אופנה וטלוויזיה

בטח שמתם לב שלא התפרסם פה פוסט אפיה, עם מרת'ה או בלי, כבר שבועיים. זאת משום שנתתי לחברים בעבודה וגם לעצמי הפסקה קצרה לאזור כוחות ולחזור לעצמנו, לפני שאצלול אל תוך פרקים נוספים בספר. בינתיים, אני אתרכז בדברים אחרים וחשובים לא פחות, כמו טלוויזיה, בגדים ולק.

או! לק! קניתי את מייבש הלק החדש של לייף, שכל הבלוגרים בעולם קיבלו בחינם ואני משלמת עליו כסף. השתמשתי בו על Sexy Divide, לק מעלף של Essie, שהפסקתי להשתמש בו כי לוקח לו נצח להתייבש. אני שמחה לבשר שהלק התייבש היטב, מהר מאוד יחסית (אך לא מיד), וללא חריצים. בסך הכל הצלחה, אם כי אני לא יודעת כמה טוב לנשום את הספריי הזה (ברשימת המרכיבים יש בעיקר פרופן ובוטאן, שאני זוכרת במעורפל את צפדיה מדבר עליהם בשנה א', אבל לא יודעת להגיד אם זה מסרטן וקטלני או שפיר ונעים). בכל מקרה כנראה שאחיה.

עיניים ואופנה. לחם חוקה של רייצ'ל גרין.

השבוע הלכתי לראות רופא עיניים, כדי לתקן את הנזק (הנפשי) שעשה לי רופא של קופת חולים. אין לי בעיה עקרונית עם בדיקות עיניים, לא מפריע לי שדוחפים לי אצבעות לעיניים (לשונות הן הקו האדום שלי – זהירות תמונות קשות מאוד של יפנים משוגעים! ראו הוזהרתם!), לא מפריעות לי הטיפות וגם לא הסינוור. אבל אני שונאת את השעות הארוכות שאני מסתובבת כמו דמות מאנגה מופרעת, עם אישונים כל כך גדולים שאפשר לראות את המח שלי דרכם. כמובן שתופעות הלוואי הן שאני לא יכולה למקד את הראיה ואני מסתובבת מסכנה ועיוורת כמה שעות. בכל זאת, הרשיתי לעצמי להתלבש יפה באותו יום, עם חולצה יפה מH&M (שעלתה 59.90), וחצאית יפה מ-H&M (שעלתה 99.90). העיטור השחור בחולצה הוא בד רשת שקפקף שכזה.

IMG_1498

אי אפשר לראות בתמונה, אבל העישונים שלי בגודל של חצאי שקלים!

ולסיכום טלוויזיה

צפיתי השבוע בשמחה ב"שמיים נופלים" (Falling Skies) שחזרה מפגרה. זו סדרה שאני צופה בה משתי סיבות בלבד:

1. היא משודרת בקיץ, תקופה שחונה ונטולת סדרות.

2. אני סוחבת קראש לא פתור לנואה ויילי כבר כ-15 שנה.

בסך הכל זו סדרה מאוד חביבה, סדרת מלחמה פוסט אפוקליפטית. האפוקליפסה המוצגת בסדרה חביבה (חייזרים תוקפים את כדור הארץ, רוצחים את רוב המבוגרים וחוטפים את רוב הילדים), כשהמלחמה מול האויב לא ממש מאחדת את האוכלוסיה שנשארת משוסעת (אם כי לא לפי קווי השיסוע של לפני הפלישה). זה נשמע די טוב, אבל המימוש לא מוצלח כפי שאני מתארת.

העונה השניה של הסדרה היתה די משמימה (אחרי סיום אפי לעונה הראשונה), והעונה השניה דילגה שבעה חודשים קדימה (כפי שטורחים להזכיר לנו כל חמש דקות), ואנחנו מוצאים את הקהילה בצ'רלסטון אחרי בחירתו של טום מייסון לנשיא (:O), ריתוקו של האל לכיסא גלגלים (:O), פלישה של גזע חייזרי נוסף שלוחם לצד האנושות ומספק להם טכנולוגיות מגניבות (:O), ופופ שרוצה לברוח (טוב, זה סביר). כל ההתפתחויות האלו היו יכולות לעשות עונה מגניבה, מדהימה, מלאת התרחשויות. במקום זה, אנחנו קופצים קדימה, מדלגים על כל זה, פוגשים מדען מטורף (בגילומו של האחד והיחיד – רוברט שון לאונדרד), אותו אנו פוגשים ותוך חמש דקות עובר תמורות נפשיות.

