בראסרי: אום נום נום.

אחת המסעדות החביבות עלי היא "הבראסרי" בתל אביב. היא לא חביבה עלי בגלל האוכל הטוב (והוא טוב), או בגלל הפופולריות שלה (והיא פופולרית), אלא בגלל שחווית האכילה בה כיפית לאללה. אכלתי אוכל מדוייק יותר בעבר, אבל מעולם לא נהניתי כמו שאני נהנית שם. זה קשור כמובן גם לשירות, אבל לא מסתכם בו. יש את ההרגשה שכל מי שנמצא שם רוצה להנות, ולכן המסעדה תעשה את מה שאפשר בשביל שיהיה כיף. הבעיה היחידה היא המחיר, אבל אפשר להגיע לבראנץ' שישי שם, וכך להנות ממחיר שפוי והחוויה המושלמת.

ביום שלישי, בעיצומו של שבוע עמוס ומעצבן, אני ואחותי לקחנו חופשה קטנה, וקפצנו בספונטניות לארוחה בבראסרי. אצלי זה היה בגלל שרציתי פיש אנד צ'יפס ולא מצאתי כזה שעונה על דרישותי. אצלה זה היה בגלל קשה, וכי הצעתי.

אז עדי לבשה את השמלה המנוקדת היפה שלה שהיא קנתה בפריז, ואני לבשתי את חולצת ה-nyeinstein שלא היתה בדיוק הולמת למעמד (אבל הבעיה אינה בי, כולם היו אובר-דרסד).

 

התיישבנו די מהר, וקישקשנו על הא ועל דא. הבעיה היחידה שמצאתי בבראסרי, היא שכל פעם שהגענו לשיא בנושא שיחה, באה מלצרית לקבל הזדמנה, לשאול אם הכל בסדר, או לפנות לנו את הצלחות, ועד שהיא סיימה שכחנו על מה דיברנו. היתרון הוא שקיבלנו צ'ייסר לסיום הארוחה, ולא שמנו לב לזה בכלל מפאת האלכוהול.

לא הזמנו ראשונות, אבל הלחם הבראסרי-י הקבוע היה נעים וטעים כרגיל.

אני אכלתי (כמובן) המבורגר עסיסי עם צ'יפס. הצ'יפס היה הפעם טיפה פריך מדי, אבל עדיין טעים יותר מרוב הצ'יפס בתל אביב. ההמבורגר היה מדיום, מבשר מעולה ובלחמניה טעימה. זה לא משהו חדש, וכבר רבות דובר בהמבורגר המומלץ של הבראסרי, אז לא ארחיב במילים.

לצד ההמבורגר שתיתי את הוויסקי סאוור (זהו המשקה הקבוע שלי) הכי טעים שאי פעם שתיתי. הוא הגיע עם דובדבן שטעיתי לחשוב שהוא טרי אבל היה מסוכר, וצרב לי את הגרון מרוב סוכר. אבל המשקה עצמו היה מצויין.

אחותי אכלה מנה של מוסר במחבת בחמאה ולימון, עם גראטן תפוחי אדמה לצידו. הגראטן היה מדוייק וצרפתי, אבל אחרי הגראטן החורני שלנו, עם ים שמנת וגבינה כחולה, היה טיפה underwhelming. הדג, לפי דיווחיה, היה מצויין. היא סרבה לצלם כמו בנאדם, אז תראו מה יצא (וזה אחרי שהתגברנו על העובדה שחלל המסעדה חשוך ואין פלאש)

היא שתתה כוס יין, ואולי היא תספר לכם איזה. לא מבינה ביינות. מה שכן שמתי לב הוא כמה נקיות היו כל הכוסות שקיבלנו. אני יודעת שזה אמור להיות מובן מאליו, אבל כוסות במסעדות הן במקרה הטוב עכורות, ובמקרה הרע מטונפות.

