2013 היתה שנת הדוקטור שלי. התחלתי לראות את דוקטור הו קצת קודם, צלחתי את העונה הראשונה, ואז את עונותיו של טננט, שכולם אהבו כל כך ואני לא הצלחתי לגייס משהו יותר מתגובה פושרת. אני אף פעם לא אוהבת את הדמויות המושלמות, ו-10 היה מושלם מדי. הוא תמיד ידע מה להגיד, הוא נאלץ להדוף את עדר המאהבות שלו, הוא היה חביב הקהל והאויבים, ופשוט לא יכלתי לסבול את זה.
בינואר השנה הגיע 11, מאט סמית' היקר, והכל השתנה. באתי עם דעות קדומות נגדו. הייתי שלילית וחשבתי שהוא יהיה איום ונורא. והוא בכלל צעיר מדי! (אני לא מכירה את המסורת של הדוקטור. לא התחנכתי על ברכיה. עד אותו רגע הכרתי שני דוקטורים, ושניהם לא היו זקנים במיוחד. מה גם שסמית' נראה חסר גיל). אבל כבר בסצינה הראשונה, במטבח של אמיליה, יורק תפוח, ויוגורט, ואז אוכל את אצבעות הדגים ופודינג, התאהבתי. הוא לא אמר את הדבר הנכון. אף פעם. הוא היה גמלוני ודיבר מהר מדי ויותר מדי. והוא הכעיס את הסובבים אותו, ואכזב אותם, ולא היה אפשר לסמוך עליו. וכל פעם הוא נעלם, רק בשביל לחזור שוב. ונדמה היה שכל היקום עושה כמיטב יכולתו להרוג אותו. ופעם אחר פעם הוא לבש את החיוך והזדקף במקומו, ורק עיניו הסגירו שאין לו מושג מה הוא עושה. כאילו – שום מושג. הוא פשוט זורם, והולך עם מה שנדבק. ואם זה אצבעות דגים ופודינג, שיהיה.
אהבתי גם את איימי, ואהבתי את רורי. אהבתי את הסדק ואהבתי את הדממה. אהבתי את משחקי המסע בזמן, ואהבתי את הנערה האבודה ואהובה הגיבור. אהבתי את ריבר סונג ואהבתי את הדוקטור. בעיקר את הדוקטור.
אך יאה שעם 2013 גם הדוקטור שלי יעזוב את חיי. את העונות החמישית והשישית, המוצלחות במיוחד שלו, ראיתי כבר פעמיים. את העונה של קלרה, ובכן, אני לא יודעת אם אראה שוב. זה לא שהיא לא מוצלחת, היא פשוט ממוחזרת, אבל לא אכנס לזה שוב.
למרות שהסדרה הנצפית ביותר בעולם היא פרוצדורלית, ואולי בגלל, יצא לפרוצדורליות שם רע. הסדרות שללו, שבבסיסן פרקים נוסחתיים שמציגים מקרה משטרתי בתחילת הפרק ופותרים אותו בתוך 42 דקות, מציפות את הטלוויזיה בהמוניהן. הן מושכות צופים כיוון שלא צריך להתחייב להן – אפשר לצפות בפרקים פה ושם, אבל הסיפור העונתי, כמו גם חייהם האישיים של הבלשים, לא מהווים חלק משמעותי מהסדרה. לכן הסדרות האלו- חוק וסדרים, CSI, NCIS ושלל ראשי תיבות דומים (Agents of S.H.I.E.L.D?) פופולריות מאוד אבל מושמצות מאוד.
אני יכולה להבין את זה, אבל גם האוס היתה פרוצדורלית, וגם סופרנצ'ורל ואפילו דוקטור הו במובנים מסויימים. המנטליסט, בעיני, קרובה יותר לסדרות הז'אנריות הללו מאשר לפרוצדורליות קלאסיות. היא נכנסת למשבצת הולכת וגדלה של צוותי משטרה שנעזרים ביועץ חיצוני, כמו מדיום (הדרמטית) וPsych ("בניחוש חוקר" בעברית, הקומית), אבל מצליחה לבדל את עצמה ולהיות סידרה בפני עצמה.
במנטליסט פטריק ג'יין (סיימון בייקר המעלף) הוא מנטליסט (פרפורמר שמשתמש בקריאות קרות, חמות ושלל טכניקות כדי לשכנע את הקהל שהוא מתקשר עם המתים) לשעבר, שלאחר שניתח את דמותו של הרוצח הידוע לשמצה רד ג'ון בשידור חי בטלוויזיה, אותו רוצח רצח את בתו ואשתו. הוא נשבע למצוא ולהרוג אותו, וחבר לצוות הCBI (זה כמו FBI אבל בקליפורניה בלבד, מה שמבטיח מזג אויר מצויין) שאחראי על תפיסת הרוצח. הוא מסייע להם במקרה השבועי שלהם, ומקבל מידע על החקירה של רד ג'ון.
מעונה לעונה יש זניחה של הפרוצדורליות ושל המקרים השבועיים, והם מפסיקים להיות מרכז הסדרה, אלא כשהם מקרבים לחשודים הקשורים לרד ג'ון, אם כי באופן כללי ההרגשה היא שככל שמתקרבים לפתרון, הוא מתרחק. זה מתסכל אבל אפקטיבי, והסדרה הופכת לממכרת יותר ויותר ככל שהיא מתקדמת, כשסופי העונה השלישית, הרביעית והחמישית מקדמים את העלילה בקפיצות ענק, אבל שוב מרחיקים מהפתרון יותר משהם מקרבים אליו. הצפיה, מאותו רגע, בין אם אתם צופים מרתונית או בקצב הרגיל, הופכת להיות התקף חרדה מתמשך. רואים את הפרקים עם נשימה עצורה, מעלים ספקולציות יחד עם הדמויות, שיודעות פחות ופחות ככל שהעלילה מתקדמת, עד שאנחנו והם יודעים בערך את אותו הדבר, בשרשרת של הטעיות ובלבולים.
