למרות שהסדרה הנצפית ביותר בעולם היא פרוצדורלית, ואולי בגלל, יצא לפרוצדורליות שם רע. הסדרות שללו, שבבסיסן פרקים נוסחתיים שמציגים מקרה משטרתי בתחילת הפרק ופותרים אותו בתוך 42 דקות, מציפות את הטלוויזיה בהמוניהן. הן מושכות צופים כיוון שלא צריך להתחייב להן – אפשר לצפות בפרקים פה ושם, אבל הסיפור העונתי, כמו גם חייהם האישיים של הבלשים, לא מהווים חלק משמעותי מהסדרה. לכן הסדרות האלו- חוק וסדרים, CSI, NCIS ושלל ראשי תיבות דומים (Agents of S.H.I.E.L.D?) פופולריות מאוד אבל מושמצות מאוד.
אני יכולה להבין את זה, אבל גם האוס היתה פרוצדורלית, וגם סופרנצ'ורל ואפילו דוקטור הו במובנים מסויימים. המנטליסט, בעיני, קרובה יותר לסדרות הז'אנריות הללו מאשר לפרוצדורליות קלאסיות. היא נכנסת למשבצת הולכת וגדלה של צוותי משטרה שנעזרים ביועץ חיצוני, כמו מדיום (הדרמטית) וPsych ("בניחוש חוקר" בעברית, הקומית), אבל מצליחה לבדל את עצמה ולהיות סידרה בפני עצמה.
במנטליסט פטריק ג'יין (סיימון בייקר המעלף) הוא מנטליסט (פרפורמר שמשתמש בקריאות קרות, חמות ושלל טכניקות כדי לשכנע את הקהל שהוא מתקשר עם המתים) לשעבר, שלאחר שניתח את דמותו של הרוצח הידוע לשמצה רד ג'ון בשידור חי בטלוויזיה, אותו רוצח רצח את בתו ואשתו. הוא נשבע למצוא ולהרוג אותו, וחבר לצוות הCBI (זה כמו FBI אבל בקליפורניה בלבד, מה שמבטיח מזג אויר מצויין) שאחראי על תפיסת הרוצח. הוא מסייע להם במקרה השבועי שלהם, ומקבל מידע על החקירה של רד ג'ון.
מעונה לעונה יש זניחה של הפרוצדורליות ושל המקרים השבועיים, והם מפסיקים להיות מרכז הסדרה, אלא כשהם מקרבים לחשודים הקשורים לרד ג'ון, אם כי באופן כללי ההרגשה היא שככל שמתקרבים לפתרון, הוא מתרחק. זה מתסכל אבל אפקטיבי, והסדרה הופכת לממכרת יותר ויותר ככל שהיא מתקדמת, כשסופי העונה השלישית, הרביעית והחמישית מקדמים את העלילה בקפיצות ענק, אבל שוב מרחיקים מהפתרון יותר משהם מקרבים אליו. הצפיה, מאותו רגע, בין אם אתם צופים מרתונית או בקצב הרגיל, הופכת להיות התקף חרדה מתמשך. רואים את הפרקים עם נשימה עצורה, מעלים ספקולציות יחד עם הדמויות, שיודעות פחות ופחות ככל שהעלילה מתקדמת, עד שאנחנו והם יודעים בערך את אותו הדבר, בשרשרת של הטעיות ובלבולים.
המנטליסט היתה יכולה להיות עוד פרוצדורלית משעממת או עוד סדרה שלא מצליחה לתפוס את הצופה, אבל היא לא כזו, ובמידה רבה הודות לצוות השחקנים. צוות ה-CBI מורכב משחקנים לא מוכרים או מפורסמים במיוחד. את הצוות מובילה רובין טאני שאתם מכירים בתור דב הדכאונית הנהדרת ב"רקורד חזק", לצד ליב טיילר ורנה זלוויגר, מודל 1995, ובתור ורוניקה הבלתי נסבלת ב"פריזון ברייק" (עורכת הדין המעצבנת שעוזרת לאחים סקופילד עד שרוצחים אותה). במנטליסט היא לא מעצבנת בכלל, והיא מופת של דמות נשית חזקה, שמצליחה להתחמק ממתח מיני עם הגבר שלצידה, בלי פאשלות כמעט בכלל. לצידה סיימון בייקר, שההופעה שלו בתור פטריק ג'יין אחראית כנראה ל-80% מהאהבה שלי לסדרה. שחקן אחר היה יכול לגלם את ג'יין בתור אקסצנטרי יותר, או כאדיש יותר, או רגשני מדי. בגילומו של בייקר פטריק ג'יין הוא דמות אניגמטית כמו רד ג'ון. בעל עקרונות, מוסר ונימוס, אבל גם קר רוח שמונע מיצר נקמה שהופך אותו למסוכן. נאה ובעל חיוך מרגיע, אבל עם רעיונות רדיקליים (כמו של גרג האוס ב"האוס") שמניבים תוצאות אבל גורמים לכולם לסלוד ממנו. הוא זאב בודד לאורך כל הסדרה, למרות שהוא מצליח להעביר לצד שלו את שאר חברי הצוות, המעניינים פחות אך שעושים את העבודה לא פחות טוב.
הסדרה הזו מצליחה להעלות שאלות מעניינות, על אמונה ועל נקמה, על שקרים ועל הטבע האנושי, ובזאת היא תחליף הולם להאוס שהסתיימה בבושה לפני שנתיים, ושהיא הסדרה הקרובה ביותר למנטליסט (רק שפה פטריק ג'יין הורג אותם בנחמדות). אבל מעבר לזה, היא יודעת את המקום שלה ואת התפקיד שלה – סדרת מתח אפקטיבית, מוצלחת, מסעירה, שמצליחה להמציא את עצמה מחדש בכל עונה, והופכת למרתקת יותר ויותר.
קסטיאל ועוד 