(לא יהיו בפוסט תמונות, אני כותבת מהאייפד בדרכים. אבל ראיתם את הפרק…)
השלב האחרון של האבל, לפני קבלה, הוא מיקוח. ראינו את נורה נאבקת ונאחזת בדיכאון בעונה הראשונה, ראינו אותה משתעשעת עם הכחשה, ראינו ונראה אותה כועסת. אבל מאז סוף העונה שעברה (וזה כבר שלוש שנים), שהיא מתמקחת. כי מהו הניסיון שלה להבין למה דווקא היא, אם לא נסיון להחזרת אהוביה. לא רק למה זה קרה (שלב בפני עצמו בהתמודדות עם אבל), לא רק למה זה קרה דווקא לה, אלא איך הופכים את זה. ועכשיו איך מצטרפים לזה.
הפרק הזה וקודמו מעניינים, כי הם מנתבים את הנותרים בחזרה לז׳אנר הפנטזיה. עד עכשיו אפשר היה לשכוח ש-2% (ולדעתי הפרק זו הפעם הראשונה שמשתמשים במספר הזה מחוץ לפרמיס של הסדרה) פשוט נעלמו. אבל העונה זה בולט. קווין לא יכול למות, ועכשיו הסיפור המוזר הזה באוסטרליה (המקום המיסטי ביותר בעולם, יודע כל מי שצפה ב״אבודים״), וכל מה שקרה עם נורה.
הסיפור הקצר על נורה והבחור מ״קרובים רחוקים מאוד״ היה מעניין. זה התחיל בכלל בפתיחה, שקיבלה שיר חדש מסיטקום ניינטיזי. אחר כך נורה מאבדת שליטה על מכשירים חשמליים ומסכי מגע בפרט וחוזרת בעצמה קצת לניינטיז, במיוחד אחרי שכוכב ניינטיז משבית לה את הטלפון. היא מנווטת במפות (הכל מעגלי כי אולי לא היה דחוף לה לנסוע אל לילי אילולא התקלה הראשונה), מנותקת מהעולם, ובסוף נלחמת בו. נמצאת בעבר שלא קיים יותר.
ובלב של זה כמובח האופציה שהיי, אולי הנעלמים נמצאים איפשהו ואפשר להצטרף אליהם. כמה עגומים החיים של מי שמוכנים לוותר על הכל בשביל ההזדמנות הזו. ונורה חוקרת את זה אבל אולי גם קצת מאמינה, וכל זה במקביל למסע צלב שהיא מקיימת במישהי שגרם למראית עין של היעלמות. אני חושבת שזה סממן שואה פרטית שכזו. שלקרוא למשהו אחר היעלמות מוזיל אותו.
בכל מקרה, נדמה לי שהדחיפה של נורה לניינטיז אמורה לרפרר קצת לזמנים פשוטים יותר פרה-11 בספטמבר, אסון לאומי שאני מרגישה שהנותרים שואבת ממנו, ומשליכה מהתמודדות הלאומית האמריקאית (פוליטיקה, תרבות, אמנות) לפרטית של השארים.
בסיום הפרק חזרנו לאוסטרליה אבל עכשיו קרה משהו מוזר – זה ההווה! אבא של קווין צעיר, אבל כל מיני אוסטרליות קראו את הספר על קווין והן מחפשות אותו. אולי זה פשוט ומישהו פרסם באינטרנט, אבל אולי זה חלק מהקיום של אוסטרליה כיקום מקביל. וכמובן, עכשיו נורה בדרך, עם קוין, במה שנראה כמו קו עלילה שסביר שיסתיים בסצינת הסיום של הפרק הראשון. ואולי ההיעלמות היתה מסע בזמן ונורה תנסה להיעלם ותגיע לעבר? לעתיד? מקווה מאוד שלא.
משהו נוסף שהיה יפה בפרק הוא העמידה של השארים זה לצד זה. גם חיבורים לא סבירים, מתקיימים בעולם שסבל פוסט טראומה משותפת. שמחה שלנורה יש למי לפנות, עצובה שהיא ממשיכה לשבור את עצמה.