המנטליסט היתה יכולה להיות עוד פרוצדורלית משעממת או עוד סדרה שלא מצליחה לתפוס את הצופה, אבל היא לא כזו, ובמידה רבה הודות לצוות השחקנים. צוות ה-CBI מורכב משחקנים לא מוכרים או מפורסמים במיוחד. את הצוות מובילה רובין טאני שאתם מכירים בתור דב הדכאונית הנהדרת ב"רקורד חזק", לצד ליב טיילר ורנה זלוויגר, מודל 1995, ובתור ורוניקה הבלתי נסבלת ב"פריזון ברייק" (עורכת הדין המעצבנת שעוזרת לאחים סקופילד עד שרוצחים אותה). במנטליסט היא לא מעצבנת בכלל, והיא מופת של דמות נשית חזקה, שמצליחה להתחמק ממתח מיני עם הגבר שלצידה, בלי פאשלות כמעט בכלל. לצידה סיימון בייקר, שההופעה שלו בתור פטריק ג'יין אחראית כנראה ל-80% מהאהבה שלי לסדרה. שחקן אחר היה יכול לגלם את ג'יין בתור אקסצנטרי יותר, או כאדיש יותר, או רגשני מדי. בגילומו של בייקר פטריק ג'יין הוא דמות אניגמטית כמו רד ג'ון. בעל עקרונות, מוסר ונימוס, אבל גם קר רוח שמונע מיצר נקמה שהופך אותו למסוכן. נאה ובעל חיוך מרגיע, אבל עם רעיונות רדיקליים (כמו של גרג האוס ב"האוס") שמניבים תוצאות אבל גורמים לכולם לסלוד ממנו. הוא זאב בודד לאורך כל הסדרה, למרות שהוא מצליח להעביר לצד שלו את שאר חברי הצוות, המעניינים פחות אך שעושים את העבודה לא פחות טוב.
הסדרה הזו מצליחה להעלות שאלות מעניינות, על אמונה ועל נקמה, על שקרים ועל הטבע האנושי, ובזאת היא תחליף הולם להאוס שהסתיימה בבושה לפני שנתיים, ושהיא הסדרה הקרובה ביותר למנטליסט (רק שפה פטריק ג'יין הורג אותם בנחמדות). אבל מעבר לזה, היא יודעת את המקום שלה ואת התפקיד שלה – סדרת מתח אפקטיבית, מוצלחת, מסעירה, שמצליחה להמציא את עצמה מחדש בכל עונה, והופכת למרתקת יותר ויותר.
לא יודעת למה, אבל בלי גרעין של עצב אני לא מצליחה לצחוק. כן, סיינפלד השתדלה לשמור על עצמה נטולת רגש, ובסיטקומים קלאסיים הרגש הוא בעיקר שמאלצי ולא אותנטי, עם בעיות שנפתרות מהר, אבל ההומור הטוב ביותר הוא זה שנולד מכאב. אז בסיינפלד היה את ג'ורג' שכלום לא הסתדר לו, ובצ'ירז היתה הבדידות האינהרנטית של אנשים שבגיל 40 בעיקר מבלים בבר ומבכים את השנים היפות, בפרייז'ר היו אותם אלמנטים רק בשנון, וכמובן המשרד, שהעלתה על נס את הצחוק המהול בבכי, עם אוסף אנשים שחיים חיים שלא חלמו לעצמם.
אני אהבתי גם סדרות אחרות בז'אנר, כמו "הקאמבק" השנויה במחלוקת של ליסה קודרו שהיתה שוברת לב באותה מידה שהיא הצחיקה אותי, וגם את "מורעבים", סדרה כנה ושורפת על אנשים עם הפרעות אכילה. אבל אף אחד לא תפסה אותי כמו "Hello ladies" של סטיבן מרצ'נט. לכאורה זה כי הנושא הכי בר הזדהות – סצינת דייטינג כשאתה כבר לא בן 20 וכשההיצע הולך ונעלם הוא נושא שקרוב לליבי כמובן, אבל זה בכלל לא הנושא של הסדרה, זה רק הפרמיס המהתל.
Hello Ladies עוסקת באוסף של אנשים שרודפים אחרי משהו – זו יכולה להיות קריירה, או אישה ספציפית, או חיבה ממישהו, או פשוט היכולת להיות מישהו קצת אחר – ובעיסוק שלהם בשאלה מתי הגיע הזמן לוותר. אנחנו רגילים, מסיטקומים אחרים, גם המדכאים, שמה שמדכא הוא הדרך. מייקל סקוט וחיפושיו אחר חברים, ליסה קודרו ונסיונותיה למצוא עבודה כשחקנית מזדקנת. אבל מה שבאמת שובר לב הוא הרגע הזה שבו אתה מוותר. הרגע שבו אתה משכנע את עצמך שהפשרה היא הדבר הכי טוב שתוכל להשיג. אבל מה אם פאם ביזלי היתה נשארת מזכירה ונישאת לרוי? מה אם ג'ים היה עוזב לניו יורק ומתחתן עם קארן פיליפלי? מה אם מייקל סקוט היה מת לבד? מה אם הסוף הטוב לא היה מגיע?
