פיוצרמה ופאן-גירליוּת

בשבוע הבא ישודר הפרק האחרון בסיבוב השני (וכנראה האחרון) של פיוצ'רמה. הסבב הראשון נגמר בפרק מושלם ובכיתוב "See you on some other channel", תחזית שהתממשה כמה שנים מאוחר יותר, ואני לא יודעת אם הפרק של שבוע הבא יסתיים בכזו צורה או אם יהיה לו המשך. כנראה שזה יהיה הסוף של הסדרה, ואאלץ להסתפק ב-140 הפרקים של הסדרה, כמעט פי שניים מ-72 הפרקים המקוריים.

מאז ביטולה, לסדרה היו פרקים מעולים (כל Bender's Big score, למשל. וגם The Mutants are revolting ו-The prisoner of Benda) אבל בעיקר פרקים בינוניים. הפרק האחרון ששודר, stench and stenchibility (עם הופעת אורח של אמיליה קלארק ממשחקי הכס), היה חמוד מאוד, גם אם לא גאוני במיוחד.

עד כאן שום דבר חדש, אלא שהשידור בחם של העונה התשיעית והאחרונה של 'המשרד', עוד סדרה אהובה עלי מאוד, כמו גם פרקי קסטיאל ב'סופרנצ'ורל',  גרמו לי לחשוב על הציפיות שלי מסדרות. כשהמשרד שודרה, ממש ממש רציתי שהיא תהיה מוצלחת. אז אנסתי את המציאות ונתליתי בשברי סצינות ואמרתי לעצמי שהעונה היתה טובה. זה קורה לי עם הרבה סדרות שאני אוהבת, ואני מתאמנת על להיות כנה עם עצמי גם כשמה שאני מספרת לעצמי קשה. זה נכון בהמון דברים, אבל שם זה מורגש אצלי ביתר שאת. רק כשהמשרד הסתיימה הצלחתי להודות בפני עצמי שמבחינתי היא נגמרה לקראת סוף עונה שבע ושכל מה שהיה אחר כך היה לא מספיק. הכרזת "המלך הוא עירום" הזו היתה קלה לי עם סדרות כמו קומיוניטי, שמעולם לא נקשרתי אליה רגשית (אם כי בשיאה מאוד אהבתי אותה ואף הכרזתי על כך מוקדם ככל שיכלתי), אבל עם סדרות שהכרתי בעל פה והמלצתי עליהן לכולם וקשרתי את גורלי בגורלן, זה היה מורכב יותר. זה כמובן נכון גם עם זמרים ולהקות אהובים שמתקלקלים, וגם עם אנשים. מתי מצליחים להודות בינינו ובין עצמנו שמערכת היחסים נגמרה ומתה? קל יותר להשלות את עצמנו כשמדובר בחוויה של יצירה (משום שהצד השני דומם), אבל גם שם סופו של השקר להתגלות.

חשוב לי לשים לב לזה, כי אני לא רוצה להיות הבחורה הזו שטוענת שהעונה השמינית של סופרנצ'ורל טובה כשכולם אומרים שהיא קפצה את הכריש (זו סתם דוגמה היפותטית 🙂 ).

ואחרי כל זאת, אני כל כך מודעת לזה לאחרונה שאני יכולה להגיד שההתלהבות שלי מחצי העונה האחרונה של פיוצ'רמה כנה, ושהיה שיפור ניכר. אני יודעת שאצטער מאוד כשהסדרה תגמר, אבל ארבע העונות הראשונות שלה הספיקו כדי לשמור לה מקום של כבוד בראש רשימת הסדרות האהובות עלי. ומעניין לראות אם הפרקים המאוחרים יותר של הסדרה, אלו שראיתי לכל היותר פעמיים, יתגלו כמהנים יותר בצפיה שניה ושלישית, וזה אכן היה חוסר ההיכרות עם הפרקים, ולא האיכות, שגרם לחלק מהפרקים להרגיש טובים פחות.

פיוצ'רמה 7 פרק 23: A Game of Tones

הו ואו.

