השעון מתקרב לחצות: "זמנו של הדוקטור" (ספוילרים לרוב)

2013 היתה שנת הדוקטור שלי. התחלתי לראות את דוקטור הו קצת קודם, צלחתי את העונה הראשונה, ואז את עונותיו של טננט, שכולם אהבו כל כך ואני לא הצלחתי לגייס משהו יותר מתגובה פושרת. אני אף פעם לא אוהבת את הדמויות המושלמות, ו-10 היה מושלם מדי. הוא תמיד ידע מה להגיד, הוא נאלץ להדוף את עדר המאהבות שלו, הוא היה חביב הקהל והאויבים, ופשוט לא יכלתי לסבול את זה.

בינואר השנה הגיע 11, מאט סמית' היקר, והכל השתנה. באתי עם דעות קדומות נגדו. הייתי שלילית וחשבתי שהוא יהיה איום ונורא. והוא בכלל צעיר מדי! (אני לא מכירה את המסורת של הדוקטור. לא התחנכתי על ברכיה. עד אותו רגע הכרתי שני דוקטורים, ושניהם לא היו זקנים במיוחד. מה גם שסמית' נראה חסר גיל).  אבל כבר בסצינה הראשונה, במטבח של אמיליה, יורק תפוח, ויוגורט, ואז אוכל את אצבעות הדגים ופודינג, התאהבתי. הוא לא אמר את הדבר הנכון. אף פעם. הוא היה גמלוני ודיבר מהר מדי ויותר מדי. והוא הכעיס את הסובבים אותו, ואכזב אותם, ולא היה אפשר לסמוך עליו. וכל פעם הוא נעלם, רק בשביל לחזור שוב. ונדמה היה שכל היקום עושה כמיטב יכולתו להרוג אותו. ופעם אחר פעם הוא לבש את החיוך והזדקף במקומו, ורק עיניו הסגירו שאין לו מושג מה הוא עושה. כאילו – שום מושג. הוא פשוט זורם, והולך עם מה שנדבק. ואם זה אצבעות דגים ופודינג, שיהיה.

אהבתי גם את איימי, ואהבתי את רורי. אהבתי את הסדק ואהבתי את הדממה. אהבתי את משחקי המסע בזמן, ואהבתי את הנערה האבודה ואהובה הגיבור. אהבתי את ריבר סונג ואהבתי את הדוקטור. בעיקר את הדוקטור.

אך יאה שעם 2013 גם הדוקטור שלי יעזוב את חיי. את העונות החמישית והשישית, המוצלחות במיוחד שלו, ראיתי כבר פעמיים. את העונה של קלרה, ובכן, אני לא יודעת אם אראה שוב. זה לא שהיא לא מוצלחת, היא פשוט ממוחזרת, אבל לא אכנס לזה שוב.

אז מה היה לנו הפרק? תשובות. תשובות למכביר. למה הדממה ומאיפה היא הגיעה, ולמה בכלל רצו לפוצץ את הדוקטור מלכתחילה. הדממה שאימנה את ריבר סונג להרוג את הדוקטור. שפוצצה את הדוקטור כדי שלא יסע לטרנזלור. שיצרה את הסדק שבגללו איימי פגשה בדוקטור. איימי שהיא אמה של ריבר. וכן הלאה. הסדק הזה היה עלילה מצויינת בעונה החמישית, וחזר להרף עין בשביעית בעלילה קצת צולעת. השימוש שלו, והחיבור של העלילה הזו לספיישל ה-50, כמו גם הפתרון לבעיית הרגנרציה של הדוקטור – כולם נעשו היטב. הפרק היה מינימליסטי למדי. בלי המון דמויות מנותקות רגשית. היה את הדוקטור. היה את handles, חברו הסייבר-מן (ובכן, בלי המן) שלמדנו לאהוב ונפרדנו ממנו יחד עם הדוקטור. והיתה את קלרה. שאחרי הסיפור המטופש על איך היא התפזרה לאורך קו הזמן שלו, חזרה להיות סתם קומפניון. שבורת לב, עם מטענים משפחתיים, פיקחית, אמיצה. קומפניון.