הנושא הזה נשמע מדכא, אבל מנצח עליו סטיבן מרצ'נט, שכבר עשה נפלאות ב"משרד" הבריטית, והוא ידע לתת לדמויות את החלום הזה, שהוא טיפה מופרך מדי כך שחוסר המודעות שלהם הופכת את זה כבר למצחיק. סטיוארט הגמלוני (מרצ'נט) מחפש להיות דמות מ"הפמליה" ולהתרועע עם דוגמניות. ג'סיקה (כריסטין וודס) רוצה להיות במאית וכותבת למרות שאין לה כישרון, והיא חושבת שהיא יכולה לגלם דמויות בנות 20, כשהיא בשנות ה-30 לחייה (וודס למעשה בת 30 בלבד. אבל היא ממש לא נראית כך). ההתאמה של דמויות שמקבלות את מצבן – כמו רורי העובד של סטיוארט או קיבס החבר שסטיוארט לא אוהב – כן מצליחות לנצח לפעמים.
תוך כדי הסדרה עוסקת בנושאים שהם די קטנים ומצומצמים – דייט, חתונה של חברים או בילוי עם חברים חדשים. כל אירוע כזה קטן מספיק כדי לעורר הזדהות, בצורה הכי עצובה שיש. אבל הדמויות לא מושלמות והעצב שלהן לא טראגי. יש להן את הצדדים השליליים שלהן, ומשם מגיעה הקומדיה. האיזון הוא מה שהופך את הלו ליידיז למיוחדת.
אני לא חושבת שזו סדרת חובה, והיא בטח תהיה שנויה במחלוקת כמו האחרות שהזכרתי. אלו שלא אוהבים הומור מבוכה לא יאהבו אותה, למרות שהמבוכה אצלם ולא אצל סדרה. אבל למי שנהנה מהמשרד אסור לפספס את הסדרה הזו, שהיא לא הכי קלה והיא לא 20 דקות של משבר – התרה – פאנץ'. היא תיאור מדוייק, עצוב לפעמים, מגוחך לפעמים אך תמיד מלא חמלה של אנשים אמיתיים, על רגעי המשבר והחסד שלהם.
קדימה לארנה. האודישנים הכפולים נורא מבלבלים אותי. מצד אחד, מגיעים רק אנשים טובים, ואני מכירה כבר את המתמודדים כך שאני יודעת למה לצפות מהם. מצד שני, לפעמים הציפיות הגבוהות מוגזמות והמתמודדים מתקשים להתמודד איתם. מי שנשמע מופלא באודישן הראשון פתאום נשמע סטנדרטי. אלמנט ההפתעה חשוב באודישן הזה. גם העלימו מהשלב הזה את הדיבורים והקשקושים, ואנחנו מקבלים שירים נטו. לפעמים זה טוב, ולפעמים לא.
סאם ביילי
מצד אחד, הרבה יותר טובה מבחדר. מצד שני, עדיין לא מדוייקת. אני חושבת שכרגע די ברור שהיא תגיע לעונה, אבל אני חושבת שהיא תעוף מהר כמו מלאני מייסון מהעונה שעברה.
האנה
מבין השתיים ברור שאני מעדיפה את האנה. כה מדוייקת, כה מלאת סול. אבל לשמוע אותה מיד אחרי סאם ביילי, כששתיהן בראש החבורה, קצת קשה להעריך את זה. האודישנים הגרועים, מסתבר, חשובים לא רק כאלמנט בידורי, אלא גם לקצב של התוכנית. אודישן אחד מדהים, חמישה גרועים, מאבדים אמון במין האנושי, ואז עוד אחד מדהים.
אלחנדרו פרננדז הולט
אלחנדרו הולט!
באודישן הראשון שלו חשבתי שהוא עלם חמודות צחור שיניים, אך הסרטון לא היה זמין ביוטיוב. האודישן השני שלו היה מושלם. הוא יכל להיות בינוני, אבל אז הוא פצח בשירה בספרדית וכבש את לבבות כל הנשים ביקום.
Fil
הפעם הוא ניסה להיות רוק. עם השיער ובלי חולצה הוא באמת נראה כמו איזה פליט סבנטיז, אבל השירה שלו היתה כה נוראית הפעם, שזה אפילו לא היה חמוד.
טמרה פוסטר
את האודישן הראשון היא עשתה כחלק מצמד, ושתיהן נשמעו טוב ועברו לשלב הבא כסולואיסטיות. זוגתה כשלה קשות באודישן שלה והודחה, וטמרה בת ה-16 נותרה לבדה. היא עלתה לבמה לשיר את אחד השירים הכי מוכרים של וויטני יוסטון, ומיד שכחה את כל המילים. הרגע הקסום של התוכנית: טמרה רצה לשאול את אמא שלה מה המילים, ודרמוט עונה לה במהרה. הרגע הקסום 2: כל השופטים שרים איתה בשקט, כדי שלא תשכח את המילים. כבר היו בתוכנית שכחניות מילים כרוניות, אבל אני מקווה שהיא תתקדם, אבל לא עד הסוף. היא היתה כל כך לחוצה, ועם עוד שנה או שתיים להבשיל, היא יכולה לנצח. ככה בעיקר סביר שהיא תפשל שוב ושוב עד שתודח.
לסיכום צמד פרקי פתיחת העונה: שרון מלכה, גארי עדיין יבשושי, אני עדיין לא אוהבת את ניקול אבל בתור הצעירה היחידה בפאנל היא משב רוח רעננה, ולואי הוא לואי. פורמט האודישנים החדש ממש מיותר, אבל תכף בוט קאמפ, אז מילא. אבל בעצם, בצמד התוכניות הראשונות, ראינו רק איזה ארבעה אנשים שעברו לבוטקאמפ. אז או שנקבל פוקוס על ממש מעט אנשים וכל שלב האודישנים לא יהיה מותח בכלל, או שיהיו חייבים להגביר את הקצב. כך או כך, זה עדיין ריאליטי הכשרונות הכי כיפי.
