אופים עם מרת'ה: עוגיות דאבל-שוקולד-בראוניז

אני לא נוטה לצלם selfies שמיועדים לפרסום (כאמצעי להתייעצות כשאני לבד בחדר ההלבשה, זה דווקא פתרון מעולה). כשאני כבר עושה את זה, כשבא לי להשוויץ בתספורת חדשה או משהו כזה, משהו מביך להפליא מוצא את דרכו אל התמונה. השבוע לבשתי שמלה חדשה יחסית מ-H&M (יש להם סייל סוף עונה מטורף והיסטרי, ועשרות שמלות יפות. יש גזרה לכל אחת, ברצינות. אני מצאתי חמישה דגמים שהולמים אותי, ויש שם עוד המון לרזות במיוחד, לשטוחות ולשופעות, לחושפות הידיים וחושפות הרגליים. פשוט רוצו לקנות) ונעליים חדשות מ-Liebling (שהן מהממות אך בעיקר יקרות, ולכן החלטתי שארשה לעצמי זוג אחד כזה בשנה. כלומר בעונה. חסכון זה לחלשים), וירדתי במעלית 50 קומות ללא עצירה. במעלית היתה מראה, ובבית אין לי מראת גוף, אז ראיתי את המראה השלם לראשונה, וחשבתי שאני נראית דווקא די סבבה. אז החלטתי לצלם. התמונה הראשונה יצאה קצת חתוכה, אז צילמתי עוד אחת. בעודי מצלמת המעלית הגיעה לקומה הראשונה, והדלת החלה להפתח. בפאניקה שמישהו יראה את מפגן היהירות הזה, זרקתי את הטלפון לתיק. מאוחר יותר גיליתי את התמונה שתיעדה את המבט הזה:

שימו לב לדלת המעלית הנפתחת. ולנעליים!

כן. זה קרה.

בכל מקרה, מרת'ה. עכשיו אספר לכם על מתכון מעלף לעוגיות שרבים אמרו שהן העוגיות הטובות שהם אי פעם אכלו (אין לי בעיה לחלק מחמאות, כי המחמאות למתכון. כמו המחמאות לנעליים ולשמלה. וגם לעצמי, מה 'כפת לי, הבלוג שלי) שמוכיח אחת ולתמיד שעם מתכונים של מרת'ה אי אפשר לטעות, ואתם תחשבו על הפרצוף משיק אלפי הספינות שלי.

 אז העוגיות. גם השבוע התחשק לי משהו נטול מאמץ ועבודה קשה (אבל קצת יותר מבראוניז, כי עוגיות זה תמיד טיפה התעסקות). צמצמתי את הרשימה לשני מתכוני עוגיות – עוגיות שוקולד צ'אנקס פריכות, או עוגיות שוקולד פאדג'יות. אני לא מתה על עוגיות פריכות, אבל אני גם לא מתה על המון שוקולד מרוכז. בסופו של דבר מתכון הפאדג' דרש פחות חמאה (אך כמות שוקולד זהה), ועל כן הוא נבחר.

אופנה וטלוויזיה

בטח שמתם לב שלא התפרסם פה פוסט אפיה, עם מרת'ה או בלי, כבר שבועיים. זאת משום שנתתי לחברים בעבודה וגם לעצמי הפסקה קצרה לאזור כוחות ולחזור לעצמנו, לפני שאצלול אל תוך פרקים נוספים בספר. בינתיים, אני אתרכז בדברים אחרים וחשובים לא פחות, כמו טלוויזיה, בגדים ולק.

או! לק! קניתי את מייבש הלק החדש של לייף, שכל הבלוגרים בעולם קיבלו בחינם ואני משלמת עליו כסף. השתמשתי בו על Sexy Divide, לק מעלף של Essie, שהפסקתי להשתמש בו כי לוקח לו נצח להתייבש. אני שמחה לבשר שהלק התייבש היטב, מהר מאוד יחסית (אך לא מיד), וללא חריצים. בסך הכל הצלחה, אם כי אני לא יודעת כמה טוב לנשום את הספריי הזה (ברשימת המרכיבים יש בעיקר פרופן ובוטאן, שאני זוכרת במעורפל את צפדיה מדבר עליהם בשנה א', אבל לא יודעת להגיד אם זה מסרטן וקטלני או שפיר ונעים). בכל מקרה כנראה שאחיה.