זה ממש ממש חבל, כי כל הדילמות המרתקות של חיים במלחמה, נניח – מי מתאים להנהיג קהילה במלחמה (הפילוסוף או איש המלחמה?) – כמעט ולא מקבלות פוקוס. וחבל.

בסך הכל הפרק היה נחמד, אבל הפוטנציאל ממש מעצבן. אבל יש שם תינוקת עם כוחות על שהיא כמו בין מהמשחק של אנדר. אז זה הולך להיות מגניב. ונשק ענקי שהוא כמו הדוקטור הגדול מהמשחק של אנדר. ובכלל הסדרה היא מנקודת מבטם של ילדים, בגלל שהלוחמים הם ילדים שסיכויי השרדותם בעולם של שמים נופלים גבוה יותר. אבל כל אלו בעיקר בראש שלי. כאמור, פוטנציאל.

 

בסוף השבוע אני זוממת להכין דים סאם. אתם תהיו הראשונים לגלות את התוצאות.

לק, אוכל ו-VEEP

השרדות

הסיכום השבועי שלי בפייסבוק. הכינו את הממחטות.

עדכוני אוכל

1. ביף בורגיניון – טעים יותר בחימום שני, למרבה ההפתעה.

2. דלורית – עדיין הירק הטעים ביותר בתבל. חברי הפייסבוק שלי יודעים (על מי אני עובדת, כולם פה חברי פייסבוק שלי. הם, ומישהו שחיפש "חומוס אחלה" והגיע לפה) שהשבוע אכלתי איזה ערב דלורית עם שמנת חמוצה, והתעלפתי מרוב אושר. מה שמעניין בדלורית הוא שהיא רכה אחרי כמה דקות במיקרו ועוד כמה דקות בתנור, אבל יש לה מרקם סיבי והיא מזכירה מדי דלעת. אם ממשיכים לבשל אותה הסיבים שלה נמסים אחד לתוך השני, או משהו, ומתקבל מרקם טעים בטירוף.

אני חציתי את הדלורית, אפיתי במיקרו (יום אחד אני אבין את הפועל שיש להשתמש בו כאשר מבשלים במיקרו ולא רק מחממים) למשך חמש דקות, ואז העברתי לתנור לעוד כחצי שעה. כל זה עם הקליפה. אבל באמת, כל המרבה הרי זה משובח.

כשהוצאתי את הדלורית מהתנור חתכתי את הדלורית שתי וערב (את הקליפה השארתי שלמה), ושמתי על כל חצי דלורית בערך כף של שמנת חמוצה (15%, כי זה מה שהיה לי. אם הייתי קונה ייעודי לזה, הייתי בוחרת 9% או אפילו גבינה לבנה). טעים טעים טעים.

לקראת שבועות אני מזכירה לכם – שימו שמנת חמוצה על הכל. זה טעים!

לקים!

IMG_0018

שביתת חברות התעופה כמעט הצליחה למנוע את זה, אבל ביום שלישי בבוקר הורי נסעו לרומא. אבל אל תתרגשו, גנבים ופורצים, אני הוקפצתי כדי להגן על המולדת. מאז שפרצו להם הביתה בליל הסדר, הבית בהשגחה מלאה 24/7, שמור יותר מארמון אנגליה (ומכיל כמות דומה של דברים יקרי ערך).

אתמול בערב, כשהכנתי תיק לסוף השבוע, לקחתי קצת בגדים, קרם לחות וזוג נעליים. הדבר האחרון שחשבתי לקחת הוא לק, למרות שידעתי שהלק הטאופי שלי מזעזע, ודורש החלפה מהירה. היום עוד התלבטתי אם לנסוע מהעבודה ישר לרמה"ש, או לעבור בדירה שלי בתל אביב. בסוף יצר ההשרדות הכריע, והחלטתי לנסוע לרמת השרון, לצפות בהשרדות (כאמור). לפיכך נקלעתי לבית שאין בו אף לק (הייתי בטוחה שהשארתי כמה), ואפילו לא אצטון!

