הו, בצק דייניש. פריך, מתקתק, שמנמן, הורס פרקי ידיים. בספר של מרת'ה, יש כמה וכמה מתכוני מאפי בוקר, כולם מבוססים על בצק דייניש. מהמתכון שלה לבצק דייניש ניתן להכין שתי כמויות של מאפי בוקר, אז ההשקעה הפסיכית (וזו השקעה פסיכית) משתלמת, בערך. את הבצק אפשר לקרר לכמה ימים, להקפיא לשבועיים, או לאפות מיד. אז זה סביר להכין בצק דייניש בשבת, ולקבל מאפים קלים לשבועיים.
או שמא?
אז זהו, שבגלל בצק דייניש יש עוד שלושה פוסטי אפיה, ואז הפסקת אפיה לזמן בלתי מוגבל. כי הבצק הזה, שדורש רידוד, קיפול, קירור, רידוד הרס לי את פרקי הידיים. אפשר להאשים את עבודתי כמתכנתת, אפשר להאשים את זוויות פרק היד, אפשר אפילו (ואני ניסיתי) להאשים את מעבד המזון שחתך אותי. אבל זה הבצק, ובגללו אני לא יכולה לאפות.
כלומר, אחרי שהכנתי את הבצק, אפיתי ממנו שני מאפים. אבל עכשיו אני על משככי כאבים שלא ממש עוזרים. הידד לבצק.
בכל מקרה, מכיוון שלא תהיה פה אפיה בזמן הקרוב, אפרוש את הבצק על פני שלושה פוסטים: אחד לבצק המורכב, אחד לגביניות מהממות, ואחד ל-Sticky buns שזה המאפה הכי נהדר אך מלכלך והתעסקותי שיש.
בצק דייניש, אגב, למי שלא מכיר, זה בצק שמרים שמקופל לאט לאט עם כמויות עתק של חמאה. באפיה שכבות הבצק הדקיקות נפרדות זו מזו, ונהיות פריכות אך נימוחות. מפנק מאוד.
קסטיאל ועוד 