עיניים ואופנה. לחם חוקה של רייצ'ל גרין.

השבוע הלכתי לראות רופא עיניים, כדי לתקן את הנזק (הנפשי) שעשה לי רופא של קופת חולים. אין לי בעיה עקרונית עם בדיקות עיניים, לא מפריע לי שדוחפים לי אצבעות לעיניים (לשונות הן הקו האדום שלי – זהירות תמונות קשות מאוד של יפנים משוגעים! ראו הוזהרתם!), לא מפריעות לי הטיפות וגם לא הסינוור. אבל אני שונאת את השעות הארוכות שאני מסתובבת כמו דמות מאנגה מופרעת, עם אישונים כל כך גדולים שאפשר לראות את המח שלי דרכם. כמובן שתופעות הלוואי הן שאני לא יכולה למקד את הראיה ואני מסתובבת מסכנה ועיוורת כמה שעות. בכל זאת, הרשיתי לעצמי להתלבש יפה באותו יום, עם חולצה יפה מH&M (שעלתה 59.90), וחצאית יפה מ-H&M (שעלתה 99.90). העיטור השחור בחולצה הוא בד רשת שקפקף שכזה.

אי אפשר לראות בתמונה, אבל העישונים שלי בגודל של חצאי שקלים!

ולסיכום טלוויזיה

צפיתי השבוע בשמחה ב"שמיים נופלים" (Falling Skies) שחזרה מפגרה. זו סדרה שאני צופה בה משתי סיבות בלבד:

1. היא משודרת בקיץ, תקופה שחונה ונטולת סדרות.

2. אני סוחבת קראש לא פתור לנואה ויילי כבר כ-15 שנה.

בסך הכל זו סדרה מאוד חביבה, סדרת מלחמה פוסט אפוקליפטית. האפוקליפסה המוצגת בסדרה חביבה (חייזרים תוקפים את כדור הארץ, רוצחים את רוב המבוגרים וחוטפים את רוב הילדים), כשהמלחמה מול האויב לא ממש מאחדת את האוכלוסיה שנשארת משוסעת (אם כי לא לפי קווי השיסוע של לפני הפלישה). זה נשמע די טוב, אבל המימוש לא מוצלח כפי שאני מתארת.

העונה השניה של הסדרה היתה די משמימה (אחרי סיום אפי לעונה הראשונה), והעונה השניה דילגה שבעה חודשים קדימה (כפי שטורחים להזכיר לנו כל חמש דקות), ואנחנו מוצאים את הקהילה בצ'רלסטון אחרי בחירתו של טום מייסון לנשיא (:O), ריתוקו של האל לכיסא גלגלים (:O), פלישה של גזע חייזרי נוסף שלוחם לצד האנושות ומספק להם טכנולוגיות מגניבות (:O), ופופ שרוצה לברוח (טוב, זה סביר). כל ההתפתחויות האלו היו יכולות לעשות עונה מגניבה, מדהימה, מלאת התרחשויות. במקום זה, אנחנו קופצים קדימה, מדלגים על כל זה, פוגשים מדען מטורף (בגילומו של האחד והיחיד – רוברט שון לאונדרד), אותו אנו פוגשים ותוך חמש דקות עובר תמורות נפשיות.

זה ממש ממש חבל, כי כל הדילמות המרתקות של חיים במלחמה, נניח – מי מתאים להנהיג קהילה במלחמה (הפילוסוף או איש המלחמה?) – כמעט ולא מקבלות פוקוס. וחבל.

בסך הכל הפרק היה נחמד, אבל הפוטנציאל ממש מעצבן. אבל יש שם תינוקת עם כוחות על שהיא כמו בין מהמשחק של אנדר. אז זה הולך להיות מגניב. ונשק ענקי שהוא כמו הדוקטור הגדול מהמשחק של אנדר. ובכלל הסדרה היא מנקודת מבטם של ילדים, בגלל שהלוחמים הם ילדים שסיכויי השרדותם בעולם של שמים נופלים גבוה יותר. אבל כל אלו בעיקר בראש שלי. כאמור, פוטנציאל.