אקס פקטור הוא ריאליטי הכשרונות הכי טוב בעולם. הוא תוכנית הפופ הכי טובה בעולם, ההפקה הכי כיפית בעולם. העונה העשירית שלו היא הזדמנות להפיץ את השמועה בקרב כל העולם, ואני מקווה שתצטרפו אלי. אתם בטח תוהים למה הריאליטי הזה שונה מכוכב נולד / אמריקן איידול / the voice / המעגל של דן שילון. ובכן, כמה סיבות:
1. העיקרית היא דרמוט אולירי, המנחה המקסים, החמוד, האוהב. הוא כמו ג'ף פרובסט רק בבריטי, עם היכולת שלו להרגיע מתמודדים עצבניים ולעודד בני משפחה לחוצים. אני חושבת שאם הוא וקאט דילי ינחו פעם יחד העולם יתפוצץ מאוסום.
2. השופטים. האינטראקציות ביניהם, השחרור של חלקם (שרון) מול האיפוק של אחרים (גארי).
3. גארי. פאקינג. בארלו.
4. הבריטים! הם מקללים יותר, הם מתפשטים יותר, הם נועזים יותר, הם אפילו מוכשרים יותר. הם מוכנים להפוך למכונות פופ והתוכנית מוכנה להפוך אותם לכאלו.
העונה כבר פישלו, על ההתחלה, כשדרמוט אומר את ה-It's time. to face. THE MUSIC. האלמותי במקום הקריין (קרה לו משהו?!). כמו כן, העיפו את טוליסה והביאו את שרון. בתום התוכנית הראשונה שרון עושה רושם של שופטת מעולה, והייתי שמחה אם היו מעיפים את לואי או ניקול במקום טוליסה (ניקול פסדר, אבל טוליסה אוכלת אותה בלי מלח).
השנה גם יש טוויסט, כאשר האודישן הראשון בחדר מול השופטים, ורק השני באולם גדול מול קהל. זה מבאס כי כל הכיף הוא לראות את ההופעה לראשונה עם קהל ענק ומריע. לראות אותה אחר כך באולם ולראות את הקהל נדהם מההופעה (לדוגמה מפער בין מראה והופעה) יהיה פחות מסעיר, משום שההפתעה על הפער הזה כבר התגלתה עבורנו. כנראה שהמטרה היא להביא את המתמודדים לאודישן השני כבר אחרי קצת סטיילינג והדרכה, ולתת לכולם צ'אנס שווה לכבוש את הקהל.
בשבוע הבא ישודר הפרק האחרון בסיבוב השני (וכנראה האחרון) של פיוצ'רמה. הסבב הראשון נגמר בפרק מושלם ובכיתוב "See you on some other channel", תחזית שהתממשה כמה שנים מאוחר יותר, ואני לא יודעת אם הפרק של שבוע הבא יסתיים בכזו צורה או אם יהיה לו המשך. כנראה שזה יהיה הסוף של הסדרה, ואאלץ להסתפק ב-140 הפרקים של הסדרה, כמעט פי שניים מ-72 הפרקים המקוריים.
מאז ביטולה, לסדרה היו פרקים מעולים (כל Bender's Big score, למשל. וגם The Mutants are revolting ו-The prisoner of Benda) אבל בעיקר פרקים בינוניים. הפרק האחרון ששודר, stench and stenchibility (עם הופעת אורח של אמיליה קלארק ממשחקי הכס), היה חמוד מאוד, גם אם לא גאוני במיוחד.
עד כאן שום דבר חדש, אלא שהשידור בחם של העונה התשיעית והאחרונה של 'המשרד', עוד סדרה אהובה עלי מאוד, כמו גם פרקי קסטיאל ב'סופרנצ'ורל', גרמו לי לחשוב על הציפיות שלי מסדרות. כשהמשרד שודרה, ממש ממש רציתי שהיא תהיה מוצלחת. אז אנסתי את המציאות ונתליתי בשברי סצינות ואמרתי לעצמי שהעונה היתה טובה. זה קורה לי עם הרבה סדרות שאני אוהבת, ואני מתאמנת על להיות כנה עם עצמי גם כשמה שאני מספרת לעצמי קשה. זה נכון בהמון דברים, אבל שם זה מורגש אצלי ביתר שאת. רק כשהמשרד הסתיימה הצלחתי להודות בפני עצמי שמבחינתי היא נגמרה לקראת סוף עונה שבע ושכל מה שהיה אחר כך היה לא מספיק. הכרזת "המלך הוא עירום" הזו היתה קלה לי עם סדרות כמו קומיוניטי, שמעולם לא נקשרתי אליה רגשית (אם כי בשיאה מאוד אהבתי אותה ואף הכרזתי על כך מוקדם ככל שיכלתי), אבל עם סדרות שהכרתי בעל פה והמלצתי עליהן לכולם וקשרתי את גורלי בגורלן, זה היה מורכב יותר. זה כמובן נכון גם עם זמרים ולהקות אהובים שמתקלקלים, וגם עם אנשים. מתי מצליחים להודות בינינו ובין עצמנו שמערכת היחסים נגמרה ומתה? קל יותר להשלות את עצמנו כשמדובר בחוויה של יצירה (משום שהצד השני דומם), אבל גם שם סופו של השקר להתגלות.
חשוב לי לשים לב לזה, כי אני לא רוצה להיות הבחורה הזו שטוענת שהעונה השמינית של סופרנצ'ורל טובה כשכולם אומרים שהיא קפצה את הכריש (זו סתם דוגמה היפותטית 🙂 ).