מכיוון שכאמור היינו בעיצומו של שבוע קשה, לא ויתרנו על הקינוח (אני לא אכלתי ממנו, אבל בכל זאת לא יכלתי לוותר). רבות נאמר על הקרם-שניט של הבראסרי. אני לא אוהבת קרם שניט, זו מנה לא ברורה לי (עלה פריך על ערמת קרם? איך אוכלים את זה??), אבל אין ספק שהקרם טעים וההגשה יפה, וזה שווה כל שקל. עם הקינוח קיבלנו כאמור צ'ייסרים. בגלל ששתיתי כבר וויסקי הזמנתי שנאפס, והוא היה קר והכאיב לי בשיניים. התלונות לשיננית שלי.

אנחנו בדרך כלל אוכלות מהר, וכשאמרו לי כשהזמנתי את השולחן (שעה וחצי קודם) שהוא יהיה שלנו לשעתיים, חשבתי שאין מצב שנזדקק לכל הזמן הזה. אבל כל כך נעים לשבת שם, והלחם, והקינוח, שיצאנו בדיוק שעתיים אחרי שנכנסנו, שבעות ומרוצות.

מסעדות, לק וטלוויזיה.

בית תאילנדי

בדרך כלל אני לא אוכלת כל כך הרבה בחוץ, אבל איכשהו השבוע הצטברו כמה הזדמנויות למסעדות, אבל מדובר ברושם מוטעה. היום ביקרתי בבית התאילנדי, מסעדה שעבר סעדתי בה כמה פעמים בעבר, ותמיד היה טעים מאוד. הקפדתי להגיע לשם בצהריים ולהנות מהעסקית המשתלמת (וממיץ הגויאבה המרענן [של איילנד, לא משהו שאי אפשר להכין בבית]), אבל מאז שאני עובדת הצהריים מוקדשים אצלי לארוחות מהמסעדות השכנות, והערבים למסעדות ה"יוקרה".

היום אכלתי שם מנת עוף בג'ינג'ר נחמדה, שהוגשה עם אורז לבן. הרוטב היה טעים, אבל חתיכות הג'ינג'ר החתוכות גס היו חריפות מדי, ובלתי אכילות (שזה לא נורא, אבל לא כדאי). בעבר אכלתי שם מנת עוף בקשיו שהיתה מומלצת יותר, ופאד תאי מצויין. גם כל הראשונות שם מעולות, אבל מכיוון שלא אכלנו במסגרת ארוחה עסקית, ויתרנו. אני גם תמיד מקפידה להזמין שם מרטיני, כי זה ממש טעים.

אתמול בערב, לעומת זאת, אכלתי את הקובה הראשונה שלי אי פעם, ב"קובה בר" בתל אביב, עם ידיד שהתעקש. היה חביב ותו לא.

המנטליסט, ספוילר לסיום העונה השלישית

יש סדרות שמטרתן היא לבדר ולהסעיר. הן לא מתיימרות להיות עמוקות או משמעותיות, אבל הן עושות את מה שהן אמורות באפקטיביות. "המנטליסט" היא סדרה כזו. סדרת מתח אפקטיבית ומהנה, ותו לא. שתי עונותיה הראשונות הן פרוצדורליות ברובן, השלישית היא תמהיל של פרוצדורלית עם סיפור על (שהתחיל כבר בפרק הראשון), והרביעית… ובכן, התחלתי את הרביעית היום. התחלתי לצפות בה, כמו כל הסדרות שאני אוהבת, בעקבות המלצתה של אחותי היקרה, וצפיתי במרץ, אבל לא בחשק ניכר. עם הזמן החשק נבנה, וחיכיתי לצפות בעוד פרקים. היא לא ריאליסטית כמו הסמויה או רצח מאדום לשחור, אבל גם לא מתיימרת להיות כזו. היא גם לא מופרכת כמו "מחשבות פליליות" (גם אותה אני אוהבת), ובעיני המתחרה העיקרית שלה היא דקסטר. שתיהן מנסות לומר משהו על הטבע האנושי, אבל מה שהמנטליסט עושה בקלילות ותוך קריצה, דקסטר עושה בתחושת חשיבות עצמית שאני שונאת. כמו כן, סיימון בייקר. ודברה מ-Empire Records!!

