מרק חם ביום חורף קר

לפני כמה שבועות השתתפתי בסדנת מרקים. לא כתבתי עליה וגם לא אכתוב, אבל לראשונה חשבתי שאפשר להכין מרקים אחרים, מלבד מרק הירקות הקבוע שלי, שהוא טעים אבל לפעמים צריך גיוון. האמת שהערך העיקרי של הסדנה הוא שלמדתי להכין ציר ירקות או עוף ולהשתמש בו כבסיס למרק. כלומר, גם קודם ידעתי על קיום הקונספט, אבל רק אחרי שטעמתי הבנתי באמת את ההבדל. אז החלטתי להשקיע, קניתי בצלים וסלרי ופטרוזיליה, והכנתי ציר ירקות דווקא (מתכון לא מצולם בהמשך). הציר הזה משדרג את המרק וחוסך תבלינים מיותרים. המרק הופך להיות מדוייק יותר ועשיר יותר, וגם הרבה יותר קל ומהיר להכנה.

אבל במרק יש גם בעיה. לאורך תהליך ההכנה מרק הוא אוסף ירקות בוהקים ויפים שנקצצים ומתאדים ושוחים במים. אבל כשהוא מוכן הוא נראה כמו משהו שמקומו ב"טבעונים שמדכאים אותי", ואין באמת דרך לברוח מזה. עשיתי מחקר בנושא (חיפשתי "מרק עדשים" בגוגל תמונות) וכל התוצאות נעו בין הדוחה והמבחיל. וזה מבאס, כי המרק ממש טעים ועשיר ומפנק. אבל המצלמה לא רואה את זה. היא רואה… ובכן, נחסוך את התיאורים. אבל מכיוון שאכלתם בחיים שלכם מרק או שניים (אני מקווה בשבילכם), תצליחו לראות מבעד לתמונות ולדמיין את הטעמים העשירים של מרק עדשים וירקות מפנק שיחמם אתכם ביום קר.

הלכתי לירקן וקניתי מה שהתחשק. ידעתי שהעדשים הם הבסיס, אבל זרמתי, וכך נקנו פרסה, תפוח אדמה, בצל, גזר, דלעת, קישוא וזוקיני. אפשר להשמיט כל מרכיב ולהוסיף אחרים (למשל סלרי, שאני שונאת אבל אומרים שהולך טוב במרק). הרעיון הוא כזה: מתחילים עם סיר גדול. שלי בגודל (נפח) של חמישה ליטר, ולי זה מספיק. תעשו את החשבון שלכם.

ממשיכים עם כוס גזר ובצל קצוצים. אני הוספתי גם פרסה (כרישה). את הגזר משתדלים לחתוך די קטן, אבל לא צריך להשתגע עם זה. את הפרסה חוצים לאורך ואז חותכים לחצאי טבעות, ומשרים במים רותחים לכמה דקות, כדי לנקות היטב בין העלים.

שמים בסיר עם כמה כפות מים (ליצירת סביבה עשירה באדים), ומאדים עד שהבצל והפרסה שקופים. מקפידים שכל הזמן יהיו מים בסיר. אם המים יגמרו, הירקות ישרפו וידבקו לתחתית הסיר, ואנחנו לא רוצים את זה.

חותכים את שאר הירקות, לקוביות קטנות יחסית (עקרונית, כל המוצקים במרק צריכים להיות באותו גודל, כך שצריך לחתוך לקוביות בגודל של עדשים. אבל למי יש סבלנות? שיהיה מספיק קטן ככה שכמה קוביות יכנסו בכף סטנדרטית).

שוטפים את העדשים. אני השתמשתי בעדשים כתומות וירוקות, או כתומים וירוקים, כי זה מה שהיה, וכי זמני הבישול שלהם שונים ואני אוהבת שיש שפע של מרקמים במרק. הכתומות מתמוססות בעוד הירוקים עדיין זקופי קומה (אבל ברצינות, מה הקטע עם עדשים? זכר? נקבה?). שוטפים עד שהמים צלולים.

על כוס אחת של גזר-בצל-פרסה, צריך להוסיף 2 כוסות של ירק. אפשר 2 כוסות עדשים, כוס עדשים וכוס ירקות, הכל בהתאם לטעם ולתוצאה הרצויה. אני הוספתי כוס עדשים וכוס ירקות.

כאשר הבצל, גזר והכרישה (כתבתי בטעות "פריסה" שזה חיבור מעניין) מאודים היטב, מוסיפים את כל הירקות ומערבבים קלות. מוסיפים ציר ירקות, שאני הוספתי את הציר קפוא מהמקפיא. כי אני עצלנית ככה. אז הוספתי גם קצת מים רותחים כדי שהירקות לא ידבקו וגם כי הם בין כה וכה יתאדו מאוחר יותר.

סקסי.

הציר מפשיר תוך דקה-שתיים, ואז מקבלים ירקות שוחים במים.

מכסים את הסיר ומבשלים עד שהירקות מתרככים, ולא יותר. מכיוון שהבסיס הוא ציר הירקות, לא צריך שהירקות יוציאו את כל הטעמים למים, כיוון שהמים כבר מלאי טעם בעצמם.

מסירים מהאש, מוסיפים מלח ופלפל, טועמים, ומניחים להתקרר שלוש שעות, לפני שמחממים שוב ואוכלים. בשלוש השעות האלו המרק מתאחד ומסמיך ומשתפר מאוד.

אחרי שלוש שעות מחממים לכם מרק ואוכלים ומתחממים קצת מבפנים החוצה.

מתכון

ציר ירקות

בצל
גזר
פרסה
שורש סלרי
שורש פטרוזיליה
דלעת
טימין
עירית

מניחים בסיר גדול, כדי חצי מהגובה שלו, בצל, גזר וסלרי בכמויות שוות (כל הירקות שלמים ושטופים היטב). מניחים מעל את שאר המרכיבים (לפי הטעם), וממלאים 2/3 מהסיר במים. סוגרים את הסיר, מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש, ומבשלים על סף רתיחה שלוש שעות.

ממלאים את הסיר מים, מוציאים את הירקות, סוחטים אותם היטב כדי לא לאבד נוזלים, ומקררים לגמרי. מעבירים את הציר לקופסאות במקפיא, לשימוש בעת הצורך.

* לציר עוף מוסיפים עוף שלם קטן ללא עור. אפשר גם להוסיף כמות גדולה מחלק יחיד- רק גרונות למשל, לחסכון במחיר.

מרק עדשים וירקות

גזר
בצל קטן
כרישה, בלי החלק הירוק, קצוצה ולאחר השריה במים

תפוח אדמה גדול
חצי קוביית דלעת
קישוא
זוקיני
חצי ספל עדשים ירוקים, חצי ספל עדשים כתומות, שטופות היטב.

5 כוסות ציר ירקות

קוצצים את הגזר, בצל וכרישה, ומאדים עד שהם שקופים.