ואחרי כל זאת, אני כל כך מודעת לזה לאחרונה שאני יכולה להגיד שההתלהבות שלי מחצי העונה האחרונה של פיוצ'רמה כנה, ושהיה שיפור ניכר. אני יודעת שאצטער מאוד כשהסדרה תגמר, אבל ארבע העונות הראשונות שלה הספיקו כדי לשמור לה מקום של כבוד בראש רשימת הסדרות האהובות עלי. ומעניין לראות אם הפרקים המאוחרים יותר של הסדרה, אלו שראיתי לכל היותר פעמיים, יתגלו כמהנים יותר בצפיה שניה ושלישית, וזה אכן היה חוסר ההיכרות עם הפרקים, ולא האיכות, שגרם לחלק מהפרקים להרגיש טובים פחות.
מאז שובה של הסדרה חיכיתי לפרק הזה. בקומנטרי של אחד הפרקים בסיבוב המקורי, המפיק דייויד X כהן אמר כי הסיפור של פריי תוכנן להתפרש על פני כל הסדרה, וכי הוא לא נגמר. הסדרה חזרה ל-31 בדצמבר, 1999 כמה וכמה פעמים. ראינו את היום ההוא ב-Jurassic Bark קורע הלב. חזרנו אליו ב-The Why of Fry. ראינו מליון זויות שלו ב-Bender's big score. נזכרנו בו ב-The Cryogenic woman. בכל פעם הביקור ביום הזה העשיר את הסיפור. פגשנו את הכלב שפריי השאיר מאחור. פגשנו את אחיו שהוא סלד לו אך התגעגע אליו. פגשנו את הסיבה שהוא נסע – ניבלר ופריי עצמו (ורוזוול וכו'). הסיפור הזה הוא הפרס של צופה אדוק. זה שיודע שהצללית של ניבלר מופיעה כבר בפרק הראשון. זה שיודע שמישל, חברתו של פריי, דובבה על ידי טרס מקניל בפיילוט ואז הוחלפה בשרה סילברמן (שחזרה לתפקיד בפרק הזה). זה שיודע לדקלם את ה-"Oh crud. I thought by now I'd be the one making the crank calls", רק מצפייה בסצינה הזו בפרקים השונים (ולא מצפיות חוזרות אפילו).
בקיצור, הסיפור הזה שזור עמוק בסדרה. הוא הוא הסדרה. כי פיוצ'רמה התחילה, והמהות שלה היתה על הבחור שנסע לעתיד וכל החלומות שלו התגשמו אבל הוא עדיין מתגעגע. הוא היה אכול געגועים ב-Fishfull of Dollars (כשגרמו לו לחשוב שדווקא העתיד הוא החלום), הוא היה מלא החמצה ב-Luck of the Fryrish (כשאחיו התבגר ולא ידע מה עלה בגורלו של פריי), הוא היה מלא זעם ב-The Why of Fry (כשהוא גילה שהוא הגיע לעתיד כחלק ממזימה של ניבלר), והוא היה פשוט שובר לב בJurassic bark (כשהוא חשב שסימור חי חיים שלמים אחריו, כאשר למעשה הוא חיכה לו, בחום ובקור, מחוץ לפיצריה).
אני מעמיסה ברפרנסים כי אני מנסה למשוך זמן. כי אני חושבת על המילים שיתארו עד כמה מקסים ונהדר הפרק הזה היה. מעולם בעונות החדשות לא הוסיפו נדבך משמעותי כל כך בסיפור המקורי, ועשו זאת טוב כל כך. הפעם לא חזרנו אחורה, אלא הצטרפנו לפריי בחלום של היום האחרון שלו בכדור הארץ. זה גרם לעולם להיות דומה לזה שאנחנו זוכרים, אבל לא בדיוק. הדמויות הן האנשים שפריי זוכר, שהפכו את חייו לאומללים למדי, אולם עם מנה גדושה של רטרוספקטיבה שגרמה להם להיות הגרסה שיודעת כמה פריי מתגעגעת אליהם, ומתייחסים אליו בהתאם. כך הוא שינה את השורות במעבדה הקריוגנית, לקח את סימור איתו במקום להשאיר אותו מאחור, ניסה להגניב עוד קצת אקשן עם מישל, ולגלות אזורים בעיר שמעולם לא ביקר בהם (וכמובן העלה חרס). כמו חלום אמיתי אנשים יצאו ונכנסו אליו וממנו, אנשים ידעו דברים שהם לא אמורים לדעת, המימדים השתנו והזמן היה גמיש. את רוב החלום הוא בילה עם הוריו, בביתו. את מערכת היחסים עם אחיו הוא כבר פתר, אך מערכת היחסים עם אמו המתעלמת נותרה פתוחה. ראינו אותה כבר בעבר, מתעניינת יותר בספורט מאשר בבני משפחתה, ואת מה שזה עשה לפריי.
אם אתם לא אוהבים פוסטים ניטפיקריים, זה לא הפוסט בשבילכם (או הבלוג בשבילכם, אולי). למרות שיש לי שלושה פוסטים כתובים ומחכים לפרסום, הפוסט הזה בוער בעצמותי, והוא כולל פירוט של כל הרפרנסים פנים-סדרתיים של פיוצ'רמה בפרק האחרון. היכונו.
"There are ten rules of business that you need to learn. Number one: You need to play to win. But, you also have to… win, to play"
The Fire
בדצמבר 2007 הייתי בת 22. כן, כן – הייתי פעם בת 22. הייתי בת 22 ורק התחלתי ללמוד משפטים. כולם היו מבוגרים ממני, גרתי במעונות, וכמעט ולא היו לי חברים. הלימודים התחילו כמה שבועות קודם, אבל שביתת הסגל הבכיר הביאה לכך שלא באמת למדנו, ואני הייתי בירושלים, ספונה בחדרי. המשרד היתה אז בתחילת עונתה הרביעית, ואני ביקשתי מברק דיקמן לכתוב עליה לסדרה של חיי. לא הכרתי את ברק, וסיימתי לצפות ב"משרד" רק כמה שבועות קודם.
