (הנפשי) שעשה לי רופא של קופת חולים. אין לי בעיה עקרונית עם בדיקות עיניים, לא מפריע לי שדוחפים לי אצבעות לעיניים (לשונות הן הקו האדום שלי – זהירות תמונות קשות מאוד של יפנים משוגעים! ראו הוזהרתם!), לא מפריעות לי הטיפות וגם לא הסינוור. אבל אני שונאת את השעות הארוכות שאני מסתובבת כמו דמות מאנגה מופרעת, עם אישונים כל כך גדולים שאפשר לראות את המח שלי דרכם. כמובן שתופעות הלוואי הן שאני לא יכולה למקד את הראיה ואני מסתובבת מסכנה ועיוורת כמה שעות. בכל זאת, הרשיתי לעצמי להתלבש יפה באותו יום, עם חולצה יפה מH&M (שעלתה 59.90), וחצאית יפה מ-H&M (שעלתה 99.90). העיטור השחור בחולצה הוא בד רשת שקפקף שכזה.
אי אפשר לראות בתמונה, אבל העישונים שלי בגודל של חצאי שקלים!
ולסיכום טלוויזיה
צפיתי השבוע בשמחה ב"שמיים נופלים" (Falling Skies) שחזרה מפגרה. זו סדרה שאני צופה בה משתי סיבות בלבד:
1. היא משודרת בקיץ, תקופה שחונה ונטולת סדרות.
2. אני סוחבת קראש לא פתור לנואה ויילי כבר כ-15 שנה.
בסך הכל זו סדרה מאוד חביבה, סדרת מלחמה פוסט אפוקליפטית. האפוקליפסה המוצגת בסדרה חביבה (חייזרים תוקפים את כדור הארץ, רוצחים את רוב המבוגרים וחוטפים את רוב הילדים), כשהמלחמה מול האויב לא ממש מאחדת את האוכלוסיה שנשארת משוסעת (אם כי לא לפי קווי השיסוע של לפני הפלישה). זה נשמע די טוב, אבל המימוש לא מוצלח כפי שאני מתארת.
העונה השניה של הסדרה היתה די משמימה (אחרי סיום אפי לעונה הראשונה), והעונה השניה דילגה שבעה חודשים קדימה (כפי שטורחים להזכיר לנו כל חמש דקות), ואנחנו מוצאים את הקהילה בצ'רלסטון אחרי בחירתו של טום מייסון לנשיא (:O), ריתוקו של האל לכיסא גלגלים (:O), פלישה של גזע חייזרי נוסף שלוחם לצד האנושות ומספק להם טכנולוגיות מגניבות (:O), ופופ שרוצה לברוח (טוב, זה סביר). כל ההתפתחויות האלו היו יכולות לעשות עונה מגניבה, מדהימה, מלאת התרחשויות. במקום זה, אנחנו קופצים קדימה, מדלגים על כל זה, פוגשים מדען מטורף (בגילומו של האחד והיחיד – רוברט שון לאונדרד), אותו אנו פוגשים ותוך חמש דקות עובר תמורות נפשיות.
זה ממש ממש חבל, כי כל הדילמות המרתקות של חיים במלחמה, נניח – מי מתאים להנהיג קהילה במלחמה (הפילוסוף או איש המלחמה?) – כמעט ולא מקבלות פוקוס. וחבל.
בסך הכל הפרק היה נחמד, אבל הפוטנציאל ממש מעצבן. אבל יש שם תינוקת עם כוחות על שהיא כמו בין מהמשחק של אנדר. אז זה הולך להיות מגניב. ונשק ענקי שהוא כמו הדוקטור הגדול מהמשחק של אנדר. ובכלל הסדרה היא מנקודת מבטם של ילדים, בגלל שהלוחמים הם ילדים שסיכויי השרדותם בעולם של שמים נופלים גבוה יותר. אבל כל אלו בעיקר בראש שלי. כאמור, פוטנציאל.
בסוף השבוע אני זוממת להכין דים סאם. אתם תהיו הראשונים לגלות את התוצאות.
קסטיאל ועוד 