מוסיפים את יתר הירקות, מערבבים, ומוסיפים ציר ירקות. מבשלים עד לריכוך. מוסיפים כפית מלח ופלפל לפי הטעם ומחכים שלוש שעות לפני שאוכלים עם קרוטונים, פרוסת לחם או סתם ככה.

סדנה איטלקית

אני ממש אוהבת ללכת לסדנאות בישול. בדרך כלל אני גוררת את אמא שלי (אם כי הייתי בסדנת שוקולד עם אחותי, ובסדנת בישול עם העבודה). היינו בסדנת מוקפצים, סדנת גבינות, סדנאות חינם בשבועות, שתי סדנאות שוקולד, ועוד היד נטויה. זה כיף כי אפשר ללמוד ככה דברים חדשים, וכי ללכת לבשל כמה שעות זה כיף. נו, כי זה כיף.

כבר זמן מה שאני רוצה ללכת לסדנת פסטות, כי אף פעם לא הכנתי פסטה טריה. מלבד הניוקי שלי שאני אוהבת מאוד, כל האוכל האיטלקי שלי מבוסס על חומרי גלם קנויים, ואני תמיד מעדיפה להכין לבד (גם כשזה לא הגיוני כלכלית). אז זו סדנה שזממתי עליה כבר זמן מה, והגעתי אליה דרך קופון שקניתי. מעולם לא הייתי בסטודיו לבישול, ונראה לי שהקטע שלהם הוא סדנאות למאותגרי מטבח, אבל זה מקום ממש נחמד. אני בדרך כלל שונאת אדם אבל האנשים בסדנה היו ממש נחמדים (או שאנחנו היינו המעצבנים!), והיה ערב ממש מהנה. חלק מזה קשור גם ביין הטעים ובעובדה שאחרי שבוע וחצי של בעיה שלא נראה שאפשר לפתור בעבודה, ביום רביעי בצהריים הצלחנו למצוא פתרון.

בתחילת הסדנה קיבלנו, כמצופה דף מתכונים. התחלקנו לזוגות, כאשר כל זוג הכין את אותן המנות (אני מעדיפה סדנאות כאלו. סדנאות אחרות, בהן כל אחד מכין משהו אחר, מרגישות לי כמו כאוס, ואני נהנית פחות.

המבורגר עם צ'יפס ירוקים

לא התכוונתי בכלל לכתוב פוסט. לא התכוונתי לצלם, לא התכוונתי לחכות בין השלבים, רק רציתי לאכול ארוחת צהריים.

הכל התחיל כמה שעות מוקדם יותר, כשהשכמתי קום בשביל להגיע לתור לרופא השיניים, שאיימס של לפני שבועיים, בבירור צעירה יותר וטיפשה יותר, קבעה לשמונה וחצי. התור הסתיים בתשע וקצת, ויצאתי לסיבוב הקניות שלי. התכוונתי לקנות חזה עוף סגפני ולהקפיץ אותו עם ירקות. כבר כמה ימים שהתחשק לי המבורגר, וחשבתי אולי להזמין בערב מוולפנייטס או אפילו ללכת לאכול, אבל רק כשהגעתי לקצב, בחרתי את חזה העוף והשניצלים, וראיתי שספיישל היום שלהם הוא המבורגר אנטריקוט, החלטתי לזרום עם זה. לא הזיק שחבילה של ארבעה המבורגרים עולה כמו המבורגר יחיד במסעדת המבורגרים סבירה (האמת שהיום גם מקדונלד'ס סופר יקר [אוי ואבוי, ברחה לי קצת זקנה שם הרגע. "זוכרים את הימים שארוחה במקדונלד'ס עלתה 25 שקלים? וכרטיס לסרט 18? וכולם אהבו אחד את השני?". בעע]), ושהם מוכרים גם לחמניות עבות וריחניות שם. שמחה וטובת לבב, שמתי פעמי אל הירקן.

אני מתה על ירקות ולכן מתה על הירקן שלי. הכל תמיד יפה וטרי, המחירים טיפה יותר יקרים מבסופר אבל אי אפשר להשוות את הסחורה. קניתי (בין היתר) שעועית ירוקה טריה, שטעימה פי מליון משעועית קפואה ספוגית ועצובה.

תכננתי להכין את ההמבורגר עם ביצת עין מעל ומעט ירקות, אבל כשראיתי כמה יפה ההמבורגר החלטתי לא להאפיל עליו ולתת לו את הכבוד.

המבורגר אנטריקוט מעלף

יאם יאם, דים סאם (טבעוני).

דים סאם הוא מאכל חביב עלי. את הדאמפלינגס הטובים ביותר שטעמתי, אכלתי בסאקורה בירושלים. הסושי שם היה טעים, אבל שום דבר לא היה טעים כמו הדים סאם שיטאקי המעלף שאכלתי שם (לצערי, טעם הדים סאם מעורבב במוחי עם הכאב של סתימה זמנית שסיימה את חייה). בכל מקרה, מאז לא באמת אכלתי דים סאם טעים ומשובח, והתחשק לי להכין כזה בעצמי. לצערי, לא מצאתי מתכון מניח את הדעת. קודם כל, חצי מהמתכונים השמיטו את מתכון הבצק, או המליצו בחום לקנות מכונת פסטה. שנית, המילוי הנפוץ היה בשרי – בקר, ברווז או עוף טחון, עם ירק כלשהו. לא התחשק לי לקנות בשר טחון בשביל מתכון שאין לי מושג אם יהיה הצלחה. אז אילתרתי מילוי, אילתרתי בצק, ויצא ממש מוצלח, למרבה ההפתעה.

התחלתי עם הבצק, כי הוא אמור לשבת כחצי שעה ולהתקשות קצת אחרי הלישה הראשונית. יש מתכונים שממליצים ללוש ביד, אבל אני הפקדתי את המלאכה בידי המיקסר הנאמן שלי (שאני אלוש?!). מדובר בשלוש כוסות קמח לבן, שלוש כפות שמן צמחי, ובערך כוס וחצי מים חמים. מוסיפים את המים לאט לאט, ומפסיקים כשנוצר בצק מעט דביק. הדביקות תעבור אחרי המנוחה.

אגב, אחרי חודשים של מאבק עם שקיות קמח מתפרקות, קניתי לי קופסה יעודית לקמח, שמכילה בערך שני קילו (12 כוסות) קמח. הפתח שלה רחב מספיק כך שעוברת בה כף יד (לקימוח) וכוס (למדידה), וזה הרבה יותר נוח משקית הקמח שמתפוררת אחרי כמה שימושים.

מעל לכלי: צנצנת המלח הורודה החדשה שלי. ליד, מטחנת פלפל לקנה מידה

לשתי את הבצק במהירות נמוכה בערך 7-8 דקות, וכשהתקבל בצק רך, נתתי לו לנוח למשך חצי שעה. חשוב לכסות אותו על מנת שלא יתייבש (לקח שלמדתי בדרך הקשה). מדובר בבצק דל מאוד בשומן, ולכן חשוב להגן עליו.

ועכשיו למילוי:

ראשית, קצצתי בצל בינוני, וטיגנתי אותו במעט שמן. הפעם קצצתי את הירקות דק מאוד, משום שהתערובת נועדה למילוי, וחשוב היה לי שיתקבל מרקם יחסית אחיד.