אצתי לסניף הפארם הקרוב לביתי, ורכשתי ערכת חירום (מורחבת). מכירים את הבלוגריות ברות המזל שמקבלות ערמות של מוצרים להתנסות? אני לא כזו (על אף הותק שלי של שבוע שלם). אז קניתי את אוסף המוצרים הזול ביותר שיכלתי למצוא.

מסיר לק של לייף: באנה, מדובר בשיחוק. לא יכולה להגיד שממש זלזלתי בזה, כי קראתי איפשהו כבר שזה מוצר מנצח. אבל וואלה, באמת מומלץ. מאוד מהיר, לא מלכלך, קצת משאיר תחושת יובש (בכל זאת, מסיר לך), אבל הציפורן לא מרגישה יבשושית ומגעילה אחרי. בקיצור, אליפות. צריך רק לראות לכמה שימושים זה יחזיק, כי אם זה לשימושים בודדים, מדובר במוצר יקר מדי.

שכבת בסיס, טופ של Chic: קשה לדעת משימוש בודד. אבל שתיהן התייבשו מהר ובינתיים הלק נראה טוב.

לק קולור ריש של לוריאל: המוכרת אמרה שהצבעים הבהירים של הלק הזה לא מאוד מוצלחים. אני בחרתי ורוד פוקסיה עם נצנוץ תכלת. יש לי צללית כזו, וזה שילוב מאוד יפה ומיוחד. בלק, לעומת זאת, תת הגוון הכחול כמעט ולא נראה, והלק מתקבל אדום, לשיקול דעתכן (שימו לב לתמונה עם הפלאש, רואים את תת הגוון). בכל מקרה לק אדום הוא החביב עלי, אז אני לא מאוכזבת.

IMG_0020 IMG_0019

VEEP

מהקומדיות החביבות עלי עכשיו. ג'וליה לואי דרייפוס היא האישה החביבה עלי בטלוויזיה. ממש גדלתי עליה, כשראיתי סיינפלד וחשבתי שאיליין היא מודל הגיוני לחיקוי. עד היום אני שונאת את כולם וחשה בעלת חמלה בעת ובעונה אחת כמו איליין בניס. ב-veep היא ממש משחזרת את התפקיד שלה כאיליין, אלא שהיא נראית פי אלף יותר טוב (24 שנים אחרי, הולי מולי), והראש שלה סוף סוף במימדים שמתאימים לגוף שלה. אני יודעת שאני אומרת את זה בכל מקום, אבל זה באמת מדהים, כמה הראש שלה היה גדול בסיינפלד.

בפרק השני בעונה החדשה, וזה בכלל לא ספוילר, יש לדמותה רפרנס לסופרמן, מה שגרם ללב שלי לדלג משמחה. אני מקווה שהתכוונו שזה יהיה מחווה לסיינפלד.

אבל גם בלי לגדול על סיינפלד הייתי אוהבת את הסדרה הזו, הלחם בין הבית הלבן וכל קומדיית שנאה שאי פעם ראיתם.

תוכניות לסופש?

אני מתכננת להכין את זה, שנראה כמו גרסת הממתק לגלידה של בן אנד ג'רי'ס – צ'אבי האבי (ואפרופו זה, אתמול בסופר ראיתי שיש להם גלידה בטעם ריסס קאפ. אני יודעת שיש פה חובבים). אני חושבת שאני אוסיף בוטנים אמיתיים לבלילה, ואולי אשאיר חלק מהשוקולד לא מומס, בשביל מרקם קצת יותר מעניין. אדווח בהמשך השבוע.

החלק הכי בלישון אצל ההורים

הוא שאני זוכה לגישה מורחבת לחתולות המהממות שלי. שמעתי שזה טוב לטראפיק, אז אני משתפת אתכם.

IMG_0016       IMG_0017

מסעדות, לק וטלוויזיה.

בית תאילנדי

בדרך כלל אני לא אוכלת כל כך הרבה בחוץ, אבל איכשהו השבוע הצטברו כמה הזדמנויות למסעדות, אבל מדובר ברושם מוטעה. היום ביקרתי בבית התאילנדי, מסעדה שעבר סעדתי בה כמה פעמים בעבר, ותמיד היה טעים מאוד. הקפדתי להגיע לשם בצהריים ולהנות מהעסקית המשתלמת (וממיץ הגויאבה המרענן [של איילנד, לא משהו שאי אפשר להכין בבית]), אבל מאז שאני עובדת הצהריים מוקדשים אצלי לארוחות מהמסעדות השכנות, והערבים למסעדות ה"יוקרה".