פרק סיום העונה השלישית היה פרק מתח מושלם, ממש ככה, שהשאיר אותי צווחת, כולל הופעת האורח הסופר מפתיעה (בראדלי וויטפורד המקסים, שהיה מבעית בתפקידו הקצר) שהסתיימה בדרך האחרונה שהייתי מצפה לה. אני צופת טלוויזיה די אדוקה, ויש לי פנאי (קרי, אין לי חיים) להוסיף עוד סדרה (מה גם שהשמטתי סדרות רבות מבלי להחליף אותן, מה שהותיר חלל בלוח השידורים שלי). אם גם לכם, אז המנטליסט, בעיני, ממש מומלצת.

(זה מצחיק, כי בבלוג המקורי שלי, לפני יותר מעשר שנים, פרסמתי תמונה דומה של בראדלי וויטפורד, אז ג'וש ליימן הצעיר, ואהוב ליבי).

דוקטור הו, "Hide"

החצי השני של העונה השביעית של דוקטור הו ממש מבאס אותי. אני מאוד אוהבת את מאט סמית' (הוא הדוקטור האהוב עלי עד כה), ומאוד אהבתי את איימי פונד ואת רורי פונד (וויליאמס). אני גם אוהבת עקרונית את הרעיון של קלרה אוסווין אוסוולד, וגם די מחבבת את השחקנית. אבל מאז תחילת העונה, היו רק הפרקים שאני שונאת: ראשית היה לנו פרק בהווה שכלל קונספירציה מטופשת (אנשים נחטפים לתוך הוויי-פיי). אחר כך היה פרק בעתיד רוחניקי עם ילדים קריפיים ששרים (אם כי את הפרק הזה אהבתי יותר, אבל שוב היתה חזרה על מוטיבית שראינו, למשל כשהדוקטור הרג את השטן). אחר כך היה פרק על העבר, ועוד עבר מעפן, כמו המלחמה הקרה (ועוד בצד הרוסי!). ועכשיו פרק רוחות. כבר היה פרק רוחות, והוא עוד היה עם דיקנס. גם אז הרוחות לא ממש היו רוחות רפאים כפי שאנו תופסים אותן. וגם היה לנו כבר פרק שבו הדוקטור נסע לזמן כלשהו לכאורה כדי לפתור בעיה, אבל בפועל זה היה בשביל ללמוד משהו. בפעם הקודמת הדוקטור רצה להבין מה זה הGoo שממנו עשויה האיימי שנמצאת אצלו, בעוד האיימי האמיתית בהריון עם ריבר. את הפרקים ההם חיבבתי, בעיקר את פרק הגו שהיה מעניין מעבר למטרה המיידית שלו. פה, עד עכשיו, הכל עשוי בחצי כח, וכדאי שהם יכנסו לעניינים במהרה, אחרת קלרה תתדרדר לקומפניון ברמתה של מרת'ה ג'ונס. בכלל, ממש אהבתי את רורי, יוחזרו קומפניונים גברים!

עוד טלוויזיה

טרם צפיתי בפרק האחרון של מד מן. בעונות קודמות הייתי צופה בפרק ברגע שסיימתי להוריד, ואיכשהו העונה לא הצליחה לתפוס אותי עדיין. בערבים קודמים העדפתי לצפות במנטליסט, והיום "המירוץ למליון" ניצח. אז מד מן יחכה לפחות עוד יום (גם מחר יש לי משהו בערב, אז מד מן אולי ידחה לסופ"ש). זה מפתיע אותי, לאור מערכת היחסים שהיתה לי בעבר עם הסדרה.

לק

אחרי פיאסקו הלק הורוד, חזרתי ללק כהה. כשהציפורניים שלי עדיין קצרות, כמו עכשיו, אני מעדיפה לקים כהים יותר (אפילו שקיץ ולכאורה האופנה דורשת צבעי פסטל, אבל אני אף פעם לא מקשיבה לאפנה בענייני צבעים. ורוד וסגול בבגדים, כהים בלקים, תודה רבה). בחרתי את הלק החביב הזה מ"עונות". לא יודעת מי היצרן של הלק, אבל גם הוא לא ממש שוס. ואולי באמת אני חייבת להפסיק למרוח לק מאוחר בלילה (אם כי אמש התחלתי בעשר, ועד חצות ישבתי עם הידיים באויר!).