 קצצתי גם גזר דק דק דק, והוספתי אותו לבצל המיטגן.

קצצתי דק סלסלה וחצי של פטריות שיטאקי. מדובר בפטריות שאי אפשר לאכול טריות, ושיש להן טעם עמוק ואדמתי. גם את הפטריות קצצתי דק. הקיצוץ לא מאוד קל, כיוון שהן לא מאוד קשיחות (בשונה מפטריות שמפיניון לדוגמא), אבל לא להתייאש.

הוספתי את הפטריות לתערובת הגזר והבצל כשהגזר התרכך מעט (זה לא לוקח זמן רב, ואני ממליצה לקצוץ את הירקות מראש). כשהירקות היו רכים והפטריות הגירו קצת נוזלים, כיביתי את האש.

אל תוך קערה קצצתי:

כמה עלים של כרוב לבן (אמא שלי ממליצה לשים את הכרוב במקפיא להפרדת העלים. מכיוון שגם ככה קצצתי דק, פשוט קילפתי אותם כמו חורנית).

בצל ירוק (שאני תמיד מקבלת במתנה מהירקן)

נבטי חמניה, שהם הנבטים הכי טעימים מכל הנבטים (שזה בעצם אומר שהם די טעימים. שאר הנבטים נוראיים).

כמה בוטנים קלויים קלופים. שימו לב שהכרוב, הבוטנים, הנבטים והבצל הירוק כולם נאים. תיבלתי את התערובת במלח ופלפל, הוספתי בערך כף רוטב סויה, וערבבתי.

כשאני הכנתי את המילוי חששתי מרטיבות יתר שעשויה להרוס את הבצק, אבל אפשר ורצוי להוסיף עוד קצת רוטב סויה, טריאקי או צ'ילי, כדי לאחד את המרכיבים. אפשר גם לקצוץ במעבד מזון, שיתן מרקם אחיד יותר, אם כי המרקם מאוד נחמד בעיני.

חזרתי לבצק, שכפי שניתן לראות, התייבש מעט. זה לא נורא, אבל לא מדהים.

את הבצק יש לרדד לעובי דקיק, על משטח מקומח היטב או על נייר אפיה (בתמונה). מומלץ לעשות את זה עם מכונת פסטה. לי אין מכונת פסטה, ולא נתתי לזה לעצור אותי, אבל אין ספק שזה עדיף וקל יותר. הרידוד גם הרס לי את פרקי כף היד, אבל זה לא נורא.

לאחר הרידוד יש לקרוץ עיגולים מהבצק, אני משתמשת בסט המיקדים (מילה פלצנית לקורצנים) מנירוסטה שעלה לי הון תועפות ושווה כל אגורה. השתמשתי בהתחלה בקוטר של כארבעה סנטימטרים, אבל עברתי לשמונה אחרי שהבנתי שיקח לי נצח.

יצרתי עיגולים. במרכז כל עיגול הנחתי כף מהמילוי, וקיפלתי את העיגול לחצי, תוך שאני לוחצת על הקצה עם האצבעות. הלחיצה עזרה לסגור את הכיסון, ליצור את הצורה, ולרדד בחזרה את הבצק באזור הסגירה, שנהיה עבה מדי.

את הכיסונים מאדים בסיר אידוי מסורתי מבמבוק (שהוא, למעשה, הסיבה האמיתית שרציתי להכין דים סאם).

סיר האידוי, כאמור, עשוי מבמבוק, וכדי למנוע אגירת טעמים יש לרפד אותו בעלים. אני בחרתי בעלי כרוב לבן. יש להשאיר רווחים בין העלים, ביניהם האדים יעברו וימלאו את הסיר. באמצע ההכנה החלפתי את העלים שהתסמרטטו כולם.

את סיר האידוי מניחים על סיר באותו קוטר שמלא במים רותחים ועל אש בינונית.

לא אמליץ לכם לקנות מכונת פסטה (היא לא מאוד יקרה, אבל זו עדיין הוצאה), אבל סיר אידוי כדאי לרכוש. מחיר סיר במבוק נע בין 20 שקלים לסיר קטנטן (יש לי גם אחד כזה) ועד 40-50 לסיר גדול מאוד. אפשר להשיג בחנויות מתמחות, למשל ב"מלח וארץ" ברמת השרון, בלגעת באוכל וכאלו.

בסיר אפשר לאדות ירקות (לפזר ירקות חתוכים או שלמים מעל העלים) – קישוא, גזר, כרובית וברוקולי מפורקים לעלים, נקיים או מושרים במעט סויה ושמן. גם את הכרוב שסופג את הטעמים ומתרכך אפשר לאכול ישר מהסיר, או לחתוך ולהוסיף לסלט.
אפשר להכין דג או עוף – להניח פילה דג (סלמון, לברק וכו') או פרוסה של חזה עוף (במרינדה או עם מעט מלח ופלפל) ישירות על הסיר ולבשל עד שמוכן.
שמעתי גם על מתכוני קציצות בקר שמגלגלים ומאדים בסיר במבוק (ואם אכין אשתף במתכון). בקיצור, לא חסר מה לעשות איתו.

את הדים סאם אידיתי בנגלות, כאשר בכל שלב הנחתי כמה דים סאם בתוך הסיר, סגרתי את המכסה, הוצאתי לכלי אכסון וחוזר חלילה. 

זמן האידוי תלוי בגודל ועובי הדים סאם, אבל הוא כמה דקות. כאשר הדים סאם מוכן הבצק מבריק ומעט שקוף. הדים סאם יכולים לגעת מעט אחד בשני (אם כי לא כדאי לצופף אותם), אבל לא לגעת בבמבוק עצמו. הזהרו כשאתם פותחים את המכסה – הסיר מתמלא באדים רותחים שעלולים לגרום לכויה.

הדים סאם מתנפחים קצת בזמן האידוי (פה מדובר בנגלה אחרת מזו של תמונת הלפני, עם גודל דים סאם שונה לגמרי, אז אל תשוו. בכלל, אסור להשוות). הם טעימים ישר מהאידוי, אבל בקטע מוזר לגמרי העברתי אותם לתבנית מכוסה בנייר כסף, והם היו טעימים יותר אחרי כמה שעות.

כך או כך הם היו טעימים, ואני לא יכולה לספר (בעיקר כי לא ספרתי) כמה מהם נשנשתי בזמן ההכנה.

מגישים חם (אפשר לחמם במיקרו עם כף מים בתבנית) עם רוטב סויה / טריאקי / צ'ילי. שימו לב שמדובר במתכון טבעוני. אני רחוקה מטבעונית, אבל באמת שאין סיבה להוסיף מוצרים מן החי למתכון הזה.

מתכון – דים סאם (40 יחידות? הרבה מאוד, אכלתי מלא אז קשה לספור)

לבצק:

3 כוסות מים

3 כפות שמן צמחי

מים חמים

מערבבים את המים והשמן. מוסיפים את המים לאט לאט תוך לישה עד שמתקבל בצק רך ומעט דביק.