מאז שובה של הסדרה חיכיתי לפרק הזה. בקומנטרי של אחד הפרקים בסיבוב המקורי, המפיק דייויד X כהן אמר כי הסיפור של פריי תוכנן להתפרש על פני כל הסדרה, וכי הוא לא נגמר. הסדרה חזרה ל-31 בדצמבר, 1999 כמה וכמה פעמים. ראינו את היום ההוא ב-Jurassic Bark קורע הלב. חזרנו אליו ב-The Why of Fry. ראינו מליון זויות שלו ב-Bender's big score. נזכרנו בו ב-The Cryogenic woman. בכל פעם הביקור ביום הזה העשיר את הסיפור. פגשנו את הכלב שפריי השאיר מאחור. פגשנו את אחיו שהוא סלד לו אך התגעגע אליו. פגשנו את הסיבה שהוא נסע – ניבלר ופריי עצמו (ורוזוול וכו'). הסיפור הזה הוא הפרס של צופה אדוק. זה שיודע שהצללית של ניבלר מופיעה כבר בפרק הראשון. זה שיודע שמישל, חברתו של פריי, דובבה על ידי טרס מקניל בפיילוט ואז הוחלפה בשרה סילברמן (שחזרה לתפקיד בפרק הזה). זה שיודע לדקלם את ה-"Oh crud. I thought by now I'd be the one making the crank calls", רק מצפייה בסצינה הזו בפרקים השונים (ולא מצפיות חוזרות אפילו).

בקיצור, הסיפור הזה שזור עמוק בסדרה. הוא הוא הסדרה. כי פיוצ'רמה התחילה, והמהות שלה היתה על הבחור שנסע לעתיד וכל החלומות שלו התגשמו אבל הוא עדיין מתגעגע. הוא היה אכול געגועים ב-Fishfull of Dollars (כשגרמו לו לחשוב שדווקא העתיד הוא החלום), הוא היה מלא החמצה ב-Luck of the Fryrish (כשאחיו התבגר ולא ידע מה עלה בגורלו של פריי), הוא היה מלא זעם ב-The Why of Fry (כשהוא גילה שהוא הגיע לעתיד כחלק ממזימה של ניבלר), והוא היה פשוט שובר לב בJurassic bark (כשהוא חשב שסימור חי חיים שלמים אחריו, כאשר למעשה הוא חיכה לו, בחום ובקור, מחוץ לפיצריה).

אני מעמיסה ברפרנסים כי אני מנסה למשוך זמן. כי אני חושבת על המילים שיתארו עד כמה מקסים ונהדר הפרק הזה היה. מעולם בעונות החדשות לא הוסיפו נדבך משמעותי כל כך בסיפור המקורי, ועשו זאת טוב כל כך. הפעם לא חזרנו אחורה, אלא הצטרפנו לפריי בחלום של היום האחרון שלו בכדור הארץ. זה גרם לעולם להיות דומה לזה שאנחנו זוכרים, אבל לא בדיוק. הדמויות הן האנשים שפריי זוכר, שהפכו את חייו לאומללים למדי, אולם עם מנה גדושה של רטרוספקטיבה שגרמה להם להיות הגרסה שיודעת כמה פריי מתגעגעת אליהם, ומתייחסים אליו בהתאם. כך הוא שינה את השורות במעבדה הקריוגנית, לקח את סימור איתו במקום להשאיר אותו מאחור, ניסה להגניב עוד קצת אקשן עם מישל, ולגלות אזורים בעיר שמעולם לא ביקר בהם (וכמובן העלה חרס). כמו חלום אמיתי אנשים יצאו ונכנסו אליו וממנו, אנשים ידעו דברים שהם לא אמורים לדעת, המימדים השתנו והזמן היה גמיש. את רוב החלום הוא בילה עם הוריו, בביתו. את מערכת היחסים עם אחיו הוא כבר פתר, אך מערכת היחסים עם אמו המתעלמת נותרה פתוחה. ראינו אותה כבר בעבר, מתעניינת יותר בספורט מאשר בבני משפחתה, ואת מה שזה עשה לפריי.

פיוצ'רמה: Assie Come Home.

אם אתם לא אוהבים פוסטים ניטפיקריים, זה לא הפוסט בשבילכם (או הבלוג בשבילכם, אולי). למרות שיש לי שלושה פוסטים כתובים ומחכים לפרסום, הפוסט הזה בוער בעצמותי, והוא כולל פירוט של כל הרפרנסים פנים-סדרתיים של פיוצ'רמה בפרק האחרון. היכונו.

פיוצ'רמה 7: פרק 16.

ספוילר: הפרק השבועי של פיוצ'רמה היה מושלם. פשוט מושלם. כמו פרקים נהדרים מעונות 1-4, מההתחלה ועד הסוף, פשוט שלמות. זה אולי מתבקש כשהכותב הוא ג'וש ויינסטין, שהיה שואוראנר של הסימפסונים, וכתב חלק ל"22 סיפורים על ספרינגפילד" ועוד כמה פרקים, אבל בפיוצ'רמה הוא התחיל לכתוב רק בסיבוב הנוכחי, וכתב בעיקר פרקים משמימים עד היום.

יחד עם זאת, הפרק הנוכחי – T.: The Terrestrial – מחווה ברורה לאי.טי וקריצה נחמדה לליגליזציה של מריחואנה + מלא בדיחות קקי (חייבים את האיזון הזה, זו לא תהיה פיוצ'רמה בלעדיו) היה מדוייק להפליא.

