אני אמנם שונאת תיאטרון, אבל החריג הוא כמובן תיאטרון מוזיקלי. אם בתיאטרון מבקשים מאיתנו להאמין שהכל אמיתי, במחזמר מבקשים מאיתנו להאמין שהכל אפשרי, גם חבורה של אנשים שפוצחים בשיר מתואם. זה סיספונד גדול יותר, אבל מוסיקה היא דבר כזה נפלא, שזה פשוט פורמט שאי אפשר לעמוד בפניו. פורמט, אגב, ולא ז'אנר, ולכן אי אפשר באמת להשוות בין מחזות זמר סתם כי הם מחזות זמר.
שבוע שעבר היה מוזיקלי במיוחד עבורי, עם הקרנה של Merrily we Roll Along, בRevival של West End ביום שלישי, ו"גברתי הנאווה" בבימה ביום רביעי.
מתגלגלים בכיף
ההקרנה שהיתה בסינמטק ת"א ביום שלישי, חלק ממיזם עולמי להקרין מחזות מצולמים מ-West End לא היתה הצלחה גדולה. לא הגיעו הרבה אנשים, וסביר להניח שמחיר הכרטיס הוא האשם (85 שקלים, 70 למנויים, בשביל סרט של כשלוש שעות עם הפסקה). מעבר למכירת הכרטיסים האומללה, הרעיון דווקא נפלא. לא כל אחד יכול לנסוע לניו יורק או ללונדון לצפות בהפקות החדשות של מחזות זמר, והן גם לא נמשכות לעד, כך שתיעוד זה הכרחי. אגב, שנים לפני שחלמתי להגיע לווסט אנד, צפיתי כך בCats, רק שאז זה היה בטלוויזיה, ופה בקולנוע, בהקלטה שנועדה להיות מוקרנת כך. לא כמוצר משלים למחזה, אלא כתחליף.
המחזמר (של סטיבן זונדהיים) מספר את סיפורו של פרנק, מפיק הוליוודי נחשב, ושל חבריו לאורך כ-20 שנה. הוא הולך אחורה, כך שהוא מתחיל מנקודת הסיכום שם הוא מעלה שאלות, ונוסע אחורה בזמן כדי לחקור אותן. זה קונספט מעניין שלא ראיתי במחזות זמר עד היום, ומוסיף טוויסט למחזמר מוצלח גם ככה, כאשר כל מסע בזמן מקלף עוד שכבה ומגלה עוד מניעים וסודות. יצירתית, מדובר בהצלחה אדירה, עם מוסיקה מהפנטת, וליהוק מושלם. כל אחד מהשחקנים נראה כאילו נולד לתפקיד הזה, ולא כאילו מדובר בהפקה מחודשת למחזה שעלה כבר פעמים רבות (כולל כישלון קולוסלי כשעלה לראשונה ב-1981 בברודווי). יש כמובן כמה חסרונות, למשל העובדה שהשחקנים כולם בריטים אך עושים מבטא אמריקאי, ברמת הצלחה משתנה. חסרון אינהנטי הוא הדחף למחוא כפיים בסוף כל שיר, כאשר אין באמת מי שישמע, ולכן הם למעשה מיותרים. למרות כל אלו, בעיני ההקרנה הזו היתה מוצלחת בהרבה מהרבה עיבודים למחזות זמר. יש קסם מיוחד בביצועים חיים, בתחימת ההתרחשות לבמה, בקצב של הכל שיכול לקרות רק בתיאטרון. לא בטוחה שהקרנה כזו של "עלובי החיים" היתה טובה פחות מהסרט שנעשה לפי המחזה.
אם תהיינה הקרנות נוספות, כדאי מאוד ללכת, חרף המחיר הגבוה (שאולי ישתנה).
גבירתי הנאווה
הפקה חדשה של גבירתי הנאווה עלתה בבימה. השבוע היו הצגות ההרצה, כאשר הבכורה ביום שני (11/11). בתפקידים הראשיים נתן דטנר המנוסה (מר היגינס) ושני כהן הצעירה (אלייזה דוליטל). ההפקה מושקעת מאוד, עם להקה גדולה של זמרים מוצלחים ורקדנים מעולים (סטפס ושלל טריקים), וההצגה באופן כללי מאוד מהנה. בהצגה שאני ראיתי היו כמה פשלות קלות, שלא ממש פגמו בהנאה ולכן לא ארחיב עליהן.
נתן דטנר מרשים מאוד בתפקידו, אבל כנראה שכבר שכחתי כמה מיזוגני הסיפור. זו כמובן לא ביקורת על ההפקה הישראלית, אלא על ההצגה, אבל סיפור כזה, שבסופו של דבר מוציא את היגינס השוביניסט כ, ובכן, שוביניסט, היה יכול להעצים קצת יותר את האשה שלצידו, ולהציג אותה כיותר מרק בחורה יפה (שנדלקה על בחור מבוגר). בכל מקרה, זה לא הנושא.
שאר הצוות גם מצויין, אבל עדי כהן לא זמרת גדולה, וזה ניכר. בקטעי השירה שלה נראה שהיא מתרכזת יותר בלהיות זמרת, ופחות בלהיות שחקנית. זה מסיר את האשליה שהיא אכן אלייזה דוליטל. הייתי רוצה להגיד שזה מקלקל את ההצגה, אבל המאמץ הכן שלה להפיק צליל מדוייק (והצליל אכן מדוייק בסופו של דבר, אלא שבמחזמר הדיוק משני למשחק), כן מעשיר את דמותה של אלייזה, שמחפשת אישור ודרך להתקדם בחיים. ואם נתעלם מהשירה, המשחק שלה כל כך מדוייק ומתאים לתרגום המושלם של המחזה, שאי אפשר באמת להתלונן עליה. כך גם פיני קידרון בתפקיד אלפרד דוליטל, קצת צעיר מדי וקצת חסר אנרגיה בקטעי השירה, אבל מדוייק ומושלם במשחקו. אז לכאורה נשמע שהקטעים המוזיקליים הכי חלשים בשיר, אבל זה לא נכון, כי השלם עולה על סך חלקיו: פיני קידרון מלווה בחבורת רקדנים מצויינת, ושני כהן חולקת את הבמה, רוב הזמן, עם ענקים שמסייעים להרים את הקטעים המוזיקליים. התוצאה מוצלחת, גם אם לא מושלמת.
בסך הכל כיף לראות בארץ הפקות מושקעות של מחזות זמר (כמו קברט, קזבלן, כנר על הגג), והייתי שמחה אם היו מתרגמים גם מחזות זמר חדשים, ולא מעלים רק הפקות של מחזות זמר שרצים כבר עשרים שנה, עיבדו אותם כבר לסרט וכולם ראו בהפקות עבר.
(והנה ההפקה הקודמת, עם ריטה בתפקיד אלייזה דוליטל. אם יש לכם כמה שעות פנויות).
קסטיאל ועוד 