היום אכלתי שם מנת עוף בג'ינג'ר נחמדה, שהוגשה עם אורז לבן. הרוטב היה טעים, אבל חתיכות הג'ינג'ר החתוכות גס היו חריפות מדי, ובלתי אכילות (שזה לא נורא, אבל לא כדאי). בעבר אכלתי שם מנת עוף בקשיו שהיתה מומלצת יותר, ופאד תאי מצויין. גם כל הראשונות שם מעולות, אבל מכיוון שלא אכלנו במסגרת ארוחה עסקית, ויתרנו. אני גם תמיד מקפידה להזמין שם מרטיני, כי זה ממש טעים.

אתמול בערב, לעומת זאת, אכלתי את הקובה הראשונה שלי אי פעם, ב"קובה בר" בתל אביב, עם ידיד שהתעקש. היה חביב ותו לא.

המנטליסט, ספוילר לסיום העונה השלישית

יש סדרות שמטרתן היא לבדר ולהסעיר. הן לא מתיימרות להיות עמוקות או משמעותיות, אבל הן עושות את מה שהן אמורות באפקטיביות. "המנטליסט" היא סדרה כזו. סדרת מתח אפקטיבית ומהנה, ותו לא. שתי עונותיה הראשונות הן פרוצדורליות ברובן, השלישית היא תמהיל של פרוצדורלית עם סיפור על (שהתחיל כבר בפרק הראשון), והרביעית… ובכן, התחלתי את הרביעית היום. התחלתי לצפות בה, כמו כל הסדרות שאני אוהבת, בעקבות המלצתה של אחותי היקרה, וצפיתי במרץ, אבל לא בחשק ניכר. עם הזמן החשק נבנה, וחיכיתי לצפות בעוד פרקים. היא לא ריאליסטית כמו הסמויה או רצח מאדום לשחור, אבל גם לא מתיימרת להיות כזו. היא גם לא מופרכת כמו "מחשבות פליליות" (גם אותה אני אוהבת), ובעיני המתחרה העיקרית שלה היא דקסטר. שתיהן מנסות לומר משהו על הטבע האנושי, אבל מה שהמנטליסט עושה בקלילות ותוך קריצה, דקסטר עושה בתחושת חשיבות עצמית שאני שונאת. כמו כן, סיימון בייקר. ודברה מ-Empire Records!!

פרק סיום העונה השלישית היה פרק מתח מושלם, ממש ככה, שהשאיר אותי צווחת, כולל הופעת האורח הסופר מפתיעה (בראדלי וויטפורד המקסים, שהיה מבעית בתפקידו הקצר) שהסתיימה בדרך האחרונה שהייתי מצפה לה. אני צופת טלוויזיה די אדוקה, ויש לי פנאי (קרי, אין לי חיים) להוסיף עוד סדרה (מה גם שהשמטתי סדרות רבות מבלי להחליף אותן, מה שהותיר חלל בלוח השידורים שלי). אם גם לכם, אז המנטליסט, בעיני, ממש מומלצת.

Patrick-Jane-The-Mentalist-the-mentalist-2562759-1922-2560
(זה מצחיק, כי בבלוג המקורי שלי, לפני יותר מעשר שנים, פרסמתי תמונה דומה של בראדלי וויטפורד, אז ג'וש ליימן הצעיר, ואהוב ליבי).

דוקטור הו, "Hide"