בכל מקרה, אני אוהבת את הצבע השוקולדי-סגלגל שלו.

(יש קונוונציה כזו, שכשמצטלמים עם לק, צריך להציג גם את הבקבוק. כפי שאתם רואים, אני לא מצטיינת בזה, וזו התמונה שהיד שלי עוד נראית כמו יד. להבא אני אצלם את הציפורניים וזהו. ובמבט שני גם הציפורניים נראות נורא. מעכשיו אני אמרח לק רק בימי שישי בבוקר, נראה לי).

 

לק ורוד, צפרה והשרדות

לק ורוד

אני בתקופה ארוכת ציפורניים לאחרונה. בדרך כלל מדובר במחזוריות של כמה חודשים: אני מגדלת ציפורניים, מתמכרת ללקים וקונה המון מהם, משתכללת בטכניקות ההנחה, ואז, מפאת קוצר זמן, נשארת בלי לק יום אחד, שוברת ציפורן או שתיים, וחוזרת לכסוס.

בזמני הציפורניים שלי אני אוהבת בעיקר לקים צבעוניים – אדומים, ורודים, כתומים, או כהים במיוחד. מאז שסופר פארם מוכרים Essie עברתי אליהם, ובמיוחד אני משתמשת בלק האהוב עלי Tour De Finance המהמם. יחד עם זאת, המרקם שלהם לא מדהים, והלק מתמלא חריצים. ניסיתי כל שיטה מוכרת להמנע מהם, אבל עדיין הגימור לא מושלם. בגלל שהלקים יקרים משמעותית מסוגים אחרים (49.99 ש"ח ואין מבצעים), לא חושבת שאמשיך לרכוש לקים שלהם.

 

צפרה

במקום העבודה שלי נוהגים להזמין אוכל ולאכול אותו בחדר האוכל בבניין. לא יוצא לנו לאכול הרבה בחוץ, שזה מעולה לכיס ולדיאטה, אבל לא ליצר ההרפתקנות הקולינרי (במיוחד אם אתם סתומים כמוני, ומזמינים את אותו סלט גדול יום אחרי יום).

היום זכיתי לביקור משמח מחברה, וניצלנו את ההזדמנות לקפוץ לצפרה, שממוקמת בסמוך למשרד. זה הביקור השני שלי בצפרה, ובשתי הפעמים אכלתי שם במסגרת ארוחה עסקית, אז אני לא יודעת לספר על מחירים או טיב המנות בהגשת הערב.

צפרה היא מסעדה אסייתית מהסגנון של זוזוברה, נוץ' וג'ירף. היא מגישה אוכל אסייתי ערב לחיך ישראלי, ומגישה את כל הקלאסיקות – פאד תאי, פופקורן שרימפס, סלט שורשים. ואת כל זה היא עושה טעים יותר מבמקומות אחרים.

בתור עסקית, היא די מושלמת. מקבלים שתי מנות, ושתיה. מנה קטנה: יצא לי לאכול סלט בודהה בריאות (ירקות בוויניגרט תפוחים, עם בוטנים), בודהה משוגע (נבטים ברוטב וואסבי מטריף) וחציל קלוי (נחמד). כל המנות היו קלילות ונחמדות מאוד לפתיחה. המנות העיקריות עצומות, ויש מבחר גדול – נודלס, אורז, מנות בשר או דגים וכו'.

אני דגמתי שם את איטריות הזהב – מנת אטריות עם המון סוגים של פטריות אקזוטיות, ואת הג'ינג'ר נודלס, מנה מצויינת של אטריות ועוף בגזר ברוטב ג'ינג'ר וחלב קוקוס. מעולה.