 

בסוף השבוע אני זוממת להכין דים סאם. אתם תהיו הראשונים לגלות את התוצאות.

התחדשויות נשיות במיוחד

(אוי אלוהים. זה בטח נשמע כאילו אני הולכת להשתפך פה על המגן התחתון החדש שקניתי. ובכן, לא. אבל אפרופו זה – ראיתם את הפרסומות החדשות של קוטקס? "תחבושות אחרות אומרות שהן עשויות מחומרים מהאלפים. שלנו פשוט סופגות ממש טוב". נראה שמי שהגה את הקמפיין הזה לא השתמש במגן תחתון מימיו, כי זה שהוא סופג זה לא כזה שוס. גם ערמה של נייר טואלט או צמר גפן יספגו. הקטע הוא שלא נרגיש שהן שם. בקיצור, פספוס).

בכל מקרה, הקיץ התחיל, והמלתחה שלי טיפה דלה. אז הלכתי לקניון ופקדתי את סניף H&M האהוב עלי, לרענון מלתחה. מעניין, אבל לא כל הסניפים של H&M זהים. בעזריאלי מדובר בסניף שהוא הגהנום בהתגלמותו, בעוד בשבעת הכוכבים בהרצליה מדובר בסניף מקסים שאני תמיד מוצאת בו שלל גדול.

הפעם הרכישה המוצלחת היא שמלה קז'ואלית מקסימה, טיפה ארוכה יותר מהרגיל עבור שמלות קצרות (עד הברך). במחשוף ובקצה החצאית יש עיטור של בד מעט שקוף (Sheer, כמו שאומרים), שהוא כלל לא סטרצ'י. זה גרם לשמלה שהיא טיפה פחות מתנפנפת משאני רגילה, ואיכשהו היא גרמה לי להרגיש כמו קייט מידלטון לאורך כל היום (אל תשאלו אותי מה הקשר, אבל כך הרגשתי). מבט חטוף במראת גוף באמצע היום הבהיר שאני יכולה להיות דומה לקייט מידלטון רק בימים אלו, קרי כשהיא בהריון מתקדם ואני בדיוק ירדתי שישה קילו, אבל העיקר ההרגשה!

נקנו גם כמה חולצות מונוכרומטיות מקסימות לגמרי, ואפילו חולצה מעוטרת בתחרה שממשיכה את הטרנד הזה מהחורף.

הסיבה שאני אוהבת את H&M היא כי יש מבחר מאוד גדול, מדובר בפריטים די בסיסיים אז קשה לטעות (אני קלולס אופנה רצינית), והמחירים נהדרים. שמלה ב-80 שקל, חולצות ב-50. לפני H&M לא הייתי יכולה למצוא פריטים במחירים האלו. מכיוון שהמשקל שלי גם לא הכי יציב, ומה שמהמם עלי בקיץ הזה יכול להראות עלי כמו שק בקיץ הבא (האמת שאני חושדת שזה בגלל שהציצים שלי משנים גודל וצורה, בלי קשר לשאר הגוף. יש לי חולצה שנראתה עלי נהדר כששקלתי כמה קילו יותר, ועכשיו היא קצרה עלי טיפה). כמו כן, בגלל שאני נמוכה מאוד, מידות לא מציאותיות (כמו Medium) עולות עלי בקלות שם.

כדי לסיים את השהות שלי בקניון, קפצתי למאק, פעם חנות בה ביקרתי לפחות אחת לחודשיים, והיום חנות שאני אוהבת אבל אין לי זמן אליה כל כך. אחרי שני סיבובים של רואקוטן (בגיל 27, מיינד יו) נהניתי להפחית בכמויות המייקאפ שאני שמה. מכמויות ענק של המייקאפים הכי מכסים שיש, עברתי למייקאפים קלילים כמו Face&Body, וזה נחמד מאוד. גם על עור מוצלח כדאי להשתמש במייקאפ לפני האיפור (אם רוצים, כמובן. לא רוצות להתאפר? לא חייבות! רוצים להתאפר? התאפרו!), כי הוא בכל זאת מאחד את העור ונותן בסיס טוב למוצרים כמו סומק או שימר.