צריך הרבה יומרה, לכתוב על סדרה בעונתה הרביעית, כשסופה אינו באופק, שהיא הסדרה של חייך. אבל לי יש יומרה כמו שיש לי עומק, ואמנם לקח לי שמונה חודשים, אבל בסוף כתבתי עליה. זה היה בקיץ 2008, כשהייתי אמורה ללמוד למבחן בעונשין. אחרי מיליון טיוטות שהושלכו כתבתי את מה שהפך להיות (אחרי עריכתו הנדיבה של ברק) "המשרד ואני".
כל מיני דברים השתנו מאז. הכרתי הרבה אנשים חדשים. פרשתי מהתואר שלמדתי אז, ולקחתי הפסקה ואז התחלתי אחד אחר, סיימתי אותו והתחלתי לעבוד בגרסה שלי למשרד. חלמתי על Michael Scott paper company אבל החלטתי להכנע לממוצעות. נו, חמש שנים. הרבה, הרוב, לא השתנה. אני לא חושבת שיכול להשתנות.
כבר הסברתי באריכות למה המשרד. למה היא נגעה לליבי בצורה שאחרות לא הצליחו וכנראה גם לא יצליחו. אבל לא התעכבתי אז על מייקל, במיוחד. לא הסברתי שהוא הדמות האהובה עלי בטלוויזיה אי פעם. שהוא, בשבילי, הדמות האמיתית ביותר בטלוויזיה.
אני אוהבת את מייקל, בפשטות, כי אני רואה את עצמי במייקל.
"What is so wrong about me? […]Is it really so horrible that I could possibly go out and find happiness?"
The Lover
מייקל הוא ילד הפוסטר של הבדידות. זוהי בדידות לא מתפשרת. Desperate ain't lonely שרים וויסקיטאון, ומייקל מלמד אותנו שגם ההפך הוא הנכון. הוא ממשיך להתעקש, ממשיך לחכות, מסרב להבין כשהוא מביט לצדדים ורואה אנשים שהוא תופס כנחותים ממנו החיים באושר גדול יותר. הוא מכוון למעלה ללא הרף. מאז שהיה ילד הוא יודע איך הוא רוצה לסיים. עם אישה וילדים. משפחה. הוא נאבק כל חייו והוא רק רוצה לנוח. יום אחרי יום, הוא קם בבוקר ועוטה את המסכה. מסכה של אושר, של האיש שהוא היה רוצה להיות. כשכל מי שמסביבו רק רוצה לחשוף את פניו הערומות, את הדמעות שמאחורי המסכה. מייקל לא מוותר. כי הוא לא מפסיק להאמין בסוף הטוב.
אז כן, מייקל ביקורתי. הוא מתוסבך ומוזר ודחוי, והוא עדיין ביקורתי. הוא מבקר את אנדי על שהוא רוצה להיות אהוב יותר מדי, הוא מבקר את בעלת הבית של פאם על שהיא מבוגרת מדי ולא מושכת מספיק, הוא מבקר את דווייט על שהוא לא איש מכירות טוב מספיק, ובכל הזמן הזה מייקל מעורר ביקורת בכל דבר שהוא עושה. אז מה? כולנו ביקורתיים ורוחשי בוז ומאמינים שאנחנו טובים יותר מהאחרים. וכך אמור להיות, אנו לא אמורים לחיות חיים שאנחנו חושבים שהם טובים פחות משל כל היתר. אז אתם בזים למייקל, ואולי אפילו לי. אבל התכונה הזו שלו היא האמיתית ביותר בו, היא מה שהופכת אותו ליצור שלם ומורכב, אמיתי ומטופש, נידון לעצב אך מקווה לאושר.
"[…] At the end of my life, when I'm sitting on my yacht, am I going to be thinking about much money I have? No. I'm going to be thinking about, how many friends I have. And my children. And my comedy albums. I mean, I have a yacht so I obviously did pretty well money wise."
Money
בפרק אחד של פיוצ'רמה, חייזרים מאיימים להשמיד את המין האנושי. זו לא הפעם האחרונה שזה קורה בסדרה, ובטח שלא האחרונה, האנושות מאויימת תדיר בעתיד. פריי, משועמם מהמוות המתקרב, אומר שזה לא המוות שבעייתי, זו הציפיה שהוא לא יכול להתמודד איתה. מייקל חולק את תפיסת העולם הזו, שהציפיה לסוף, גרוע ככל שיהיה, היא החלק הקשה. עדיף להיות בסוף, לעשות את הטוב ביותר מהקלפים שחולקו לו. ראייה לאחור היא 6:6, כך אומרים. אלא שהוא לא מאמין שהסוף יהיה גרוע. הוא מאמין בכל ליבו במה שהטלוויזיה לימדה גם אותי. שצריך להחזיק מעמד ולחכות, כי כמו שכל כוכבת קומדיות יודעת- ברגע שאת הכי פחות מצפה לכך, אהבת אמת תגיע. זו דרך מנחמת להתמודד עם אכזבה ועם שברון לב, ועבור מייקל הרגע הזה לעולם אינו תחת סימן שאלה. אבל בדרך אליו אתה חווה את רכבת ההרים הזו, שבה יום אחד אתה מתעורר בבוקר עם בור במקום שבו היה הלב שלך, ולמחרת עם לב מתפקע עד שהוא מתפוצץ מרגשות. רכבת הרים שהדבר היחיד שמחזיק אותך אליה ולא נותן לך ליפול בסיבובים, הוא התקווה. כי מייקל סקוט מעולה בזה, בתקווה. האם זה כל כך מעורר בוז? ההאחזות בתקווה כשכולם כבר היו מוותרים?
