בשבוע הבא ישודר הפרק האחרון בסיבוב השני (וכנראה האחרון) של פיוצ'רמה. הסבב הראשון נגמר בפרק מושלם ובכיתוב "See you on some other channel", תחזית שהתממשה כמה שנים מאוחר יותר, ואני לא יודעת אם הפרק של שבוע הבא יסתיים בכזו צורה או אם יהיה לו המשך. כנראה שזה יהיה הסוף של הסדרה, ואאלץ להסתפק ב-140 הפרקים של הסדרה, כמעט פי שניים מ-72 הפרקים המקוריים.
מאז ביטולה, לסדרה היו פרקים מעולים (כל Bender's Big score, למשל. וגם The Mutants are revolting ו-The prisoner of Benda) אבל בעיקר פרקים בינוניים. הפרק האחרון ששודר, stench and stenchibility (עם הופעת אורח של אמיליה קלארק ממשחקי הכס), היה חמוד מאוד, גם אם לא גאוני במיוחד.
עד כאן שום דבר חדש, אלא שהשידור בחם של העונה התשיעית והאחרונה של 'המשרד', עוד סדרה אהובה עלי מאוד, כמו גם פרקי קסטיאל ב'סופרנצ'ורל', גרמו לי לחשוב על הציפיות שלי מסדרות. כשהמשרד שודרה, ממש ממש רציתי שהיא תהיה מוצלחת. אז אנסתי את המציאות ונתליתי בשברי סצינות ואמרתי לעצמי שהעונה היתה טובה. זה קורה לי עם הרבה סדרות שאני אוהבת, ואני מתאמנת על להיות כנה עם עצמי גם כשמה שאני מספרת לעצמי קשה. זה נכון בהמון דברים, אבל שם זה מורגש אצלי ביתר שאת. רק כשהמשרד הסתיימה הצלחתי להודות בפני עצמי שמבחינתי היא נגמרה לקראת סוף עונה שבע ושכל מה שהיה אחר כך היה לא מספיק. הכרזת "המלך הוא עירום" הזו היתה קלה לי עם סדרות כמו קומיוניטי, שמעולם לא נקשרתי אליה רגשית (אם כי בשיאה מאוד אהבתי אותה ואף הכרזתי על כך מוקדם ככל שיכלתי), אבל עם סדרות שהכרתי בעל פה והמלצתי עליהן לכולם וקשרתי את גורלי בגורלן, זה היה מורכב יותר. זה כמובן נכון גם עם זמרים ולהקות אהובים שמתקלקלים, וגם עם אנשים. מתי מצליחים להודות בינינו ובין עצמנו שמערכת היחסים נגמרה ומתה? קל יותר להשלות את עצמנו כשמדובר בחוויה של יצירה (משום שהצד השני דומם), אבל גם שם סופו של השקר להתגלות.
חשוב לי לשים לב לזה, כי אני לא רוצה להיות הבחורה הזו שטוענת שהעונה השמינית של סופרנצ'ורל טובה כשכולם אומרים שהיא קפצה את הכריש (זו סתם דוגמה היפותטית 🙂 ).
ואחרי כל זאת, אני כל כך מודעת לזה לאחרונה שאני יכולה להגיד שההתלהבות שלי מחצי העונה האחרונה של פיוצ'רמה כנה, ושהיה שיפור ניכר. אני יודעת שאצטער מאוד כשהסדרה תגמר, אבל ארבע העונות הראשונות שלה הספיקו כדי לשמור לה מקום של כבוד בראש רשימת הסדרות האהובות עלי. ומעניין לראות אם הפרקים המאוחרים יותר של הסדרה, אלו שראיתי לכל היותר פעמיים, יתגלו כמהנים יותר בצפיה שניה ושלישית, וזה אכן היה חוסר ההיכרות עם הפרקים, ולא האיכות, שגרם לחלק מהפרקים להרגיש טובים פחות.
קסטיאל ועוד 
מעניין. גם עבורי סיומה של פיוצ'רמה מתקבלת באמביוולנטיות, ואני מאוד מקווה שהפרק האחרון יעשה לה חסד. אני גם חושבת שהיא נורא השתפרה בחצי השני של העונה, שכמובן הגיע לשיא עם פרק 23 המופתי. אבל אכן הפרק הנוכחי היווה התדרדרות מסוימת אחרי רצף פרקים דיי טוב. (מגניב שזו אמיליה קלארק, ידעתי שזה מישהו מפורסם).
אגב, אני עדיין חושבת שהחצי הראשון של עונה 9 של המשרד היה נפלא (והפרק הראשון שלו היה מאוד מאוד טוב) החצי השני היה נפילה כמובן, מבחינתי. אבל עדיין עונות 8-9 לא היו גרועות לדעתי. לכל פחות היו רק מצחיקות, ופחות מרגשות/עמוקות. אבל זו אני. (וגם אף פעם לא ממש התחברתי למייקל סקוט, אז כנראה אנחנו רואים את הסדרה בצורה שונה קצת).