הקאמרי: קברט, המלט, וקברט שוב

באופן עקרוני, אני שונאת את התיאטרון. הצורך להעמיד פנים שמה שקורה על הבמה, מרחק כמה מטרים בודדים ממני, הוא אמיתי, לא מאפשר לי להנות מההצגה. כן, גם בקולנוע וטלוויזיה אני יודעת שהשחקנים רק מעמידים פנים, מדקלמים שורות שמישהו אחר כתב. אבל בתיאטרון, עם הדיקציה המעיקה הזו וההגייה המתאמצת ובעיקר עם התפאורה הזולה שלעולם לא תראה כמו העולם האמיתי, הכל מרגיש דווקא מזוייף. השחקנים מדברים זה עם זה ונמנעים מיצירת קשר עם הקהל. גם בסרט זה ככה (בדיוק ראיתי את צלילי המוסיקה בבלו ריי. אחת התוספות היא רצועה של תמונות מההפקה שמוקרנת על גבי הסרט. בתחילת הסרט, כשג'ולי אנדרוס "לבד" על האלפים, היא למעשה מוקפת עשרות אנשי צוות. אבל בקולנוע האשליה מושלמת), אלא שבתיאטרון אני יודעת שהקהל שם – אני חלק ממנו, שומעת אותו צוחק, מתפעל וכו' בזמן אמת, והתעלמות השחקנים נדמית מתאמצת.

החריג היחיד לכך הוא תיאטרון מוזיקלי, שם המופרכות כל כך מוגזמת (אף אחד לא באמת פורץ בשיר, הלא), שאין בכלל שאיפה לריאליזם, ואז אני נהנית. וגם יש מוסיקה ורקדנים והכל אפי, מה יש לא לאהוב?

בגלל אהבתי זו למחזות זמר הלכתי בשמחה לקברט בקאמרי, לפני כמה חודשים לפני שנה (איך הזמן רץ!). העלילה, אני חושבת, די מוכרת: בברלין של 1930, ערב עליית הנאצים לשלטון, האוירה הדוניסטית ומשוחררת, אבל משהו אפל מתעורר בגרמניה. קליף, סופר בי סקסואלי אמריקאי מגיע לעיר, ופוגש, בין היתר, את סאלי, זמרת אסקפיסטית במועדון קברט. במקביל, סיפור אהבתם של פרוליין שניידר בעלת הפנסיון והר שולץ, היהודי מחנות הפירות חושף בפנינו את הצדדים המכוערים של הלאומנות המתעוררת.

המחזמר פוליטי להפליא, כאשר כרקע לברלין היפה אנחנו רואים את הדמוקרטיה ננגסת, ביס אחרי ביס. זה מעניין לראות, כי מהצד הזה של המאה העשרים, קל לזכור את גרמניה של אחרי המלחמה (שמאז כמובן השתקמה), כמו גם את אירן של אחרי המהפכה, רוסיה וכן הלאה. אבל בכולן, לפני המהפכות האלו, אנשים חשבו שהם חופשיים, מודרניים, נועזים, עד שפתאום כבר לא היו. זה גורם לך לחשוב  על מתי זה כבר יותר מדי.

ואם המחזמר עצמו לא היה מספיק מצויין ומהפנט, הסיום שלו, ממש הרגע האחרון לפני שהוא נגמר, מספיק כדי לקרוע לי את הלב.

ההפקה הישראלית מרשימה. הקאסט מצויין, ובראשו איתי טיראן המצויין. אין מספיק סופרלטיבים כדי להדגיש כמה השחקן הזה הוא יחיד במינו. שחקן חד פעמי שזוהי זכות לצפות בו. ראיתי אותו בקברט, והתאהבתי. אז הזמנתי כרטיסים להמלט.

איתי טיראן – מדהים

משהו רקוב בממלכת דנמרק

בתור חסרת תרבות, לא ממש הכרתי את המחזה. ידעתי שזה שייקספיר קלאסי, וזהו בעצם. ההפקה של הקאמרי היא באולם 3 – האולם הקטן ביותר, שמסודר בשני גושי כסאות, עם מעבר ביניהם, בו מתרחשת ההצגה. ההצגה מתרחשת גם בצדדים, מאחור, מקדימה ומסביב, והצופים נדרשים לסובב את הכסאות ולעמוד בקצב. בחלק מהסצינות הקהל מתבקש להשתתף – לעמוד, למחוא כפיים, ולהעמיד פנים שהוא חלק מתושבי דנמרק. אם אתם קוראים בזהירות וזוכרים שאני שונאת תיאטרון בדיוק בגלל זה, אתם יכולים לנחש שלא מאוד נהניתי.