זה התחיל עם לררר, בנו והטלוויזיה. אנחנו מכירים את לררר מאז "When Aliens Attack" (עם אלי מק'ניל, פרודיה נושכת על אלי מקביל שמאז די נשכחה, אבל אז היתה סנסציה) והוא מככב בעוד שניים מהפרקים הכי טובים בסדרה (ועוד כמה פרקים טובים פחות) – The Problem with Popplers (שקיוויתי שמתישהו יספרו שבנו של לררר הוא התינוק מהפרק ההוא) ו-Spanish Fry. כל אלו מלמדים שהאומיקרוניאנים, ולררר במיוחד ממש מכירים בני אנוש. הוא אפילו גר קצת על כדור הארץ בעונה הקודמת ב-Lrrreconcilable Ndndifferences (פרק מקסים שכלל גם ביקור בקומיקון). אז למה הוא כל כך שונא חייזרים? למי אכפת.

זה המשיך עם החרם של ניקסון הנעלב על אומיקרון פרסיאיי 8, חרם תרבותי בעיקר שמבודד אותם מטלוויזיה איכותית, שגם היה מצחיק והיתה בו נימה של ביקורת לא ליטרלית. וזה המשיך כמובן עם נטישתו של פריי.

בין לבין גם ראינו לשניה את ברניגן וקיף, זכינו לראות שחזור של הנאום הקבוע של לררר, בגרסה ילדותית ומפוחדת, למדנו שבנדר גורם לקנביס לזרוח, למדנו שהדג משולש העיניים של הסימפסונס הגיע עד לאומיקרוניאנים, ועוד שלל רגעים, שהם מה שהופכים את פיוצ'רמה לפיוצ'רמה.

אבל החלק הכי טוב בפרק היה רגע קטן, כמעט בלתי מורגש לצופה הארעי. בנדר האשם נוסע לבדו לחלץ את פריי, רק הוא והטייפ. אכול אשמה, הוא גורם לטייפ לדבר אליו בקולו של פריי ולומר "you are my hero". בנדר עונה בדרכו הבנדרית: "Shut up Fry I know it". מה עוד צריך בחיים?

 

 

פיוצ'רמה: עונה 7 פרקים 14-15

פיוצ'רמה היא מהסדרות האהובות עלי. מאז שצפיתי בה לראשונה בקיץ 2008 (ומאז עוד פעמים רבות מספור) היא התברגה לטופ 3 שלי. בכל רגע נתון אני יכולה לצפות בפרק שלה, גם כזה שראיתי כבר מליון פעם בעבר, ולהנות מאוד. כתבתי עליה ב-2009 (כתבה שמסתבר שהועתקה עם קרדיט חלקי מאוד.

אני מתחילה עם ההקדמה הזו כדי להסביר שהאהבה שלי לסדרה היא לא משהו שולי או רגעי, וההיכרות האינטימית שלי (אולי מדי) עם הפרקים והדמויות לפעמים גורמת לי לאהוב פרקים שאחרים לא אוהבים, ולזהות רפרנסים שאחרים מתעלמים מהם. היא לפעמים גם גורמת לי לצפות ליותר, ועכשיו אני כבר יכולה לומר שהעונות מאז חזרתה של הסדרה לתחיה היו ברמה לא אחידה, במקרה הטוב. היום כשצפיתי הבנתי שרמת הפרקים היא כמו פרקים stand alone לגמרי מהעונה הראשונה, כמו My Three Suns (אבל לא באמת, כי זה הפרק שכתוב הכי ברישול מכל פרקי הסדרה). כבר הסברתי בעבר למה זה קרה, אבל בקצרה – הסדרה אמנם חודשה אבל התקציב קוצץ, כותבים פוטרו ורמת הכתיבה נפגעה באופן בלתי נמנע. צפיה שניה ושלישית בפרקים העונות החדשות מגלה כמה הברקות, אבל פרקים שבסך הכל לא מצליחים להשתוות לגדולים ביותר.

החצי השני של העונה השביעית יהיה האחרון, בינתיים, ונראה לי שבאופן ההפקה הנוכחי זה הדבר הנכון לעשות. מצד שני, זו בכל זאת מהסדרות האהובות עלי, ואפרד ממנה השנה, כמו שנפרדתי מהמשרד (וגם שם, בערך שתי עונות מאוחר מדי). השבוע שודרו (שוב מחוץ לסדר ההפקה, מה קורה אתכם קומדי סנטרל?!), שני פרקים.