שלוש שנים עברו מאז האירוע שהשמיד את השארית האשמה, וכולם מאושרים. קווין ונורה קרובים מתמיד. לורי מתחתנת, לג'ון מרפי שמתמודד עם מותה של ביתו והפסיק לרדוף את מי שמוכר לאנשים תקווה, למעשה הוא מוכר אותה בעצמו (אבל לא עושה ממנה כסף). טומי בן 25 ושוטר לצד אביו. מאט הוא הראש של כנסייה משגשגת וחובק אישה בהכרה ובן חמוד. ג'יל בקולג' והיא שמחה. מג לא מהווה סכנה יותר.
ואז הפסנתר מתחיל.
העונה התחילה עוד קודם, עם עוד סצינה סתומה שתתגלה כמלאת משמעות בעוד שמונה פרקים, כנראה עוד תקציר העונה, הפעם יש לנו אם מאמינה שמאבדת את הכל בשביל האמונה שלה, כולל בעלה ובנה. מוכנה לאבד גם את חייה. ההפך הגמור של האמהות שראינו בעונות הקודמות, והרצון הנואש שלה לאבד את עצמה אולי מהדהד לרצון הזה של מג שהביאה על עצמה ועל מאמיניה את מותה. כלומר, לא ראינו גופה ואמנם בנותרים זה לא אומר כלום, אבל אפשר לתהות.
מירקל השתנתה וגם קווין השתנה. הוא חזר להיות השוטר הסמכותי וההתקף הפסיכוטי שלו חלף בינתיים. כמה מוזר לראות מהצד את השותף להזייה שלו, שנאחז בטירופו, ומת די מהר אחר כך. מנקודת מבטו הטרופה של קווין בעונה הראשונה הוא נראה כמו מנטור, אב רוחני. עם השתנות נקודת המבט הוא הופך להיות מטורף, אבל איפשהו גם בקווין, וגם בנו, מהדהד הספק שיכול להיות שיש משהו בכלבים האלו (כנראה רק סמל לשבירת נפשו של קווין).
וקווין, שלכאורה חזר לשגרה מבורכת והכל בכיוון הטוב, עדיין מתמודד עם כאב, שהוא מדכא בדרכה של נורה, נסיונוסת מבוקרים להרג עצמי, ובעיקר מנסה להתמודד עם הספק. כי אולי, רק אולי, אולי הוא לא משוגע. אולי הוא באמת גיבור על. מתישהו בכל סדרת פנטזיה יש את הרגע הזה שבו אנחנו אמורים לתהות עם הגיבור אם הוא מיוחד, או סתם משוגע. והגדולה של הנותרים היא שפשוט אי אפשר לדעת. הצמידות שלה לסיפור הפנימי של כל אחד מהגיבורים הופכת את זה לבלתי אפשרי לדעת.
האמנם הוא לא יכול למות? הוא מוטבל וחוזר לחוויית הלידה (הכפולה) שלו מסוף העונה הקודמת, אבל נראה שהיכולת לא למות מתבזבזת על מי שממש רוצה (כמו שהקול הפנימי שנשמע כמו פאטי שאל כל הזמן בעונה הקודמת – למה ניסית להתאבד?).
וגם נורה, כשמתבוננים מקרוב, עדיין שבורה. גם פיזית, היא בגבס, וגם לילי, הגאולה שלה מלפני ארבע שנים, נלקחה ממנה. אני מהמרת שאמא שלה, או קרוב משפחה אחר מצא אותה סוף סוף, אבל אתם בטח זוכרים את הסצינה מורטת העצבים מסוף העונה הקודמת שהיא נחטפת לרגע ע"י אישה שאומרת לנורה "היא לא שלך!". היא לא מדברת על לילי אז לא ברור כמה זה טרי, אבל עושה רושם שהיא כמהה לתיקון. זה כבר שלושה ילדים שנלקחו ממנה, זה לא פחות כואב כשיודעים לאן.
הקרבה עצמית להצלתה של לילי, בעונה הקודמת.
ומה יביא אותה, שנים בעתיד, לאוסטרליה, איפה שאבא של קווין גר. למה היא מכחישה שהיא מכירה את שמו – אולי הוא בכלל איתה בזהות אחרת (גם היא שינתה את שמה, היא שרה עכשיו).
עוד שבעה פרקים, עוד 13 ימים, האם אחריהם שבע השנים הטובות?
ועוד שאלות: איבי מתה? מי הפציץ את השארית האשמה? מארי תצליח לעזוב את מירקל? נראה עוד מג'יל? כמה פעמים הישבן של ג'סטין ת'רו יוצג? האם מג תחזור להרוג את כולם?