למילוי – כל הירקות קצוצים דק

סלסלה וחצי פטריות שיטאקי

בצל בינוני

גזר

חצי כוס כרוב קצוץ

חופן נבטי חמניה

2 כפות בצל ירוק

כף-שתיים רוטב סויה/טריאקי/צ'ילי

מקפיצים יחד את הבצל, גזר והפטריות עד שהם לא נאים. מוסיפים את שאר הירקות והתיבול ומערבבים.

מרדדים את הבצק דק מאוד, קורצים עיגולים, ממלאים במילוי, סוגרים היטב ומאדים בסיר במבוק.

מתכון מצולם לעדי: פתיתים בדלעת וקרם קוקוס

כשהייתי קטנה אהבתי פתיתים. ממש ממש אהבתי פתיתים. אכלתי ואכלתי, תפחתי ותפחתי, ואז לפני כמה שנים הוצאתי את הפתיתים מהתפריט שלי. זה פשוט שממש ממש אהבתי אותם. כמה שנים מאוחר יותר, היתה סאגה שלמה סביב פתיתים ובצל (כן לטגן? לא לטגן?) באח הגדול. לא זוכרת כבר מי היו הצדדים בויכוח, אני רק יודעת שפתיתים אוכלים עם המון בצל מטוגן, ושפתיתים זה טעים. הלכתי לישון לאחר שידור תוכנית הפתיתים הידועה, וחלמתי בלילה איך אני מטגנת בצל ופטריות, ומכינה פתיתים בפטריות. קמתי בבוקר, חיכיתי לצהריים, קצצתי בצל, טיגנתי עם פטריות, הוספתי פתיתים, בישלתי, ואום נום נום. זהו המתכון הראשון והאחרון שבא לי בחלום, והדבר הפרודקטיבי השני בחיי שיצא לי מחלום (פעם, בכיתה ג', כתבתי שיר שבא לי בחלום. הייתי מאוד פיוטית אז, כשהייתי בת 8).

עברו שנים, אני עדיין ממעטת לאכול פתיתים, אבל כשאני כבר אוכלת, אני מנסה לשדרג ככל יכלתי. ככה הגעתי למתכון הטעים הזה, שהוא גם ממש פשוט, טבעוני, ודי מרשים. המתכון מאוד מודולרי, וכל דבר אפשר להשמיט או להוסיף. אם משמיטים הכל מלבד הפתיתים, מקבלים פתיתים סתם. כמו בהוראות בשקית. אם מוסיפים הכל, מקבלים תבשיל טעים ומגניב. המצרכים שלו לא הכי טריוויאליים, אבל שווה לקפוץ למכולת בשבילם. המתכון יהיה עבור כמות יחסית גדולה, אפשר להקטין כמויות בחצי, לקבלת ארוחת צהריים נאה ל2-3 אנשים.

המצרכים:

שורש ג'ינג'ר: תמיד הכרתי ג'ינג'ר בתור הסבון המגעיל שמגישים ליד הסושי, או בתור הפרי היבש הכי מאכזב שיש (הוא אפילו לא מתוק!). אבל שורש ג'ינג'ר טרי משדרג בשניה כל מנה. אני קונה, מקלפת כאשר הוא טרי, חותכת לקוביות ומקפיאה. במידת הצורך אני מפשירה קוביה וקוצצת אותה, או מגררת את הג'ינג'ר הקפוא ישר לתוך התבשיל. הולך מעולה במוקפצים. אפשר להשיג אותו היום בכל סופר, כולל אם:פם ובאבא. אפשר לקנות קפוא של מעדנות (ראיתי שיש גם מטחנה של ג'ינג'ר טרי, אבל לא ניסיתי אותה מעולם).

קרם קוקוס: לא מי קוקוס ולא חלב קוקוס. מכיל כ-17.5% שומן ומהווה תחליף טבעוני לשמנת מתוקה. קופסת שימורים עולה 10 שקלים, אבל מרגע הפתיחה מתקלקלת די מהר, אז כדאי לתכנן לעשות ממנה כמה דברים, כי חבל לזרוק.

דלעת: לא דלעת שלמה, חלילה. מגיעה בנתחים ארוזים בניילון. זה ירק דיאטטי וטעים שאפשר להוסיף כדי להעשיר פירה, ירקות בתנור, מרקים וכו'.

בצל, פתיתים, שום: כל בית צריך את הפריטים הבסיסיים האלו, נו. אגב, פתיתים הם פתיתים בצורת אורז. כדורים, כוכבים ושאר צורות מוזרות לא נחשבים פתיתים אצלי.

ולסיכום:

• בצל בינוני, קצוץ
• חתיכת דלעת נאה מהסופר, חתוכה לקוביות קטנות
• סלסלת פטריות פרוסות
• 2 שיני שום קצוצות / כתושות
• כפית של שורש ג'ינג'ר טרי קצוץ / מגורר
• קופסת קרם קוקוס
• פתיתים אפויים בצורת אורז
• מלח, פלפל, מים רותחים

מחממים סיר. קוצצים בצל. מכיוון שהבצל עוד יעבור בישול במים רותחים, ממש לא קריטי אם הוא קצוץ דק או לא. אני אוהבת בפתיתים קיצוץ גס יחסית, כדי להרגיש אותו בין הפתיתים. מוסיפים לסיר שמן זית ואת הבצל.

מטגנים כמה דקות, עד שהבצל משחים. שוב, מכיוון שנבשל אותו לא נורא אם הוא קצת שחום מדי, או קצת נא מדי.

בזמן שהבצל מיטגן, מקלפים את הדלעת. דלעת אפשר לקלף בקלות עם קולפן. רצוי להזהר ולא לקלף חתיכת ציפורן + לק, כמוני. אגב, יכול להיות שהדלעת שתמצאו היא עם קליפה בצבע בז' מהודר. זה אותו הדבר. (יצא לי חרוז בלי להתכוון!)

חותכים אותה לקוביות. את הדלעת כדאי לחתוך לקוביות קטנות, אחרת יש חשש לדלעת נאה (מלשון raw). אם אתם איטיים קצת, או שהלחץ מלחיץ אתכם, אתם מוזמנים לקצוץ לפני שמתחילים עם הבישול (או להנמיך את האש או להוריד את הסיר מהאש לגמרי, אם נלחצתם פתאום שהבצל ישרף).

.

קוצצים שתי שיני שום, ומוסיפים גם אותן אל הדלעת והבצל. אפשר כמובן גם לכתוש את השום, אבל אני מתעצלת לנקות את הכותש (אני בטוחה שאמרתי את זה כבר כאן פעם).

הדלעת תתחיל להגיר נוזלים, וזה מעולה. יש להמשיך לבשל אותה על אש בינונית עד שהיא די סמרטוטית, ומתחילה להתפורר בקצוות (כלומר כשהקוביות כבר לא ממש קוביות, אלא כמעט עיגולים). סדר גודל של 6-7 דקות. גם כאן, לא נורא דקה לפה או לפה. אם כבר, עדיף בישול יתר, כי אין דלעת רכה מדי.