הפרק כולו התרחש לאורך מאות שנים, ויום חג המולד אחד. כמו העונה החמישית, ששלחה את איימי לאורך הזמן ולרוחב היקום והתקיימה בלילה שלפני החתונה שלה, גם פה, חייו השלמים של הדוקטור, בקרב ילדים בחג המולד (לא סתם ילדים, זהו דוקטור ילדותי כמו סבא חביב, שכבר ראה מספיק כדי לבחור בגישה הזו). הדוקטור הזדקן לאורכו, בחירה נאה ויפה. אף אחד לא הרג אותו. איימו עליו, כמו תמיד. אבל אף אחד לא ירה. הדוקטור פשוט הגיע לסיום זמנו. לא צריך נבואה כמו ברגנרציה הקודמת, גם לא צריך הקרבה עצמית. לפעמים אנשים פשוט מגיעים לסוף הדרך, וחייבים להשתנות או לחדול. והדוקטור השתנה.

הפרק לא היה מושלם. הנאום של הדוקטור בסוף הפרק, על איך שאנשים משתנים אבל צריכים לזכור את כל האנשים שהיו בדרך נראה יותר כמו מלמול נרגש של מאט סמית' מאשר נאום קוהרנטי שהדוקטור ממש ירגיש צורך להגיד. אבל מאט סמית' הוא הדוקטור שלי אז לא אכפת לי. ובסוף, בהזייתו האחרונה, זה נגמר כמו שזה התחיל, אמיליה פונד (הקומפניון) בצעירותה ובבגרותה, החברה הדמיונית של החבר הדמיוני, ושניהם ישארו חיים לנצח בזכרונותיו זה של זו, איש מרופט ונערה חסרת פחד.

Amy-Doctor

ועכשיו שנה חדשה. הרפקתאות חדשות. אנחנו חדשים. דוקטור חדש.

8 מחשבות על “השעון מתקרב לחצות: "זמנו של הדוקטור" (ספוילרים לרוב)

  1. ספויילרים!

    כתבת יפה.

    אני יצאתי מהפרק קצת מאוכזבת. מהחצי הראשון נהניתי אבל בשלב כלשהו הרגשתי שבתכלס לא קורה כלום (למעט שתי הדקות האחרונות כמובן) והיה חסר לי הגיון. אני בדרך כלל לא מנטפקת את דוקטור הו ולא מתרגשת מההעדר ההגיון, אבל הפעם צרם לי. למה הדוקטור הזדקן למשל (מעבר לבחירה היפה באמת להוביל אותו כך אל הסוף)? כן, עברו 300 שנים, אז? גם כשהוא נעלם אז כשריבר עמדה להרוג אותו עברו 200 שנים והוא לא הזדקן אז פיזית. ולמה כשכבר פרצה מלחמה והדאלקים עמדו לנצח, הוא לא החזיר את הטיים לורדס? הרי הסיבה לאי החזרתם הייתה מניעת מלחמה.
    אני בטוחה שאם היה לי קשר רגשי חזק יותר למאט, כל זה לא היה מזיז לי והייתי עסוקה בלהתרגש מהפרידה ממנו. כן התרגשתי קצת, אבל לא מספיק. הבאתה של איימי הייתה נהדרת, זה כן. רק להבהיר, אני מאד מחבבת את מאט סמית' ואני חושבת שהוא היה דוקטור מקסים אבל אני בסדר עם זה שהוא הולך ומגיע דוקטור חדש, זה מסקרן ומלהיב.

    הפוסט שלך גורם לי להרגיש יותר חיובית כלפי הפרק, במיוחד לאור העובדה שעונות חמש ושש די מעורפלות לי כבר והעלית כמה נקודות טובות שלא חשבתי עליהן. אני מקווה מתישהו לראות את כל הסדרה שוב ברצף ואז סביר להניח שהדברים יתחברו לי טוב יותר.

    הנדלס היה כוכב 🙂

    • אני מסכימה עם כל מה שכתבת. עניין ההזדקנות לא הוסבר (הסברתי לעצמי שזה בגלל שהוא בלי הטארדיס. שהיא שומרת עליו צעיר. מאוחר יותר הוא אותחל וזה תמך בתיאוריה שלי :))

      באופן כללי אני יודעת לכתוב רק על עצמי, וגם פה כתבתי על חווייתי מהדוקטור. השמטתי את מה שלא אהבתי במכוון, אם כי זה בעיקר בפרקים קודמים (בעיקר בחצי השני של העונה השביעית) והפרק הזה בעיקר ריגש אותי.