העונה הראשונה של הנותרים, לתחושתי לפחות, לא עשתה רושם טוב במיוחד. הביקורות היו צוננות ולקח לי זמן מה להתחיל לצפות, בעיקר בגלל תגובות מעורבות שגרמו לי לרצות להבין באיזה צד של המפה אני. ולקח לי זמן. היה לי קשה לפענח את העונה הראשונה, שלא הרגישה סתומה כמו שהיא הרגישה פרובוקטיבית שלא לצורך. עם חברתה הקטינה של ג'יל והקללות המיותרות. לקח לי זמן, ואז בסוף העונה הכל התחבר לכדי יופי מרגש, והתאהבתי.
הנותרים נפתחת בעולם פוסט אפוקליפטי לכאורה. אנשים נעלמו, בכל מקום. תינוקות, מבוגרים, הקאסט השלם של סדרת טלוויזיה אחת. אין סדר או תבנית, אנשים פשוט – פוף – נעלמו. אף אחד לא יודע למה או לאן, ושלוש שנים אחרי, אף אחד כבר לא ממש שואל.
העולם הזה שאנחנו נזרקים אליו הוא עולם של עצב, של אבל ואבדן, בצורה מוחצת. וכמו אחרי אסון קולקטיבי יש את מי שבוחרים לפנות לאלימות, את מי שבוחרים באקטיביזם ואת מי שמנסים להדחיק. מי שפונה לדת ומי שפונה למיסטיקה. הם מתחלקים לקבוצות וקל להבדיל ולזהות מי עצוב ומי שוכח.
רק בצפייה שניה הבנתי שאין הרבה הבדלים בין העולם של הנותרים והעולם שלנו. כי גם בעולם שלנו כל אחד מסתובב ובליבו מישהו שהוא איבד. כולנו נאבקים בזיכרון ובשכחה. הפרקטיקה, שמיוצגת ע"י נורה, של גישוש אחרי קצוות האבל החשופים, בניסיון להרגיש כאב, כדי להוכיח שלא התקדמנו, היא מאפיין נפוץ של התמודדות עם אבל. לכאוב כדי לא לשכוח. עוד נוקטים בגישה הזו חברי השארית האשמה, ששמו להם למטרה לזכור ולהזכיר. גם מאט הכומר עשה מכך קריירה, אבל הוא מנסה להחזיר לשגרה, להזכיר שאבדן הוא חלק מהחיים, ואין בו משמעות.
הנעלמים בכל זאת נעלמו, וזו בכל זאת סדרת מסתורין, אבל בסופו של דבר מה שמניע אותה הוא אנשים וההתמודדות האנושית שלהם עם משהו שיש בו המון מסתורין אבל גם הרבה ודאות. כי מוות, כמה שלא מתכוננים או מתכננים אותו תמיד תופס בהפתעה, וההתמודדות איתו אף פעם לא אופיינית. אנשים מוצאים בעצמם כח שלא ידעו שיש בהם, ופגיעות שלא ידעו שהם יכולים להכיל. ושורדים. ובעולם שאחרי ההיעלמות כולם כואבים אבל גם שורדים. בדרכם.
העונה הראשונה מציגה את כל הכאב היפהפה הזה, אבל מציגה גם הצעה לתיקון. איך שהיא רואה את זה יש שני דברים שיכולים להקל, האחד הוא חמלה – שותפות, חברות, חיבוק אמיץ – והשני הוא לידה מחדש. בעונה הראשונה הדבר הזה מקבל משמעות די ליטרלית, העונה נפתחת עם אישה שמאבדת את התינוק שלה, ומסתיימת עם נורה שמתכוננת לברוח (אולי להתאבד), אבל מאמצת תינוקת במקום. גם לורי יוצאת ממערת השתיקה שלה בעקבות סכנה לחייה של ג'יל, ובהמשך גם מאט מקבל ישועה בדמות תינוק. המוטיב הזה של הורות כמושיעה, במיוחד כמושיעה במקרה של אבדן ילדים (נורה ולורי מציגות תגובות קשות במיוחד לאובדן, ומהצד השני מג, ילדה שאיבדה את אמא שלה, גם אם לא להיעלמות, מציגה תגובה ילדותית והפוכה), מקבלת משמעות כללית יותר בעונה השניה.
