אחד מהז'אנרים הספרותיים החביבים עלי כשהייתי בבית הספר היסודי, היו אוטוביוגרפיות של ניצולי שואה. הספרים האלו תמיד נפתחו בלידה והסתיימו בשחרור המחנות, ובין לבין היו שם כל סיפורי הזוועה שאפשר להעלות על הדעת. מכיוון שהייתי ילדה, והמקור שלי לספרים היה אגף הילדים, הספרים שקראתי היו סיפוריהם של ניצולים שהיו ילדים בזמן המלחמה, מה שלא מנע את סיפורי הזוועה, אבל כנראה הפך את הסיפורים לחומר קריאה ראוי לילדים, בעיני הספרנית הבית ספרית. בדיעבד, אני חושבת שמעבר להיותו של הפרק הזה בהיסטוריה האנושית מרתק עבור ילדה שמתחילה להכיר את העולם האמיתי, אלו היו ספרי האימה שהייתי קוראת. הם היו אימה משום שהם סיפרו סיפור מפחיד מאוד, אבל כזה שבבירור לא יכול להישנות (לא לי, בכל אופן, לפי מה שלימדו אותי אז בבית הספר. כנראה לא מלקחי השואה החכמים ביותר).
לא היו לי ניצולים במשפחה – סבתא שלי היתה בישראל בזמן המלחמה, בהשרדות מסוג אחר – אבל חלק גדול מהמשפחה נספה בשואה, והאבל של סבתא שלי – אבל שכנראה לעולם לא אצליח להבין באמת – הטיל צל על הילדות שלי. יחד עם זאת, כשבגרתי התחלתי לקרוא ספרות 'מתוחכמת' יותר וזנחתי את ספרי הניצולים וסיפוריהם. באיזשהו שלב כל הזוועות מתערבבות יחד, והשיא היה בלילה נטול שינה בפולין, אחרי עדות מצמררת במיוחד.
שנים אחר כך קראתי את "שואה שלנו", שמיד הפך לספר הישראלי האהוב עלי. שואה שלנו הוא ספר ניצולים כזה, אלא שהשואה כמעט ואינה מוזכרת בו. השואה היא סיפור רקע הכרחי שמניחים שכל הקוראים כבר מכירים ושאין צורך להרחיב. כולם יודעים על הרעב, וכך שני הילדים במרכז הספר משחזרים את רעב השואה ואוכלים תפוחי אדמה נאים משך ימים, עד לעלפון. כולם מכירים את הסכנות, ולכן כאשר אביו של הגיבור מלמד אותו לרוץ בזיג זג בסמטאות, אנחנו יודעים איזו טרגדיה אישית שלו זה משחזר.
שואה שלנו הוא ספר שואה, אולם מדובר על חווית השואה של בני הדור השני. הם אלו שנולדו אל תוך חיים שמנסים להראות כמה שיותר נורמליים, אלא בצילו של אירוע בלתי נתפס. הוריהם לא דיברו על הזוועות, או שהם לא רצו לחקור, וסיפורי גבורה הפכו להיות משהו להתבייש בו. זה כמובן מובן לגמרי, הרצון לגונן על הילדים מפני, ובכן, העולם, אבל בו בזמן נוצר כתוצאה מכך נתק בלתי הפיך בין ההורים ובין הילדים. סוד איום ונורא ריחף מעל הבתים האלו תמיד. לפעמים להורים הניצולים היו משפחות שלמות שלא היו מדברים אליהם, או מזכירים אותם רק בחטף. כמובן שאין שני סיפורים דומים, אבל באופן גורף ניצולי השואה בארץ חסכו את סיפוריהם מילדיהם, והשתדלו להמשיך הלאה בחייהם, עם צלקות בלתי הפיכות, כמובן. שואה שלנו חיה על הפער בין מה שכולם יודעים ובין מה שמשתדלים להסתיר, וזה מה שהופך אותה ליצירה אניגמטית ושובה.
ספר שונה בנוף ספרי הדור השני הוא יצירת המופת של ארט ספיגלמן, "Maus". הרומן הגרפי הזה, שמספר את סיפורו של אביו של ארט, ולאדק ספיגלמן, בפולין של מלחמת העולם השניה, מצליח להיות הרבה יותר מסיפור שואה, ובו זמנית להיות מסיפורי השואה המצמררים ביותר שקראתי.
