אתם כבר מכירים את הנוהל. אני בוחרת מתכון אקראי מהספר של מרת'ה. אני מכינה אותו כלשונו, מלבד קיצורי הדרך שאני עושה כשלא בא לי לעשות את הדברים כמו שצריך. ההכנה קצת מתארכת והתוצר קצת מכוער, אבל לכולם טעים בסוף וכולנו שמחים. אז בואו נדלג על כל הפשולים שלי, כי אני קצת נבוכה.
נבוכה שהחלטתי להשמיט את אבקת הטרטר במקום לחכות עם המתכון הזה עד שאשיג אותה. אבקת טרטר משמשת לייצוב דברים בלתי יציבים, כמו קצף חלבונים או עוגות טורט. במקרה הזה הוא היה אמור להחזיק את הקרמל.
נבוכה שהמילים "לצנן לחלוטין" הן המילים הכי לא נהירות לי בעולם. mostly לצנן? כמעט לצנן? לשים לעשרים שניות במקפיא ולהאמין שציננתי? ניחא.
אבל התוצרים באמת מוצלחים. כל כך מוצלחים שנישנשתי אותם כאילו התנזרות המתוקים שלי היתה המצאה סדיסטית של בחורה ששונאת את עצמה. כלומר… כן.
בכל מקרה, למתכון. מדובר באחד הממתקים האהובים עלי. על עוגיה פריכה ונייטראלית (שימו לב שאלו השילובים החביבים עלי: עוגיה חסרת טעם עם ציפוי/מילוי עשיר ומתוק. מעניין מה זה אומר עלי), תערובת של פיצוחים מלוחים וטופי קרמל מתוק מתוק. הקרמל, אגב, הוא ההברקה האמיתית של המתכון הזה, והוא הכי טעים שאי פעם יצא לי. סוכר ומים (ביחס של 1:4) מתבשלים עד שמתקבל נוזל ריחני וחום.
שזה נשמע פשוט, לא? בהתחלה יש מים עם סוכר בסוטאז' כבד.
אחר כך כל הסוכר נמס, ומקבלים סירופ סמיך ושקוף שמבעבע נמרצות.
את שואלת את עצמך "זה מתחיל להזהיב?", ואז מדמיינת ריח שרוף ומנמיכה את האש. הנוזל עוד לא התחיל להזהיב, ועכשיו מתקרר.
מגבירים את האש שוב. "זה זהוב, או שזו תחתית הסיר?" ואז מתחיל להזהיב.
ולהזהיב.
מוזגים שמנת מתוקה (בכמות זהה למים) ומערבבים. בדרך כלל בשלב הזה הקרמל מתקשה והופך את חיי לסיוט. במקרה הזה הכמויות כה מדוייקות שהשמנת התערבבה פנימה בנעימים.
מעט חמאה התווספה, ונוצר קרם עשיר וסמיך בצבע זהוב משגע. הייתי יכולה לאכול את זה עם כפית.
וזה הקרמל המהמם שהוא לב המתכון הזה. אבל הוא לא ההתחלה.
אם נחזור רגע להתחלה, המתכון הזה מתחיל עם קליית תערובת פיצוחים: פקאנים טריים יחד עם בוטנים וקשיו מלוחים.
כל אלו נכנסים לתנור לכעשר דקות
ואז מתקררים לגמרי
ונקצצים גס.
במקביל, חמאה, קמח וסוכר מעורבבים יחס רק עד להטמאה לקבלת בצק פריך בסיסי, אותו משטחים על תבנית אפיה ואופים עד להזהבה, ומצננים לגמרי.
לבסוף, מכינים קרמל מטריף כפי שתיארתי לעיל. מצננים 10 דקות (או, אם אתם אני, חצי דקה). מוסיפים את תערובת הפיצוחים (לא קוראת לזה אגוזים, כי בוטן הוא קטניה).
ומשטחים מעל לבצק הפריך. אופים עשר דקות נוספות.
מצננים לגמרי.
לא, ברצינות, מחכים עד שהתבנית קרה מחוץ למקרר, ואז מכניסים למקרר לצינון מושלם.
כאילו, עד שזה ממש מיוצב וממש ממש קר.
ואז מוציאים מהמקרר, מוציאים מהתבנית המשומנת ועם נייר האפיה בקלות.
חותכים לקוביות קטנות כי מדובר בממתק עשיר מאין כמוהו.
מפרידים את הקוביות, ושומרים במקרר.
לא עושים את מה שאני עשיתי, שהוא לקרר את התבנית לכמה דקות במקרר, רק עד שהצלחתי להוציא בלי להשרף, ואז חתכתי וקיבלתי עיסה. אבל עיסה טעימה.
הקרמל דביק ונוזלי. מאוד. אי אפשר לשמור את העוגיות בצמידות. אפשר לשמור אותן בעטרות נייר, ואז אין בעיה של הדבקות, רק לנייר, וזה מבאס אבל רק את מי שלא אכל את העוגיה שלו תכף ומיד. והם יאכלו תכף ומיד.
אגב, בזמן האפיה שלי התנור תקף אותי, והרשת נפלה. נפלה! סתם ככה! התבנית נפלה איתה והקרמל התחיל לטנף את כולה. לא את התנור, מזל, אבל את התבנית. זלג מתחת לנייר האפיה והפך את הכל לבלאגן.
אבל בסוף…
התוצאה…
המתיקות והמליחות…
אום נום נום*
זה בוודאות משהו שאכין שוב, אבל אקפיד יותר על קרם הטרטר, כי אני מאמינה שהוא יחזיק את הכל במקום. עד אז, מדובר בממתק מלכלך, ולכן לא יכלתי לתת אותו לטועמים בעבודה לטעום. אבל אכלתי ממנו כל כך הרבה בעצמי, שאני יודעת לספר בדיוק כמה הוא טעים. ובעצם, אם חושבים על זה, זה בכלל חטיף אנרגיה ובריאות**, אז לא נורא אם האכילה קצת
* "אום נום" הוא המחרוזת שמובילה הכי הרבה אנשים לבלוג הזה. מעתה הוא שייך לי.
** כאילו, אם פיצה זה ירק, אז זה בריאות.
קסטיאל ועוד 