חייהם של שוכני המשרד האחרים תמיד הוגדרו על ידי מערכות היחסים שלהם. הרגעים הגדולים סבבו סביב אהבה ושברון לב. דוויט ואנג'לה, אנדי וארין, ג'ים ופאם כמובן. אפילו פיליס קיבלה זמן מסך בזכות מערכת היחסים שלה עם בוב ואנס (מקררים). תחת הנחות אלו, שהאהבה ואף אחד זולתה ישחרר אותך, ההתעקשות של מייקל למצוא אותה נראית מובנת. כבר בתחילת העונה השנייה הוא קונה את הקונדו שלו, בית שהוא מצפה למלא בילדים אבל מצליח למלא רק בנרות וריבים ובג'ן האיומה. כשמבינים שזה כל מה שמייקל מחפש, כשמבינים שהוא לא רוצה לעצור עד שימצא, אפשר להבין למה הוא לא מוותר גם על ג'ן, מה שנתפס עבורו כהזדמנות אחרונה לאושר, אולי הגיע תורו.
לאורך הדרך מלבד ג'ן הוא התמודד גם עם בדידות חברתית. הוא ראה את עובדיו כחבריו האמיתיים, והם רק ראו בו את הבוס. הוא ראה את פאם קמלה בדלפק הקבלה, ראה את ג'ים עובד בחוסר חשק, צפה בדוויט מצפה להרבה יותר מדי מעבודתו, וידע בדיוק מה הוא צריך לעשות בשביל להפוך את הכל לבסדר. אלא שהם לא רצו לשמוע. הם דחו את הצעות הידידות שלו (מעניין כמה פעמים הציע להם חברות בפייסבוק). אני מבינה את העובדים, גם אני מעדיפה לשמור על הפרדה מירבית בין המעגלים החברתיים שלי, אבל למרות שהסירוב שלהם מובן, גם תחושת הדחייה של מייקל מובנת, צורבת ומעוררת הזדהות.
"They say, on your deathbed, you never wish you spent more time at the office. But I will. Gotta be a lot better than a deathbed."
Goodbye Michael
בסוף מייקל מצא את הסוף הטוב שלו, ופסע אל השקיעה. המשרד לא נגמרה כשהוא עזב, אבל הסדרה של חיי דווקא כן. הסדרה לא היתה סיפורם של ג'ים ופאם, וגם לא החיים של אוסף אנשים בעסק שגווע בחברה שחיה על זמן שאול. היא החלה כך, וכל אלו סייעו לשרטט את מייקל סקוט, האיש שמבין בנייר, חוץ מאת העובדה שבקרוב לא יהיה מי שיקנה אותו. שמבין באנשים, אבל לא מצליח לגרום להם לחבב אותו. שראה את כל הסרטים ושמע את כל השירים ורק רוצה לחיות באחד. מבחינתו העבודה היא לא פשרה, הוא אוהב אותה באמת. הוא זוכה להיות מנהל, להיות בקשר עם אנשים, למצוא את אהבת חייו, להקים חברה משל עצמו, להצליח.
אם הייתי מנסה לנחש לפני חמש שנים איפה אכתוב את זה היום, בטוח הייתי מפספסת. יש משהו מסוכן בזה שאנחנו חושבים ששום דבר כבר לא יכול להשתנות, להניח שאם ככה היה תמיד, כך ימשיך להיות. זה נכון לגבי מי שאנחנו. אנשים לא משתנים, לא באמת. אנחנו לומדים להתקיים בנוחות יותר בעולם הזה, להחצין את השגרתי ולהסתיר את המוזרויות, אבל לא משתנים. אבל כל מה שמסביבנו משתנה תדיר. כשהייתי בת 22 חשבתי שאני כל כך מבוגרת וכל מה שהיה יכול לקרות לי היה אמור לקרות כבר, ומעכשיו הכל יהיה שגרה והחמצות. היום אני חושבת שהייתי אז כל כך צעירה, ומה בכלל ידעתי? כמה הרבה יותר יכלתי לעשות בשנים שעברו מאז, אם לא הייתי שבויה במחשבות האלו. בטח אחשוב את זה על עצמי של היום כשאהיה בת 32. מייקל מתכחש לטבע האנושי הזה. הוא בטוח תמיד שהשינוי יהיה מחר. הוא כבר באמצע העשור החמישי לחייו והוא בטוח שהוא עוד יוכל להיות קומיקאי מפורסם, או קולנוען ענק, שחקן, איש עסקים, סלב. הוא בטוח שהפריצה מעבר לפינה. יש לו תרחיש שלם של מה שיקרה כשהדברים יתחילו להסתדר, והוא מחכה. האפשרות הברורה למי מאיתנו שעבר את גיל 20 וכבר לא יהיה אף פעם ילד פלא, לא נראית לו אפשרית.
"And thank god none of it was true. Not even the herpes"
לאחרונה ראיתי את המשרד שוב. מהפרק הראשון ועד הפרק שמייקל סקוט עוזב. לא ראיתי טעם אחרי כן. הרבה דברים התחוורו לי הפעם. כמו למה פאם נשארת עם רוי (וגם חוזרת אליו), למה ג'ים מחכה חודשים לפני שהוא נפרד מקארן, למה אנדי ואנג'לה כמעט מתחתנים. למה הסדרה מתרחשת בחברת נייר, אחד העסקים הגוועים, שקפאו בזמן, ולמה האנשים שם לא מעלים על דעתם בכלל את היום שאחרי (שהוא מרחק יום אחד לאורך כל הסדרה, החל מהפרק הראשון). הסדרה פתאום היתה ברורה מתמיד, וגם מייקל.