החצי השני של העונה השביעית של דוקטור הו ממש מבאס אותי. אני מאוד אוהבת את מאט סמית' (הוא הדוקטור האהוב עלי עד כה), ומאוד אהבתי את איימי פונד ואת רורי פונד (וויליאמס). אני גם אוהבת עקרונית את הרעיון של קלרה אוסווין אוסוולד, וגם די מחבבת את השחקנית. אבל מאז תחילת העונה, היו רק הפרקים שאני שונאת: ראשית היה לנו פרק בהווה שכלל קונספירציה מטופשת (אנשים נחטפים לתוך הוויי-פיי). אחר כך היה פרק בעתיד רוחניקי עם ילדים קריפיים ששרים (אם כי את הפרק הזה אהבתי יותר, אבל שוב היתה חזרה על מוטיבית שראינו, למשל כשהדוקטור הרג את השטן). אחר כך היה פרק על העבר, ועוד עבר מעפן, כמו המלחמה הקרה (ועוד בצד הרוסי!). ועכשיו פרק רוחות. כבר היה פרק רוחות, והוא עוד היה עם דיקנס. גם אז הרוחות לא ממש היו רוחות רפאים כפי שאנו תופסים אותן. וגם היה לנו כבר פרק שבו הדוקטור נסע לזמן כלשהו לכאורה כדי לפתור בעיה, אבל בפועל זה היה בשביל ללמוד משהו. בפעם הקודמת הדוקטור רצה להבין מה זה הGoo שממנו עשויה האיימי שנמצאת אצלו, בעוד האיימי האמיתית בהריון עם ריבר. את הפרקים ההם חיבבתי, בעיקר את פרק הגו שהיה מעניין מעבר למטרה המיידית שלו. פה, עד עכשיו, הכל עשוי בחצי כח, וכדאי שהם יכנסו לעניינים במהרה, אחרת קלרה תתדרדר לקומפניון ברמתה של מרת'ה ג'ונס. בכלל, ממש אהבתי את רורי, יוחזרו קומפניונים גברים!

עוד טלוויזיה

טרם צפיתי בפרק האחרון של מד מן. בעונות קודמות הייתי צופה בפרק ברגע שסיימתי להוריד, ואיכשהו העונה לא הצליחה לתפוס אותי עדיין. בערבים קודמים העדפתי לצפות במנטליסט, והיום "המירוץ למליון" ניצח. אז מד מן יחכה לפחות עוד יום (גם מחר יש לי משהו בערב, אז מד מן אולי ידחה לסופ"ש). זה מפתיע אותי, לאור מערכת היחסים שהיתה לי בעבר עם הסדרה.

לק

אחרי פיאסקו הלק הורוד, חזרתי ללק כהה. כשהציפורניים שלי עדיין קצרות, כמו עכשיו, אני מעדיפה לקים כהים יותר (אפילו שקיץ ולכאורה האופנה דורשת צבעי פסטל, אבל אני אף פעם לא מקשיבה לאפנה בענייני צבעים. ורוד וסגול בבגדים, כהים בלקים, תודה רבה). בחרתי את הלק החביב הזה מ"עונות". לא יודעת מי היצרן של הלק, אבל גם הוא לא ממש שוס. ואולי באמת אני חייבת להפסיק למרוח לק מאוחר בלילה (אם כי אמש התחלתי בעשר, ועד חצות ישבתי עם הידיים באויר!).

בכל מקרה, אני אוהבת את הצבע השוקולדי-סגלגל שלו.

IMG_0014
(יש קונוונציה כזו, שכשמצטלמים עם לק, צריך להציג גם את הבקבוק. כפי שאתם רואים, אני לא מצטיינת בזה, וזו התמונה שהיד שלי עוד נראית כמו יד. להבא אני אצלם את הציפורניים וזהו. ובמבט שני גם הציפורניים נראות נורא. מעכשיו אני אמרח לק רק בימי שישי בבוקר, נראה לי).

 

לק ורוד, צפרה והשרדות

לק ורוד

אני בתקופה ארוכת ציפורניים לאחרונה. בדרך כלל מדובר במחזוריות של כמה חודשים: אני מגדלת ציפורניים, מתמכרת ללקים וקונה המון מהם, משתכללת בטכניקות ההנחה, ואז, מפאת קוצר זמן, נשארת בלי לק יום אחד, שוברת ציפורן או שתיים, וחוזרת לכסוס.

בזמני הציפורניים שלי אני אוהבת בעיקר לקים צבעוניים – אדומים, ורודים, כתומים, או כהים במיוחד. מאז שסופר פארם מוכרים Essie עברתי אליהם, ובמיוחד אני משתמשת בלק האהוב עלי Tour De Finance המהמם. יחד עם זאת, המרקם שלהם לא מדהים, והלק מתמלא חריצים. ניסיתי כל שיטה מוכרת להמנע מהם, אבל עדיין הגימור לא מושלם. בגלל שהלקים יקרים משמעותית מסוגים אחרים (49.99 ש"ח ואין מבצעים), לא חושבת שאמשיך לרכוש לקים שלהם.