בשלב הזה כדאי ומומלץ להוסיף סלסלת פטריות קצוצות. כשצילמתי הכנתי את המתכון לארוחה בעבודה, עם סועד שלא אוהב פטריות. משום שאני קדושה, השמטתי את הפטריות מהמתכון, למרות שמוזר לי שמתהלכים בינינו אנשים שלא אוהבים מאכלים משדרגי מנות כמו פטריות. אתם צריכים להוסיף, לערבב, ולטגן כחצי דקה.

מרתיחים מים 🙂

מקלפים את הג'ינג'ר באמצעות כף (כן! זה עובד!), וקוצצים אותו. מוסיפים כף ג'ינג'ר קצוץ אל תוך הסיר. מערבבים.

כשהדלעת כבר ממש סמרטוטית, נניח ככה:

מוסיפים פנימה שתי כוסות פתיתים, ומערבבים. מטגנים את הפתיתים כדקה.

מוסיפים 3/4 כוס קרם קוקוס, ומערבבים. המטרה היא שהפתיתים יהיו מצופים בקרם הקוקוס, אבל שלא יהיו רטובים, אז תוסיפו את הקרם בהדרגה. כשאתם פותחים את קופסת השימורים, שימו לב שכדאי לערבב את קרם הקוקוס, כי החלק השמנוני יותר נוטה לצוף למעלה.

שימו לב איך הפתיתים מבריקים, אבל אין נוזלים בסיר.

מוסיפים 2.5 כוסות מים, כפית מלח ומעט פלפל שחור. מערבבים פעם אחת, וסוגרים את הסיר.

יאכס! את מצפה שנאכל את זה??!

מבשלים שש דקות. אחרי שש דקות בודקים את מצב הסיר. אם יש עדיין הרבה נוזלים, סוגרים את הסיר וממשיכים לבשל. בודקים כל דקה מה מצב הפתיתים. אם המים כמעט נגמרו, והפתיתים תפוחים ורכים, המנה מוכנה.

כעת פתחו את הסיר, הניחו עליו מגבת נייר, וסגרו עם המכסה לחמש דקות, בהן הלחות העודפת בסיר נספגת במגבת הנייר. גלו שהסוללה במצלמה נגמרה. צלמו את התבשיל המוכן באייפון.

אוכלים! אום נום!

עוד וריאציות היסטריות: להוסיף קוביות חזה עוף יחד עם הדלעת. להוסיף קוביות דלורית יחד או במקום הדלעת.

וכאמור, אפשר להשמיט את הכל, ולאכול קערת פתיתים חמים וטעימים. מה יכול להיות יותר טוב?

מתכון מצולם לעדי – שקשוקה

יש לי שתי אחיות, כל אחת יותר יפה מהשניה. אף אחת מהן לא מגלה עניין מיוחד במטבח, אם כי שלושתינו אוהבות לאכול. כשהגדולה עזבה את הבית, ניסיתי ללמד אותה (לבקשתה) קצת כישורי מטבח, אבל אחרי מפגש אחד, ובגלל שאני לא מדריכה כזו מדהימה, זה התמסמס. יחד עם זאת, בלי שום עזרה ממני, היא התגברה על הפחד מהמטבח והתחילה לבשל יותר ויותר. ועכשיו הקטנה עוזבת את הבית, ולמרות שהיא יודעת לבשל לא מעט, היא מתייחסת לזה בתור תיק, ומתלוננת שאין מספיק דברים שהיא יודעת להכין. לצורך זה החלטתי להקים את סדרת הפוסטים הזו, שתלווה הכנה של מתכון פשוט ומודולרי, שקל להכין ממה שיש בבית. אם יש מתכון שהייתם רוצים לראות פה (בין אם אתם עדי ובין אם לא), אנא, ספרו לי.

נתחיל עם שקשוקה, כי אתמול אכלתי שקשוקה לארוחת ערב, והיתה הזדמנות פז לצילום.

מצרכים (מנה אחת):
חצי בצל
2 שיני שום
גזר
חצי פלפל אדום
חצי כוס עגבניות מרוסקות
2 כפות קוטג' (אופציונלי)
1-2 ביצים

אופציונלי:
פטריות טריות
תרד
עגבניה
חצילים
פלפל חריף

אין לי מושג איפה למדתי לראשונה להכין שקשוקה. זה מתכון שהתחיל ממשהו בסיסי שאמא שלי היתה מכינה, ואני פיתחתי אותו מאז, לפי מה שיש במטבח. בשלב מסויים אני השתלטתי על הכנת השקשוקה בבית, ואמא שלי הוקצתה לחביתות ירק (שאני שונאת וצריכות לצאת מחוץ לחוק!). הכנתי את השקשוקה הזו פעם למישהי בצבא, והיא התלוננה שאין מספיק שמן, ואשכרה שפכה פנימה עוד איזה חצי כוס שמן (עבור שתי מנות). אבל לא באמת צריך.

נתחיל עם לקצוץ את הבצל. בחרתי בבצל סגול, כי הטעם שלו עדין יותר, וזה מה שהיה לי בבית. אבל ברצינות, בגלל הטעם הלא חריף, אפשר לחתוך אותו בגסות, ולקבל טעם לא משתלט של בצל.

אפשר גם לחתוך את הבצל לפרוסות, זה לא חשוב. מחממים מחבת עם מעט שמן זית, ומטגנים את הבצל עד שהוא שחום. להזהר לא לשרוף. אם השמן נגמר, להוסיף עוד שמן, מעט בכל פעם.

חותכים גזר לקוביות בינוניות, וקוצצים את השום. אפשר גם לכתוש את השום, אבל אז צריך לשטוף את כותש השום, אז לשיקולכם. את השום אני מועכת קודם עם צד הסכין, ואז חותכת לפרוסות מעוכות. את הגזר אני חותכת יחסית קטן כי אני לא אוהבת גזר, אבל אפשר גם חתיכות גדולות יותר. מוסיפים את הגזר והשום לבצל המיטגן. מטגנים עד שהגזר משחים מעט.

חותכים פלפל לחתיכות בינוניות. בבתי קפה מגישים שקשוקה עם פלפל אדום חתוך לקוביות ענק, אז תיאורטית אפשר גם לחתוך לשמיניות (כלומר חצי פלפל, חתוך לארבע חתיכות גדולות).

איזה מהממת הסכין שלי שקיבלתי לחג מהעבודה?

מטגנים גם את הפלפלים עד שהם מתרככים. בשלב הזה יהיו קצת יותר נוזלים במחבת, כי הפלפל מימי יותר, והכל יתחיל להתחבר.