אלא שאת המלט מגלם איתי טיראן (כמו את כל התפקידים בקאמרי, נדמה לי), שהצפיה בו, כאמור, היא זכות וחוויה. אם הוא יכול לגרום לי להאמין שהוא נסיך דנמרק הצעיר, זועם ובעל תחושת צדק כמו טינאייג'ר מבולבל, אז כנראה שהוא עושה משהו כמו שצריך. לאורך כל ההצגה הוא היה נקודת האור היחידה מבחינתי.

חשוב לציין שההפקה הזו של המלט נחשבת מצויינת וחד פעמית. שכל מי שמבין אומר שחובה לראות אותה. אני, כאמור, לא קהל היעד. מה שכן, אני לא מבינה איך בנאדם יכול לומר את השורות "להיות או לא להיות, זו השאלה" ו"משהו רקוב בממלכת דנמרק", ולא למות מגודל המעמד. אז בכלל כל הכבוד.

המלט – קשה לעיכול

בחזרה לקברט

אחרי החוויה האמביוולנטית של המלט, החלטתי לחזור ולצפות בקברט. הפעם, מכיוון שאולה שור סקלטר בהריון, את תפקיד סאלי בוולס גילמה רונה לי שמעון. אני אהבתי את שור-סלקטר, אבל הדעות בקרב שותפי לצפיה היו חלוקות. הסכמנו שהשירה שלה יוצאת מן הכלל, אבל ההופעה ככלל היתה טיפה מוגזמת. לא יודעת אם זה בגלל שהנמכתי ציפיות כששמעתי שרונה לי שמעון תגלם את סאלי, או בגלל שבכל מקרה בשלב הזה כבר הייתי שם רק בשביל טיראן, או (כנראה זה העניין) שהיא פשוט מוצלחת, אבל שמעון היתה מצויינת. שרה היטב, וביצעה את התפקיד טוב יותר משור-סלקטר. כמו כן יש לה רגליים שgoes down all the way to the floor, כמו שאומרים.

הפעם הכרתי את הסוף, וידעתי למה אני מצפה, והלב שלי דהר בשניות שהובילו אליו. החלפת הדימוי של הסוף (ואני לא מפרטת כדי לא לספיילר למי שעוד לא ראה ומיד ילך להזמין כרטיס) מאירה את כל ההצגה באור אחר, וההצגה הופכת להיות ממש מבעיתה. כך אמור להיות מחזמר: עם מסר עמוק יותר שמסתתר מאחורי השירים והקאמפ, וכך אני אוהבת את התיאטרון שלי.

גמלתי בדעתי להמשיך וללכת לכל ההצגות שאיתי טיראן משתתף בהן. זה שווה את זה, אפילו לשונאת תיאטרון כמוני. ואם אתם הולכים להצגה אחת בלבד השנה, ודאו שהיא תהיה קברט.

4 מחשבות על “הקאמרי: קברט, המלט, וקברט שוב

  1. אני מחבבת תאטרון. אני כמעט ולא הולכת, כי אני עצלנית ויש כל כך הרבה סדרות לראות וסדרות אני אוהבת יותר מכל. אבל מדי פעם אמא שלי גוררת אותי ואני תמיד נהנית. יהא גרהה אותי גם להמלט וגם לקברט ושתיהן היו בעיני יוצאות מן הכלל. ואני חותמת על כל מילה שלך בנוגע לאיתי טיראן.
    ניסיתי אגב לראות את הגרסה המצולמת של המלט עם דיוויד טננט ונואשתי אחרי עשר דקות. עם כל אהבתי אליו, תאטרון בטלוויזיה באמת לא עובד.

  2. רק עכשיו הגעתי לקרוא את הפוסט הזה אז:
    1. קברט מחזמר נפלא ומדהים ואיתי טיראן גאון וכל מה שאמרת לגמרי נכון. לא אהבתי את השחקנית שאני ראיתי איתך דווקא אבל חוץ מזה אני ממש מסכימה איתך
    2. המלט זו יצירת מופת שלדעתי צריך לקרוא מספר פעמים כדי לקלוט אותה לגמרי. מעולם לא צפיתי בה, רק בקטעים, ואני שבוע הבא אצפה בה בפעם הראשונה, בכיכובו של טיראן הגאון, ואני סופר מתרגשת. בתור חובבת תיאטרון שמכירה את המחזה לא רע בכלל אני חושבת שבוודאי אהנה אבל אני נראה לי שתיאטרון זה משהו שאוהבים או שלא אוהבים. את מהלא אוהבים ולכן אין סיבה שתאהבי את המלט (שלדעתי צריך להיות מוצג כקומדיה, כמו כל הטרגדיות של שייקספיר). בכל מקרה, לריצ'רד השלישי נלך ביחד

    • חשוב לציין שהבעיות שלי הן עם הבימוי, לכן כמובן שאין קשר לטקסט המקורי והמצויין, וגם לא לתרגום המופתי של ט. כרמי.

      ההצגה אכן מועברת כדרמה קומית.

  3. פינגבק: מחזות זמר, מחזות זמר בכל מקום | קסטיאל ועוד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s