      בסופו של דבר למרות האפוס ברקע, זה לא היה סיפור אפי. זה היה סיפור על איש שנאחז באזור הנוחות שלו, למרות שהכל מאותת שהגיע הזמן להשתנות. ועל הדרך סגרו עלילה של שלוש עונות.

      • אני גם הסברתי לעצמי שזה בגלל הטארדיס 🙂 זה מקובל עלי, אבל היה נחמד אם היו אומרים את זה.

        אני שמחה בשבילך שהפרק ריגש אותך.

  2. אני די בטוחה שהנאום בסוף יתקשר לדוקטור של פיטר, הוא הרי דיבר הרבה על זה שהאדם משתנה אבל כל מה שחשוב זה לזכור את מי שהיית ושהוא אף פעם לא ישכח. והדבר הראשון ש12 אמר זה "איך מטיסים את הדבר הזה".
    ואני לא חושבת שכל הקטע עם קלרה לא קרה, הדוקטור עדיין ימות בשלב כלשהו והוא כנראה יקבר בטרנזלור, אף אחד לא אמר ש11 היה זה שקבור שם. נאמר שהוא מת שם בקרב, 11 לא מת בקרב, הוא מת בדממה מזקנה, כמו שאמרו לנו שיקרה. אז אולי עוד נחזור לטרנזלור בעתיד.
    וזו רק אני או שהטבעת של סבתא של קלרה והטבעת של איימי זו אותה טבעת?

    • הדממה הם כמרים של הכנסיה הזו, ששונו גנטית כך ששוכחים את המפגש איתם כשלא רואים אותם יותר.
      זה שימושי כי לא זוכרים את עצם הוידוי, אבל גם היה שימושי בתור המסדר שאמור להרוג את הדוקטור – איך אתה נלחם באויב שאתה לא זוכר?

      הראו מאיפה הם באו ומה המניעים שלהם, וכך סגרו עלילה שנמשכה כל העונה השישית המעולה.

  3. אני מרגיש בדיק אותו דבר לגביי הסדרה ובמיוחד החלק על מאט סמית׳ ודיוויד שטננט שתחושותי לגביי שניהם זהות לשלך (או לתיאור של בכל אופן והבנתי אותו) ותמיד כיף למצוא מישהו שאוהב ורואה את הסדרה דומה לך :))
    בחזרה לפרק החמישים, נותרתי עוד מוטרד מההסבר על הדממה ולמה יצרו אותם. אם אתה לא זוכר את המפגש איתם בעצם לא הייתה לך התוודות או לפחות לא את התועלת שאמורה להגיע ממנה. אז נראה לי מוזר לייצר כומר כזה. אולי נשק. אשמח לשמוע איך רואה את זה.
    בנוסף…
    את חייבת לכתוב על עונה שמונה! הכתיבה שלך עוזרת לי לעשות סדר (מה שכתבת על בלש אמיתי היה גם מרתק) ואני כלכך מבולבל מעונה שמונה 😦
    הפרק היחיד שממשתי אהבתי מבחינת הסיפור היה listen שהיה חכם מאד בעיני. שאר הסיפורים היו נחמדים אבל אולי הבעיה העקרית היא החיבור לדוקטור. חסרים לי השובבות והחופשיות של מאט וגם היחסים המוזרים עם קלרה ושלה עם פינק. קיצר סמתוכה!! אולי תכתבי איזה פוסט מעניין (קורא אחד נלהב מובטח לפחות) בנושא?
    אם זה לא חצוף מידי לבקש

    • זה לא חצוף בכלל. רק בעיה אחת… עוד לא ראיתי את העונה. ראיתי כמה פרקים והם ביאסו אותי. הדוקטור מעצבן, קלרה בלתי נסבלת, ואין לי כח אליהם. אני אשלים את העונה מתישהו ומבטיחה לכתוב אז (ואולי התגובה הזו תתן לי מוטיבציה :)), אבל אני לא יכולה להבטיח בדיוק מתי זה יקרה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s