בשלב הזה התכוונתי להוסיף עגבניה טריה. אבל היא היתה כל כך קשיחה ויפה, ונזכרתי שיש לי עגבניות מרוסקות במקפיא, שלא יכלתי לבזבז אותה, ובמקביל חתכתי סלט. אז בשלב זה מוסיפים כחצי כוס עגבניות מרוסקות. מדובר בעגבניות שנמכרות בקופסת שימורים (לא קופסת פלסטיק קטנה עם מכסה שנקעה ומלכלך אותך בג'יפה אדומה). זה די זול, ואני פותחת קופסא ואז מקפיאה את מה שנשאר בקופסאות קטנות, ומוציאה כשאני צריכה. בהתחלה מדובר בגוש עגבניות קפוא:

נותנים לזה להתמוסס קצת, ומוסיפים מעט מים רותחים (בערך בגובה שני סנטימטר במחבת). ממשיכים לבשל עד שמתקבל תבשיל סמיך שמכסה את כל הירקות (יותר מזה זה מצומצם מדי). בישלתם יותר מדי? הוסיפו מעט מים ונסו שוב!

מי שמכיר אותי, יודע שקוטג' שטראוס הוא אחד המאכלים האהובים עלי. טעים עם כפית, טעים על טוסט, טעים באפיה – טעים! גם זה מנהג שאני לא זוכרת מתי התחיל או למה ניסיתי אותו, אבל בשלב הזה מוסיפים לשקשוקה כף קוטג'. אגב, יש לי מתכון טעים שמבוסס על הקפצה של בצל מטוגן ותרד טרי, ואז הוספת קוטג' לקבלת קרם שמנתי מהמם. בכל מקרה, מוסיפים את הקוטג', ומערבבים. הקוטג' הוא תוספת מומלצת אך לא הכרחית, אם אתם לא אוהבים או שאין לכם. ניסיתי את זה רק עם קוטג' של שטראוס, ונראה לי שהמרקם של קוטג' תנובה לא יהיה מוצלח באותה מידה, אבל אם אתם מנסים – ספרו לי.

בהתחלה, הקוטג' ישאר גרגירי ודי דוחה, ותקללו את עצמם שהקשבתם לי. אבל כמו בהכנת חמאת בוטנים תוצרת בית, גם פה אסור לוותר, ועם הזמן ערמה של גושים תהפוך לקרם מהמם.

עכשיו הזמן ליצור גומה קטנה באמצע המחבת, ולשבור פנימה ביצה. הרעבים מוזמנים ליצור שתי גומות ולשבור שתי ביצים. אבל יותר מזה כבר חבל על הכולסטרול.

מפזרים מעל מלח, פלפל שחור ובזיליקום יבש (וכל תבלין אחר שאוהבים: פפריקה חריפה, צ'ילי, פלפל לבן, אבקת שום וכו').

אם יש מכסה למחבת, מכסים. אם לא, מניחים רדיד אלומיניום מעל, ומניחים את הכף כדי לסגור. לא חשוב לסגור הרמטית. לי יש מכסה בגודל של המחבת בדיוק, ששייך לסיר אחר. פעם סגרתי איתו את המחבת, וכשבאתי לאכול, המכסה יצר ואקום עם המחבת, ולא הסכים להתנתק ממנה. זה לקח הרבה זמן, כמעט הרס לי סכין אחת, והרס לי את ארוחת הערב. אז אני לא עושה את זה יותר.

אחרי כמה דקות פותחים את המכסה ובודקים. אם החלבון רוטט ושקוף, בלע, לכסות שוב. אם החלבון מוצק אבל החלמון עדיין רוטט- הצלחה! אם החלבון מוצק והחלמון מוצק – לא נורא, נצליח יותר בפעם הבאה, עדיין טעים! בגלל הכיסוי, הביצה יוצאת נימוחה מאוד, הרבה יותר מסתם ביצת עין. אם יש מחבת עם ידית חסינת אש (זו כבר הגזמה), במקום לכסות כדאי להעביר לתנור, לקבלת שקשוקה הרבה יותר נימוחה (וגם אז, מבשלים עד שהחלבון מתייצב אך החלמון לא).

זהו. מוכן. מעבירים לצלחת, ואוכלים ליד הסלט שחתכתם בזמן שחיכיתם לשקשוקה (עם שתי טיפות שמן זית ולימון). הכי טעים לאכול את השקשוקה עם עוד כף קוטג' מעל, או שמנת חמוצה למושחתים ולנהנתנים, ועם פרוסת חלה ליד. אני אכלתי בלי, כי אני בדיאטה אכזרית.

אוכלים, ואומרים לאיימס "שיא אללה, איזה טעים ואף קל!".

אפשר, כאמור, להוסיף ירקות אחרים. זה מה שהיה לי בבית, אז זה מה שהכנסתי. אופציות נוספות:

• פטריות: מוסיפים אחרי שהפלפל התרכך קצת.
• תרד: מיד לפני הביצה, ומערבבים פעם אחת.
• חצילים: לפני הגזר, ומטגנים מעט.
• פלפל חריף: אין לי מושג איך או מתי מוסיפים, כי הכי חריף שאני מסוגלת זה פפריקה מתוקה. מתוקה. לא חריפה. אני בטוחה שחובבי החריף ידעו להגיד איך להוסיף פלפל חריף. ולמה.
• עגבניה: אם יש בבית עגבניה רכה ואומללה, אפשר להוסיף אותה במקום העגבניות המרוסקות. זה יוצא הכי טעים עם עגבניות שרי שקניתם במבצע של 1+1 בסופר, שכחתם מהן, ואחרי שבוע נזכרתם ומצאתם צימוקי עגבניות רכים. חותכים את העגבניות גס, ואחרי שמוסיפים אותן מערבבים קצת. הן מגירות הרבה נוזלים, אז צריך קצת פחות מים, ולבשל טיפה יותר.

סופ"ש אוכל אתגרי

ביף בורגיניון

אל הקלאסיקה הצרפתית התוודעתי ב"ג'ולי וג'וליה". תמיד אהבתי לבשל, והסרט הזה מתייחס לבישול כאל ספורט אתגרי. מכיוון שאני וספורט לא ממש הולכים יחד (והשילוב של זה יחד עם העובדה שאני אוהבת לבשל ולאפות בכלל לא משהו), זה באמת הספורט שלי.

מאז ומעולם אהבתי לקחת על עצמי אתגרי בישול: להכין לבד כל אוכל קנוי, לשכלל מתכונים, ולהכין דברים מגניבים. כשקיבלתי את החוברת השלישית של בצק אלים, ושם מתכון פשוט לביף בורגניון, החלטתי שאתחיל מהמתכון המפושט, ואתקדם לדבר האמיתי אם יתחשק לי. מכיוון שהמתכון מפורסם בחוברת, אי אפשר לקשר אליו.

האמת שהדבר העיקרי שעצר בעדי הוא הצורך בקניית בשר. כשגרתי אצל ההורים ורציתי להכין מאכל בשרי, הזמנתי את הבשר מאבא שלי, אחראי הקניות. מאז שעברתי לא בישלתי בשר כמעט בכלל, ועכשיו היתה הזדמנות להכיר את הקצב השכונתי, וללכת לקנות נתח יפה לקדירה (שהוא בחר, חתך והכין). הנתחים שהוא חתך לי היו שמנוניים יותר מאלו שהופיעו במתכון, וקצת חששתי, אך שלוש שעות הבישול המסו את השומן והפכו את הבשר לתענוג.