לשתיה בחרתי הפעם ב"מים חיים", איזה גימיק דבילי של צפרה (אולי מדברים אליהם יפה?), אבל זה נחמד, כי מדובר בחצי ליטר מים, וזה שווה בארוחת צהריים.

לסיכום השארנו 125 שקלים לפני טיפ, שזה אחלה מחיר לאחלה ארוחה.

 

השרדות

כרגיל בימי חמישי, סיכום ההשרדות שלי.

 

Psych 7×08.

Psych היא סידרה שאני בדרך כלל אוהבת. בכל עונה יש פרקים או שניים ממש מבריקים – בדרך כלל הפרקים שכותב ומביים כוכב הסדרה, ג'יימס רודיי. העונה הוא כתב פרק מעולה (מחווה לסרטי אימה ביער), אבל הפרק הבאמת גדול של העונה היה הפרק ששודר השבוע, שבו שון מתמודד עם העובדה שג'וליה גילתה שהוא שיקר לה, ותוהה מה היה קורה אילולא היתה מגלה.

הסדרה תמיד נעה על הקו הדק בין קומדיה ודרמה, והפרק מתח את הקו הזה בבירור, וחילק את העלילה לשניים: עלילה קומית, סיפור אהבה בצבעים בוהקים ובו הקרבן מתה, ועלילה דרמטית, טרגית, בצבעים עגמומיים. בסוף הפרק שתי העלילות התאחדו, כשהעגמומית נצבעה בצבעים העליזים האופייניים לPsych, אבל הסיפור הטראגי נמשך.

אהבתי את ג'וליה ושון כזוג, אבל אין ספק שיש עניין רב יותר בסדרה כאשר הם מופרדים, במיוחד כששניהם כבר הודו בינם ובין עצמם שהם רוצים להיות בקשר. עכשיו השקר של שון הוא מה שמפריד ביניהם, ונראה שהם יוכלו לגשר עליו רק כששון יתוודה בפני כולם. יתכן וזה יהיה סופה של הסדרה (ואז נצטרך לחכות, שכן הסדרה חודשה לעונה שמינית), ויכול להיות שלא, קשה לי לצפות את הסדרה הזו.

בכל מקרה, המשחק של ג'יימס רודיי היה מעולה בחצי הדרמטי, והכתיבה היתה מעולה בחלק הקומי – כולל הרפרנסים לסיינפלד, והבחירה ההילארית לעשות את גאס אלרגי לאבקת זהב.

סרט תיעודי, "עדנה" וריבת תות.

"הטקס"

הסרט התיעודי ששודר ביום הזכרון ביס, שעוקב אחרי דוד רוקני, המפקד האגדי של טקס הדגלנים של יום העצמאות, החל מתחילת התכנונים של טקס 2012, ועד הטקס. הסרט מתאר היטב את הפער בין ממלכתיות וטקסיות ריקה, ובין רגש אותנטי. רוקני נאחז בנוסטלגיה לגבי הטקס: הימים שהמופע מסביב היה מופק פחות, כשהחיילים היו מפחדים לדבר איתו, בטח שלא להתחצף, והשתתפות היתה החלום של כולם. לאורך הסרט החיילים האחרים, וכן דמויות אחרות מהטקס, תופסים תפקיד משני, מלבד חיילת אחת, סג"מ הילה בצלאלי. כזכור, כמה ימים לפני יום הזכרון עמוד תאורה התרסק על החיילים, ובצלאלי נהרגה במקום. טקס יום הזכרון שעורכים החיילים, זכרון ממשי ומוחש של חיילת שלפני רגע עוד עמדה שם, הוא רגע השיא של הסרט, ומצליח להציג את הדיסוננס שבין הזכרון והחגיגה. למחרת החיילים החוששים נקראים לחזור לרחבת המסדרים, במבנה חסר.

מנויי יס (או מקורבים למנויי יס) יכולים לצפות בו בחינם און ליין.