2-D Blacktop

אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצל הפרופסור, זה את מערכת האהבה-שנאה שיש לו עם הגיל שלו. ב-Teenage Mutant Leela's Hurdles המעולה הוא מתמרמר כשמנסים להפוך אותו לצעיר יותר, אבל ב-three hundred big boys וגם בA clone of my own הוא מפחד מהזקנה ודווקא מנסה להשאר צעיר. כך או כך, לראות אותו מצטרף לקהילה של מתחרים במירוצי מכוניות היה ממש מצחיק. במקביל, לילה (גם היא בדיכוטומיה, מוצגת בדרך כלל כשמרנית מאוד ולא ספונטנית, אבל לא ממש חיה חיים משעממים), קונה מיני ואן.

שני הדברים האלו נשמעים מטופשים על הנייר, אבל הם ממש לא. השיא של הפרק הוא כמובן ב-Möbius strip, משטח שאין לו צד חיצוני או פנימי. כלומר, בשונה מ, נניח, צמיג של רכב, שאפשר לטייל את החלק החיצוני שלו או הפנימי אבל חייבים להתרומם ממנו כדי לעבור ביניהם, על טבעת מוביוס אפשר לעבור ללא הפסקה, ולעבור על שני צדדיה (לקריאה נוספת). זה מה שפתח את חציו השני של הפרק, שכלל בדיחות טופולוגיה רבות, והצטרף לבדיחות מתמטיות (ומדעיות בכלל) רבות שהופיעו לאורך הסדרה. אחת הבדיחות האלו הופיעה מאוחר יותר בפרק, כשהצוות הדו מימדי אוגר חלקי מימדים (יש דבר כזה?) לקראת מימד שלישי, ומגיעים לשניים נקודה פאי מימדים.

בהמשך הפרק מגיע הצוות ליקום מקביל דו מימדי. החלק הזה של הפרק יוקרן עוד רבות בשיעורי אלגברה לינארית, על מנת להסביר עולם ארבע-מימדי (ואולי גם בכמה שיעורי אינפי). קל לנו להבין (בערך) שני מימדים, אז זה מקל על ההבנה של שלושה.

האמת שאנחנו מאוד רגילים לעולמות שני מימדיים, לדוגמא ממשחקי מחשב עתיקים וכו', אבל הם אף פעם לא באמת דו מימדיים, אלא יצוג דו מימדי של עולם תלת מימדי (כתבתי בטעות תחת מימדי. חה חה), ולכן דמויות יכולות לעבור האחת מאחורי השניה, מה שבאמת לא אפשרי בעולם דו מימדי. בכל מקרה, החלק הזה של הפרק לבדו הפך אותו לפרק מעולה.

Fry and Leela's Big Fling

הפרק השני היה חביב, אבל משמעותית פחות טוב מקודמו, בעיה גדולה של צימוד שני פרקים. היו שם המון אלמנטים מפרקי עבר – גונטר, אותו לא ראינו לדעתי מאז הפרק Mars University בעונה השניה. היה גם כמובן דוקטור בנג'ו אותו פגשנו לראשונה A Clockwork Origin שידוע היום כפרק שהציג לנו את "I don't want to live on this planet anymore", ואחד מפרקי הסדרה הטובים ביותר. הוא גם הציג לנו את שון! הג'ז נודלר שלילה מדברת עליו ב-The devil's hands are idle playthings, ומעודד את פריי ללמוד לנגן על ההולופונר, על מנת שלילה תאהב אותו. לילה תמיד דיברה עליו כעל לוזר, ואני שמחה לראות שהוא אכן כמו שדמיינו.

הטוויסט של הפרק, שהאתר המבודד הוא למעשה גן חיות היה נחמד, אבל הפרק לא הצליח להגיד משהו משמעותי על גני חיות כמו שהוא עשה לדברים אחרים בעבר. בכל זאת, יצא לנו לראות כמה חיות שכבר ראינו בעבר (בעיקר בעת האחרונה ולא בסדרה המקורית בפוקס).

בסך הכל נהניתי מהפרק, אבל הוא השאיר רושם משמעותי פחות מהפרק שקדם לו, וחבל שהם הוצמדו יחד. כך או כך, העובדה שלילה ופריי סוף סוף מתקדמים במערכת היחסים ביניהם, והעובדה שאולי נראה עקביות אצלם, מעודדת אותי. כמו כן, לראות מה חברי פלנט אקספרס עושים מחוץ לשעות העבודה היה נחמד.

בכל מקרה, עוד 11 פרקים לסוף הסדרה. אני מקווה שהם שומרים את הפרקים של התותחים הכבדים, כמו קן קילר ולואיס מורטון, ושנסיים בתרועה (אם משווים לעונה הרביעית, שיש שם רצף של 10 פרקים שהם מהטובים ביותר בסדרה, ברור שהשיא מאחורי פיוצ'רמה).