אני לא צמחונית, וכרגע גם אין לי תוכניות להפוך לכזו. אני חושבת שבשר יש לצרוך במידה, כמו כל דבר שאנחנו צורכים, והטיעונים הבריאותיים להמנעות מבשר לא משכנעים אותי. יחד עם זאת, ברור שלא חייבים לצרוך בשר כל יום, ואם אוכלים בשר אחת לכמה ימים, אז לפחות לעשות כבוד לפרה, ולהכין משהו מוצלח וטעים.

שיניתי את המתכון של בצק אלים בכמה נקודות:

השריתי את הבשר ביין ללילה. חתיכות הבשר האדומות קיבלו צבע סגול עמוק וריח חזק של יין. לפני הסגירה של הבשר יבשתי את הנתחים היטב.

הוספתי שום. כי למה לא?

הכפלתי את כמות הפטריות. כי פטריות זה טעים.

הקטנתי את כמות הסלרי, כי סלרי זה לא טעים.

בקיצור, לא משהו משמעותי. יצא ממש טעים, והאמת שזה לא הרבה עבודה. את שלוש שעות הבישול העברתי בצפיה בפרקים של "המנטליסט".

את הצלי המוכן הגשתי עם חצי דלורית אפויה (לא באמת אפויה. אפויה במיקרו). דלורית הוא הירק הכי אנדרייטד בעולם. יש לו טעם של בטטה אבל עם מרקם של תפוח אדמה, והוא דל בפחמימות ולכן דיטטי בהרבה משניהם. אפשר להכניס אותו למרקים, למלא אותו, לאפות בתנור, להכין ממנו פשטידות, או לאכול סתם ככה בלי כלום.

עוגיות פרחי ריבה

העוגיות האלו הן בהחלט תסמין נוסף של אוכל כספורט אתגרי. לפני שהתגייסתי, באפריל 2004, היו לי שמונה חודשים ארוכים לבלות בבית. במקום למצוא עבודה או לעשות פסיכומטרי כמו בנאדם נורמלי, אני ביליתי את ימי בבטלה. אז למדתי שהתחביב העיקרי שלי הוא בטלה, ושכדאי לטפח אותו.

אחד הדברים שעשיתי אז, היה לאפות הרבה. זה היה שלב לפני תקופת האפייה שלי (שהתחילה בשנים האחרונות), אבל אחד הדברים שזכורים לי מאותה תקופה הן עוגיות פרחי הריבה. עוגיות קלאסיות שלא מאוד השתגעתי עליהן בגרסתן הקנויה, אבל בגרסה הביתית – זהב.

מכיוון שיש לי ריבה ביתית, החלטתי לחנוך אותה עם העוגיות הפשוטות האלו. המתכון הבא לריבה הוא משהו שאפתני בהרבה, אבל עוד חזון למועד. כדי להכין את העוגיות האלו, הלכתי וקניתי קורצן עוגיות יקר מדי אבל מגניב לאללה, שמעיד יותר טוב מהכל על רמת הפיגור שלי.

השתמשתי במתכון של ניקי ב. לעוגיות, והמילוי הוא ריבת התותים הדלילה מדי שלי, שגרמה לעוגיות להיות פחות מהממות משרציתי.

חומוס

חומוס הוא המלך של הבישול האתגרי. ההתעסקות איתו אורכת נצח, אפשר לפשל ולהרוס את כל המנה, וזה אפילו לא כזה זול בהשוואה למנת חומוס טובה. אני, שלא סובלת חומוס קנוי, מתה על החומוס שאני מכינה כבר כשנתיים. כשיוצא לי לאפות לחם (מנהג מבורך שהושהה מטעמי דיאטה), פרוסת לחם הום-מייד עם חומוס הום-מייד, מלפפון ומלח זה אחד הדברים היותר טעימים שיוצא לי לאכול. אבל גם על פרוסת לחם קל, או יותר טוב – מנוגב עם מלפפון, החומוס הזה אלוהי.

אני מכינה לפי המתכון של חומוס להמונים:

1. משרים את החומוס הרבה זמן מראש – 12-24 שעות – עם מעט סודה לשתיה ומלח גס. להחליף את המים לפעמים.

2. מבשלים את החומוס (זה החלק שבאמת לוקח נצח, יכול לקחת גם עד ארבע שעות) במים ללא מלח בכלל, עם שיני שום שלמות וחצי בצל במי הבישול. החומוס שמתקבל הוא עם טעם מדהים. אחרי הבישול מקררים את הגרגרים לגמרי (במי הבישול).

3. טוחנים את החומוס במעבד מזון (ראיתי פעם מתכון של מישהו שהעביר את הגרגירים במטחנת בשר, אני מניחה שזו גם דרך) עם טחינה (ביחס של 1:3), לימון, מעט ממי הבישול (כתלות במרקם הרצוי – תמיד יותר דליל ממה שאתם חושבים), שיני השום המבושלות, וכמון.

בשום פנים ואופן לא לוותר על הכמון. אני לא חובבת כמון, והריח שלו במטבח שלי עושה לי רע. אבל הנוכחות שלו בחומוס משדרגת את כל מנה, והופך אותה למשהו שלא ניתן להתנגד לו.

הכי טעים לאכול את זה איך שזה מוכן. החומוס בטמפרטורת החדר, עם ריח וטעם מדהימים, מרקם מצויין וכו'. במקרר החומוס קצת מתעבה ומסמיך, ולמרות שמאוד כיף למרוח אותו על לחם, זה לא אותו הדבר.

אני אוהבת לטחון את הגרגירים בשני סיבובים, כך שבפעם הראשונה בערך 3/4 מכמות הגרגרים נטחנים לגמרי, ובסיבוב השני הרבע הנוסף נטחן בגסות, והמרקם לא חלק לגמרי. אפשר גם לשמור קצת גרגירים לא טחונים בשביל ההגשה.

מחלקת גנים ונוף

וזה לא יהיה סופ"ש בלי פרק של מחלקת גנים ונוף. השבוע קיבלנו שני פרקים, ואני חייבת להגיד שאני לא אוהבת את הפרקטיקה הזו. כשמשודרים שני פרקים תלושים זה מזה, העלילות שלהם מתערבבות לי בראש, ואף פעם לא ממש מצליח לזהור (זה בעיקר היה מורגש בפרק החתונה). וזה לא עוזר ששני הפרקים לא ממש הבריקו.

בפרק הראשון לזלי רצתה לבטל אוסף של חוקים ארכאיים בפוני. את החוקים האלו יצא לנו להכיר לאורך הסדרה, ואין ספק שפוני היא עיר משונה עם חוקים משונים. אבל התחרות שבה לזלי ופאטון אוסוולט עברו לחיים נטולי קדמה לא הוסברה מספיק טוב, והיתה מאוד לא אופיינית ללזלי. גם לא הבנתי את הפתרון של הבעיה – הוא התעקש בגלל בדידות אז יכירו לו חברים חדשים? הרגיש רשלני משהו. אבל זה היה שווה את זה, בגלל הפיליבאסטר הטוב ביקום (חבל שפרק הפיליבאסטר המצויין בבית הלבן לא הלכו על כיוון כזה).