בצפיה חוזרת, צפיה אוהבת ומלאת חמלה, היה ברור שהמוזרות החברתית היחידה של מייקל היא שהוא אינו חש בושה. הוא לא מתבייש בטפשות שלו, בתקוות שלו או בחלומות כמו שכל כך הרבה מאיתנו מתביישים. הוא לא מפחד להודות במי שהוא. אנחנו נבוכים בשבילו, אנחנו אלו שנעים בכיסא בחוסר נוחות, אבל מי אנחנו שנחליט שמי שהוא ראוי למבוכה? זכותנו להיות שמנים, מטופשים, מכוערים, בררנים, בודדים, ביקורתיים, מלאי אהבה עצמית ושנאה עצמית וילדותיות. זכותו של מייקל להוסיף לאהוב את עצמו ולצפות לעצמו גדולות, גם אחרי שכל מה שהוא מכיר ויודע שכנע אותו בהפך.
בתוך כל זאת, בתוך כל רפש הכנות, מייקל הוא בעצם הדמות הפנטסטית ביותר בסדרה. הוא אוהב את העבודה שלו, הוא מאמין שיגשים את חלומותיו, בינוניים ככל שיהיו. הוא לא מוותר. הוא כמו שהיינו כשהיינו צעירים וטיפשים וכשכל החיים היו לפנינו. כשלא ידענו שאנחנו מוזרים או טיפשים, או כשידענו אבל היה לנו טוב במוזרותינו. טוב שמאז מנסים רק לשחזר.
ולא יודעת, אם הכל הסתדר למייקל בסוף, אולי רק צריך לחכות לסוף?
ספוילר: הפרק השבועי של פיוצ'רמה היה מושלם. פשוט מושלם. כמו פרקים נהדרים מעונות 1-4, מההתחלה ועד הסוף, פשוט שלמות. זה אולי מתבקש כשהכותב הוא ג'וש ויינסטין, שהיה שואוראנר של הסימפסונים, וכתב חלק ל"22 סיפורים על ספרינגפילד" ועוד כמה פרקים, אבל בפיוצ'רמה הוא התחיל לכתוב רק בסיבוב הנוכחי, וכתב בעיקר פרקים משמימים עד היום.
יחד עם זאת, הפרק הנוכחי – T.: The Terrestrial – מחווה ברורה לאי.טי וקריצה נחמדה לליגליזציה של מריחואנה + מלא בדיחות קקי (חייבים את האיזון הזה, זו לא תהיה פיוצ'רמה בלעדיו) היה מדוייק להפליא.
זה התחיל עם לררר, בנו והטלוויזיה. אנחנו מכירים את לררר מאז "When Aliens Attack" (עם אלי מק'ניל, פרודיה נושכת על אלי מקביל שמאז די נשכחה, אבל אז היתה סנסציה) והוא מככב בעוד שניים מהפרקים הכי טובים בסדרה (ועוד כמה פרקים טובים פחות) – The Problem with Popplers (שקיוויתי שמתישהו יספרו שבנו של לררר הוא התינוק מהפרק ההוא) ו-Spanish Fry. כל אלו מלמדים שהאומיקרוניאנים, ולררר במיוחד ממש מכירים בני אנוש. הוא אפילו גר קצת על כדור הארץ בעונה הקודמת ב-Lrrreconcilable Ndndifferences (פרק מקסים שכלל גם ביקור בקומיקון). אז למה הוא כל כך שונא חייזרים? למי אכפת.
זה המשיך עם החרם של ניקסון הנעלב על אומיקרון פרסיאיי 8, חרם תרבותי בעיקר שמבודד אותם מטלוויזיה איכותית, שגם היה מצחיק והיתה בו נימה של ביקורת לא ליטרלית. וזה המשיך כמובן עם נטישתו של פריי.
בין לבין גם ראינו לשניה את ברניגן וקיף, זכינו לראות שחזור של הנאום הקבוע של לררר, בגרסה ילדותית ומפוחדת, למדנו שבנדר גורם לקנביס לזרוח, למדנו שהדג משולש העיניים של הסימפסונס הגיע עד לאומיקרוניאנים, ועוד שלל רגעים, שהם מה שהופכים את פיוצ'רמה לפיוצ'רמה.
אבל החלק הכי טוב בפרק היה רגע קטן, כמעט בלתי מורגש לצופה הארעי. בנדר האשם נוסע לבדו לחלץ את פריי, רק הוא והטייפ. אכול אשמה, הוא גורם לטייפ לדבר אליו בקולו של פריי ולומר "you are my hero". בנדר עונה בדרכו הבנדרית: "Shut up Fry I know it". מה עוד צריך בחיים?
למרות שהסדרה הנצפית ביותר בעולם היא פרוצדורלית, ואולי בגלל, יצא לפרוצדורליות שם רע. הסדרות שללו, שבבסיסן פרקים נוסחתיים שמציגים מקרה משטרתי בתחילת הפרק ופותרים אותו בתוך 42 דקות, מציפות את הטלוויזיה בהמוניהן. הן מושכות צופים כיוון שלא צריך להתחייב להן – אפשר לצפות בפרקים פה ושם, אבל הסיפור העונתי, כמו גם חייהם האישיים של הבלשים, לא מהווים חלק משמעותי מהסדרה. לכן הסדרות האלו- חוק וסדרים, CSI, NCIS ושלל ראשי תיבות דומים (Agents of S.H.I.E.L.D?) פופולריות מאוד אבל מושמצות מאוד.
קסטיאל ועוד 