 

צפרה

במקום העבודה שלי נוהגים להזמין אוכל ולאכול אותו בחדר האוכל בבניין. לא יוצא לנו לאכול הרבה בחוץ, שזה מעולה לכיס ולדיאטה, אבל לא ליצר ההרפתקנות הקולינרי (במיוחד אם אתם סתומים כמוני, ומזמינים את אותו סלט גדול יום אחרי יום).

היום זכיתי לביקור משמח מחברה, וניצלנו את ההזדמנות לקפוץ לצפרה, שממוקמת בסמוך למשרד. זה הביקור השני שלי בצפרה, ובשתי הפעמים אכלתי שם במסגרת ארוחה עסקית, אז אני לא יודעת לספר על מחירים או טיב המנות בהגשת הערב.

צפרה היא מסעדה אסייתית מהסגנון של זוזוברה, נוץ' וג'ירף. היא מגישה אוכל אסייתי ערב לחיך ישראלי, ומגישה את כל הקלאסיקות – פאד תאי, פופקורן שרימפס, סלט שורשים. ואת כל זה היא עושה טעים יותר מבמקומות אחרים.

בתור עסקית, היא די מושלמת. מקבלים שתי מנות, ושתיה. מנה קטנה: יצא לי לאכול סלט בודהה בריאות (ירקות בוויניגרט תפוחים, עם בוטנים), בודהה משוגע (נבטים ברוטב וואסבי מטריף) וחציל קלוי (נחמד). כל המנות היו קלילות ונחמדות מאוד לפתיחה. המנות העיקריות עצומות, ויש מבחר גדול – נודלס, אורז, מנות בשר או דגים וכו'.

אני דגמתי שם את איטריות הזהב – מנת אטריות עם המון סוגים של פטריות אקזוטיות, ואת הג'ינג'ר נודלס, מנה מצויינת של אטריות ועוף בגזר ברוטב ג'ינג'ר וחלב קוקוס. מעולה.

לשתיה בחרתי הפעם ב"מים חיים", איזה גימיק דבילי של צפרה (אולי מדברים אליהם יפה?), אבל זה נחמד, כי מדובר בחצי ליטר מים, וזה שווה בארוחת צהריים.

לסיכום השארנו 125 שקלים לפני טיפ, שזה אחלה מחיר לאחלה ארוחה.

 

השרדות

כרגיל בימי חמישי, סיכום ההשרדות שלי.

 

Psych 7×08.

Psych היא סידרה שאני בדרך כלל אוהבת. בכל עונה יש פרקים או שניים ממש מבריקים – בדרך כלל הפרקים שכותב ומביים כוכב הסדרה, ג'יימס רודיי. העונה הוא כתב פרק מעולה (מחווה לסרטי אימה ביער), אבל הפרק הבאמת גדול של העונה היה הפרק ששודר השבוע, שבו שון מתמודד עם העובדה שג'וליה גילתה שהוא שיקר לה, ותוהה מה היה קורה אילולא היתה מגלה.

הסדרה תמיד נעה על הקו הדק בין קומדיה ודרמה, והפרק מתח את הקו הזה בבירור, וחילק את העלילה לשניים: עלילה קומית, סיפור אהבה בצבעים בוהקים ובו הקרבן מתה, ועלילה דרמטית, טרגית, בצבעים עגמומיים. בסוף הפרק שתי העלילות התאחדו, כשהעגמומית נצבעה בצבעים העליזים האופייניים לPsych, אבל הסיפור הטראגי נמשך.

אהבתי את ג'וליה ושון כזוג, אבל אין ספק שיש עניין רב יותר בסדרה כאשר הם מופרדים, במיוחד כששניהם כבר הודו בינם ובין עצמם שהם רוצים להיות בקשר. עכשיו השקר של שון הוא מה שמפריד ביניהם, ונראה שהם יוכלו לגשר עליו רק כששון יתוודה בפני כולם. יתכן וזה יהיה סופה של הסדרה (ואז נצטרך לחכות, שכן הסדרה חודשה לעונה שמינית), ויכול להיות שלא, קשה לי לצפות את הסדרה הזו.

בכל מקרה, המשחק של ג'יימס רודיי היה מעולה בחצי הדרמטי, והכתיבה היתה מעולה בחלק הקומי – כולל הרפרנסים לסיינפלד, והבחירה ההילארית לעשות את גאס אלרגי לאבקת זהב.