בפרק השני השבוע ג'רי פרש. אני מאוד מחבבת את ג'רי (כמו את כולם!) ולא באמת רוצה לראות אותו עוזב. פה דווקא היה חן באיך שלזלי זנחה את הכל כדי להגשים לג'רי את החלומות, רק בכדי לגלות שלא רק שהחלומות שלו כבר התגשמו, אלא שבכך שהיא עוזרת לג'רי (כמטפורה), לזלי מונעת מעצמה את חלומותיה שלה. לזלי היתה בודדה רוב חייה, והשקיעה את עצמה בעבודה בין היתר משום שזו היתה המשפחה שלה. עכשיו שהיא נשואה, היא צריכה לפנות מעט זמן גם לחלק הזה בחייה, מה שיהווה את יריית הפתיחה לעלילות משפחתיות בגנים ונוף – בכל זאת, יש את הילדות של רון ואת הילד העתידי של כריס ואן. לגבי החזרה האפשרית של כריס ואן – אני אומרת את זה מאז "סוף העולם"! שניהם לקחו את הזמן מאז, והבינו מי הם בלי בני זוג, ועכשיו הגיע הזמן לאיחוד מרגש.

ולסיכום הסופ"ש

נעליים!

סרט תיעודי, "עדנה" וריבת תות.

"הטקס"

הסרט התיעודי ששודר ביום הזכרון ביס, שעוקב אחרי דוד רוקני, המפקד האגדי של טקס הדגלנים של יום העצמאות, החל מתחילת התכנונים של טקס 2012, ועד הטקס. הסרט מתאר היטב את הפער בין ממלכתיות וטקסיות ריקה, ובין רגש אותנטי. רוקני נאחז בנוסטלגיה לגבי הטקס: הימים שהמופע מסביב היה מופק פחות, כשהחיילים היו מפחדים לדבר איתו, בטח שלא להתחצף, והשתתפות היתה החלום של כולם. לאורך הסרט החיילים האחרים, וכן דמויות אחרות מהטקס, תופסים תפקיד משני, מלבד חיילת אחת, סג"מ הילה בצלאלי. כזכור, כמה ימים לפני יום הזכרון עמוד תאורה התרסק על החיילים, ובצלאלי נהרגה במקום. טקס יום הזכרון שעורכים החיילים, זכרון ממשי ומוחש של חיילת שלפני רגע עוד עמדה שם, הוא רגע השיא של הסרט, ומצליח להציג את הדיסוננס שבין הזכרון והחגיגה. למחרת החיילים החוששים נקראים לחזור לרחבת המסדרים, במבנה חסר.

מנויי יס (או מקורבים למנויי יס) יכולים לצפות בו בחינם און ליין.

יום העצמאות

חגיגות יום העצמאות שלנו, משפחה חתרנית שכמונו, כללה ביקור במסעדה חביבה עלינו – "עדנה" ברמת השרון. זוהי מסעדה פרסית, אבל מגישה גם מנות לא פרסיות מצויינות. בכל זאת, אם כבר אוכלים שם מומלץ להנות מהקוסקוס המצויין (the food so nice, they named it twice), האורז הפרסי, ושלל התבשילים. אני חובבת גדולה של שפטה פירות יבשים (קציצות בקר ברוטב פירות יבשים), המנה הקבועה שלי. הפעם חרגתי ממנהגי והזמנתי גונדי (קציצות אורז, בקר ועוף ברוטב משתנה – הפעם הרוטב היה של פירות יבשים ורימונים), והיה מצויין.

אסור לוותר שם גם על לחם הבצל המעולה.

לצד המנה שתיתי קוקטייל "פריחת הדובדבן" – קוקה קולה עם נגיעה של ליקר קוקוס וליקר דובדבנים. משקה מרענן וטעים, וב-14 ש"ח לכוס חבל שלא לנסות (ברוב המסעדות זה המחיר של כוס קולה).

שותפי לארוחה אכלו למנה ראשונה פטריות בשמנת, ולעיקריות קציצות דגים וג'וגה קבאב, שזו מנת פרגיות על הגריל. מנת היום היתה מפרום מתפוחי אדמה וכרובית, ואמא שלי הכריזה – "אני אוכל את המפרום עם קוסקוס!". זו מנה חביבה עליה, ומטעמי דיאטה ובריאות היא שומרת אותה לאירועים מיוחדים ומסעדות מוצלחות בלבד. כשהמנה הגיעה, אמא שלי התקשתה להבין מה זה אומר שהמפרום הוא מכרובית – בנוסף לתפוחי האדמה? במקום הבשר? אז נזכרתי שהיה לנו כבר את הדיון הזה בדיוק בפעם שעברה שהיינו שם, זו היתה מנת היום, ואמא שלי הזמינה אותה. מפרום הכרובית משתמש בכרובית ככלי הקיבול של הקציצה במקום תפוחי האדמה. זו מנה הרבה יותר קלילה ואוורירית, ויחד עם רוטב חריף וקוסקוס, זו מנה מומלצת.

היינו ארבעה אנשים והחשבון (עבור שתי מנות ראשונות, ארבע עיקריות, שתי כוסות יין וכוס קוקטייל) היה 350 שקלים.

ריבת תותים

בדרך חזרה מעדנה עברנו בחנות פירות, ושם מצאנו תותים של סוף העונה – אדומים, סופר מתוקים, ובזול. שני קילו תותים נקנו במהרה. בבית ניקיתי אותם, הסרתי את העלים, בישלתי עד שהגירו נוזלים, הוספתי סוכר (ביחס של 7:10), מיץ לימון והמון גרידת לימון וכף תמצית וניל, והמשכתי לבשל.

תיאורטית, אמורים לבשל על אש קטנה כארבעים דקות. בפועל, בזמן שהלכתי לעקר את הצנצנות (שטיפה במים רותחים וסגירת הצנצנות), הריבה גלשה. שמתי את הכף על הסיר והכל, אבל התותים רק צחקו עלי וציפו את כל הכיריים שלי. עוגמת הנפש היתה גדולה, בעיקר כי ניקיתי את הכיריים החשמליים הרותחים מהר מהר, ועדיין לא מהר מספיק – הריבה נקרשה והכל הפך לצמיגי ומייאש.

בכל זאת, למרות שהלכה איזו צנצנת שלמה של ריבה, התותים שרדו. בישלתי את הריבה טיפה מעט מדי, כי גם אחרי שהתקררה, הריבה טיפה נוזלית. אני אוהבת ככה – אפשר לאכול בתוך יוגורט, או על טוסט. והכי הכי, אפשר להכין עוגיות ריבה, וזה הפרוייקט הבא שלי עבור ריבת התות (ומכיוון שאני לא אוכלת מתוקים [למרות שאכלתי כפית ריבה], אחלק אותן בעבודה ולמשפחה).