סיפור המסגרת הוא חידוש הקשר של ספיגלמן ואביו לקראת ספר שארט רוצה לכתוב על חוויות אביו במלחמה. ארט גדל בצל המחנות – שני הוריו בוגרי אושוויץ, היה לו אח קטן שנספה, ואביו נהג להזכיר את המחנות והחוויות שעברו עליו שם באופן תדיר כדי להקטין את קשייו של ארט. אני לא יודעת אם גילויי הלב של ולאדק נבעו מכך שבארה"ב האוירה היתה טולרנטית יותר לסיפורי שואה, או שהוא פשוט היה אדם כן ונטול מעצורים. האופן הישיר, הכמעט אגבי, שולאדק מספר את סיפורו הם שובים. הוא שרד את המלחמה בזכות חוש עסקי משובח, בזכות ראיה לטווח ארוך מפוכחת, וכמובן הרבה מזל. ציורי הקומיקס שמלווים את הספר – שמציגים כל עם בתור חיה אחרת – היהודים הם עכברים, הנאצים חתולים (פוי!), הפולנים חזירים, האמריקאים כלבים וכן הלאה – הם מצד אחד מינימליסטים – משיכות עט תזזיתיות, מינימליסטיות, שיוצרות את הדימויים האיקוניים – אושוויץ, ערמת הנעליים, המחבוא, הגטו, תאי הגזים – בפשטות ובישירות. כל אלו מרגשים מאוד והם בבירור תוצר של מי שלא התחנך על תרבות השואה הישראלית, אלא יצר לעצמו תרבות שואה אלטרנטיבית.
בעיני, החלק השובה ביותר ב-Maus הוא סיפור ההתמודדות של ארט עם אביו המזדקן. זהו סיפור אוניברסלי באמת, על הבן המנוכר שחוזר לאביו המזדקן כשכוחו אזל לו, והוא דורש את עזרתו. מפגשיהם של האב והבן מתובלים בבקשות עזרה של האב (לנקות את המרזבים, לגשת איתו לבנק), ובסירוב של ארט. ארט ממעט בזכרונות מהתבגרותו, ומתקבל סיפור קצת מוטה, על האב המקסים (דמותו של ולאדק כובשת לגמרי, וזה כנראה מלמד על האהבה הגדולה של ארט אליו, יותר מכל דבר אחר) ובנו חסר הסבלנות. דמויות נוספות מתקשות להתמודד עם ולאדק – אשתו מאלה, כלתו פרנסואז – אבל ולאדק (אולי זו רק אני) נותר כובש. אמו של ארט, אניה, התאבדה בארצות הברית כשארט היה בן 20, אחרי התמוטטות עצבים ואשפוז שהוא עבר. זה כנראה הצל הכבד ביותר שמוטל על הסיפור הזה. ולאדק עדיין מתאבל, שנים אחרי, על מותה של אשתו האהובה. ארט מספר שכל ילדותו עברה עליו בצילו של אחיו המת רישיו, שתמונתו הוצבה בסלון, מושלם לנצח, ואילו ארט נותר לחיות ולאכזב. הסיפור של ההורה המתזדקן סובל מאותה בעיה מתסכלת – אמו של ארט מתה לפני שהספיקה להזדקן ולאבד את עצמה, ואילו ולאדק מהווה נטל על בנו מעצם קיומו, התקפי הלב שלו ואובדן הכושר (מה שלא קרה לו גם אחרי שנה באושוויץ, עם טיפוס וללא אוכל). אניה מתוארת בתור אישה רגישה, וסיפוריה על המחנות היו עשויים להיות אנטיתזה לסיפורו של ולאדק. ואולי לא. הבעיה בדמות קפואה כזו היא שההזדמנות לאכזב נלקחת ממנה. כל זה מועצם על ידי העובדה שולאדק השמיד את כל יומניה של אניה לאחר התאבדותה, ובכך מיצב את עצמו בתור ההורה החי, המועד לאכזבה, ואותה בתור ההורה המת, שעם השנים רק הזכונות הטובים ישארו ממנה (היא מתוארת רק דרך סיפוריו של ולאדק, בכלל לא דרך זכרונותיו של ארט – שממעט, כאמור, בזכרונות ילדות – ובכך דמותה המושלמה מבוססת).
השזירה של הסיפורים הללו יחד – סיפור השואה של הוריו, סיפור ההזדקנות של אביו, סיפור הדכאון של אמו וקשיי הכתיבה של ארט עצמו – הופכים את היצירה השלמה לגדולה בהרבה מסך חלקיה. היא מצחיקה לפרקים, ועצובה מאוד לרוב. היא בעיקר מרגשת מאוד וסוחפת מאוד, וזוכת פרס פוליצר מוצדק מאוד.
קסטיאל ועוד 