כי זו לא חייבת להיות הלידה הליטרלית של תינוק חדש שעוזרת להתגבר על אבדן כלשהו, זה הרעיון שהחיים ממשיכים, לידה מחדש אל תוך עצמי חזק יותר. קווין צריך למות ולחזור (עם מיליון דימויים של לידה, החל מהיפלטות עירומה מאמבט חמים), אם הוא רוצה להתמודד עם ההשלכות של מה שהוא עשה. הוא רצח אישה אחת ומלא כלבים, אבל גם חש אשמה על כל מה שהוא עשה בחיים הקודמים שלו. גם הוא בצד הילד בסיפור הזה, עם אבא שמתמודד עם דברים דומים ובורח לאוסטרליה, בלי להציע לו עזרה אמיתית.
דומה אבל שונה הסיפור של מאט, שמרגיש שעל מנת להיות ראוי לישועה שהוא מרגיש שמגיעה לו, הוא צריך להקריב את עצמו, להושיע אחר ולחכות. הוא מרגיש בכח המציל של מירקל, ובמקום להאחז בידיעה שהוא צודק, שההיעלמות היא לא אלוהית ושהנעלמים לא טובים ממנו, הוא משחרר, עוזב את מארי ומנסה לזכות בזכות לחזור לחייה (והיא לחייו).
העונה השניה היתה יפהפיה ומרגשת, עם תהליך שלם וכואב של אנשים שאיבדו את הדרך. שמפחדים ממה שעשוי לקרות אבל בעיקר מפחדים ממש שקורה להם. האם קוין רוצח ומשוגע? האם מאט אנס משוגע? האם לורי הרסה את חיי ילדיה? האם נורה נושאת בקרבה את הסיבה להיעלמות? האם הם יצליחו להניע את החיים שלהם בחזרה וללכת קדימה?
בעונה השניה הדרך לחיים חדשים עוברת במירקל, טקסס, איפה שההיעלמות פסחה אבל הכאב לא. כי לפעמים אשמת ניצולים באה עם אבל משל עצמה. העונה התחילה בסצנה מוזרה של אישה קדמונית שיולדת תינוק, ואז מנסה להילחם באיתני הטבע עד שהיא מתה, ואישה אחרת אוספת ממנה את בנה. ונראה שכך היתה העונה כולה, אמהות שמנסות להגן על ילדיהן ומבינות בהדרגה שאי אפשר, ומבוגרים שמנסים להילחם במוות עד שהם מבינים שאי אפשר (וקמים לתחייה). אתם יודעים, החיים.
בסופה של העונה השניה, כדי לחזור הביתה ולנורמליות ולחיים, כל מה שקווין צריך לעשות זה להקיש בנעליו ולרצות להיות בבית. אחרי עונה שבה הוא קם כדי לברוח, לא זוכר נסיונות התאבדות, בסוף הוא רק רוצה לחזור. בעונה הראשונה לידה מסמלת את הישועה בגלל שזה ההפך המוחלט של המוות וההיעלמות, אבל במידה רבה גם דומה לה. גם לידה היא אירוע מכונן וחד פעמי כשהוא קורה לך (כילד או הורה), אבל אירוע די בנאלי כשהוא קורה לזולת. זה משהו שקורה מיליון פעמים ביום, אירוע יום יומי של הקיום האנושי, אבל שבלעדיו הוא לא יתקיים.
ואז, פתאום, מישהו חזר. איבי וחברותיה נעדרו וכבר הוכרזו נעלמות וכולם נכנסו לסחרור חדש של אבל והתמודדות. ואז הן חזרו. אבל היתה בכך נחמה קטנה, הן לא חזרו כמו שרצו אותן. רבים קיבלו בעונה השניה את מה שהם רצו, רק כדי לגלות שזה לא מספיק כדי למלא את החלל שנפער בהם.
אז עכשיו העונה השלישית, ובה השאלה היא לא אם קווין לא יכול למות במירקל, או איך מארי התעוררה פתאום, או איפה הנעלמים. כי הסיפור הוא על הנותרים, העודפים, אלו שנשארו מאחור. והשאלה המעניינת היא האם הם יכולים להתגבר, האם יצליחו למצוא אושר. האם הם יצאו מענן עשן הסיגריות.
קסטיאל ועוד 