יום העצמאות

חגיגות יום העצמאות שלנו, משפחה חתרנית שכמונו, כללה ביקור במסעדה חביבה עלינו – "עדנה" ברמת השרון. זוהי מסעדה פרסית, אבל מגישה גם מנות לא פרסיות מצויינות. בכל זאת, אם כבר אוכלים שם מומלץ להנות מהקוסקוס המצויין (the food so nice, they named it twice), האורז הפרסי, ושלל התבשילים. אני חובבת גדולה של שפטה פירות יבשים (קציצות בקר ברוטב פירות יבשים), המנה הקבועה שלי. הפעם חרגתי ממנהגי והזמנתי גונדי (קציצות אורז, בקר ועוף ברוטב משתנה – הפעם הרוטב היה של פירות יבשים ורימונים), והיה מצויין.

אסור לוותר שם גם על לחם הבצל המעולה.

לצד המנה שתיתי קוקטייל "פריחת הדובדבן" – קוקה קולה עם נגיעה של ליקר קוקוס וליקר דובדבנים. משקה מרענן וטעים, וב-14 ש"ח לכוס חבל שלא לנסות (ברוב המסעדות זה המחיר של כוס קולה).

שותפי לארוחה אכלו למנה ראשונה פטריות בשמנת, ולעיקריות קציצות דגים וג'וגה קבאב, שזו מנת פרגיות על הגריל. מנת היום היתה מפרום מתפוחי אדמה וכרובית, ואמא שלי הכריזה – "אני אוכל את המפרום עם קוסקוס!". זו מנה חביבה עליה, ומטעמי דיאטה ובריאות היא שומרת אותה לאירועים מיוחדים ומסעדות מוצלחות בלבד. כשהמנה הגיעה, אמא שלי התקשתה להבין מה זה אומר שהמפרום הוא מכרובית – בנוסף לתפוחי האדמה? במקום הבשר? אז נזכרתי שהיה לנו כבר את הדיון הזה בדיוק בפעם שעברה שהיינו שם, זו היתה מנת היום, ואמא שלי הזמינה אותה. מפרום הכרובית משתמש בכרובית ככלי הקיבול של הקציצה במקום תפוחי האדמה. זו מנה הרבה יותר קלילה ואוורירית, ויחד עם רוטב חריף וקוסקוס, זו מנה מומלצת.

היינו ארבעה אנשים והחשבון (עבור שתי מנות ראשונות, ארבע עיקריות, שתי כוסות יין וכוס קוקטייל) היה 350 שקלים.

ריבת תותים

בדרך חזרה מעדנה עברנו בחנות פירות, ושם מצאנו תותים של סוף העונה – אדומים, סופר מתוקים, ובזול. שני קילו תותים נקנו במהרה. בבית ניקיתי אותם, הסרתי את העלים, בישלתי עד שהגירו נוזלים, הוספתי סוכר (ביחס של 7:10), מיץ לימון והמון גרידת לימון וכף תמצית וניל, והמשכתי לבשל.

תיאורטית, אמורים לבשל על אש קטנה כארבעים דקות. בפועל, בזמן שהלכתי לעקר את הצנצנות (שטיפה במים רותחים וסגירת הצנצנות), הריבה גלשה. שמתי את הכף על הסיר והכל, אבל התותים רק צחקו עלי וציפו את כל הכיריים שלי. עוגמת הנפש היתה גדולה, בעיקר כי ניקיתי את הכיריים החשמליים הרותחים מהר מהר, ועדיין לא מהר מספיק – הריבה נקרשה והכל הפך לצמיגי ומייאש.

בכל זאת, למרות שהלכה איזו צנצנת שלמה של ריבה, התותים שרדו. בישלתי את הריבה טיפה מעט מדי, כי גם אחרי שהתקררה, הריבה טיפה נוזלית. אני אוהבת ככה – אפשר לאכול בתוך יוגורט, או על טוסט. והכי הכי, אפשר להכין עוגיות ריבה, וזה הפרוייקט הבא שלי עבור ריבת התות (ומכיוון שאני לא אוכלת מתוקים [למרות שאכלתי כפית ריבה], אחלק אותן בעבודה ולמשפחה).