הפעם התחדשתי במייקאפ מינרלי לחותי (Mineralize Moisture SPF 15), שלשמו הגעתי למאק. זהו מייקאפ נוזלי מאוד, לחותי, עם גימור חי וטבעי מאוד, בדומה לפייס&בודי. הם גם חולקים את העובדה שאפשר לבנות איתו מכיסוי מאוד קליל ועד לכיסוי משמעותי יותר. מה שמבדיל ביניהם הוא שפייס&בודי יכול להתקבע היטב, ולא חייבים לפדר מעליו, אבל את המינרלי די חייבים. אתמול הלכתי איתו לעבודה ללא פודרה, ולמרות שהוא החזיק מעמד יפה והתפעלתי מכמה טוב אני נראית בכל ביקור בשירותים (שתיתי די הרבה…), היה ניכר שהוא לא מקובע כשדיברתי בטלפון, או גירדתי בלחי. אפשר לקבע אותו עם פודרה מינרלית (שגם נותנת גימור חי), או עם פודרת ה-prep & prime שאני מאוד אוהבת, והפעם רכשתי את הגרסה הקשיחה שלה (pressed, בניגוד לתפזורת – loose). היום השתמשתי בה מעל למייקאפ, והוא אכן החזיק הרבה יותר יפה לאורך היום. פודרת הprep&prime נראית לבנה, אבל מתקבלת שקופה לחלוטין. אפשר לשים אותה מעל או מתחת לאיפור (היא מיועדת להמרח מתחת למייקאפ אבקתי), והיא מקסימה בעיני.

התפרעתי לגמרי הפעם, ורכשתי גם קונסילר מינרלי (אם תשאלו אותי – אני לא בטוחה כמה ה"מינרלי" הזה שווה כשמדובר במוצרים תעשייתיים ונוזליים. יש מייקאפים אבקתיים ביצור ביתי, אבל אני לא השתמשתי מספיק כדי להגיד אם הם באמת מינרליים או לא). עקרונית, אני צריכה להשתמש בקונסילר באופן קבוע, בגלל כהויות סגולות דומיננטיות שיש לי מתחת לעיניים. בפועל, בגלל שהעור מתחת לעיניים שלי לא מאוד חלק (וזה כך מאז ומתמיד), כל קונסילר שניסיתי או שלא הצליח לכסות, או שעשה זאת תוך שהוא יוצר קמטים לא קיימים ומשווה לי מראה זקן. לכן ויתרתי עד היום על קונסילר, אבל נראה שהמינרלי מצליח להחזיק יפה ולכסות מספיק.

במייקאפ ובקונסילר אני גוון NC20 (גוון צהבהב-בהיר מאוד). במשך שנים הייתי NC25, אבל מדובר בשנות האקנה שלי, כך שיכול להיות בהחלט שהאדמומיות של העור גרמה לו להראות כהה יותר. זה, או שאני מאבדת את הצבע שלי עם כל שנה של אי חשיפה לשמש. כך או כך, בשימוש במייקאפ לכיסוי קליל, הגוון פחות קריטי, כי גם ככה רואים את העור דרכו.

לסיכום, אני בהחלט ממליצה על המייקאפ, אלא שהוא לא זול בכלל. אני לא כל כך מכירה מקבילות קלילות במוצרי הפארם (כן מכירה מקבילות לכיסוי מלא), ולכן אין לי באמת למה להשוות. בעיני הוא כיפי ונעים, ומכיוון שהוא כנראה יחזיק לי לעד (הFace&Body, שאמנם גדול ממנו, משמש אותי כבר איזה שנה וחצי, אני חושבת), זה שווה את ההשקעה, בעיני. ומכיוון שהשתפכתי פה על מוצרי מאק לאורך חצי פוסט, אני מזמינה את מאק לשלוח לי שללים. תודה 😛

שבועות – מתכונים והמלצות

שבועות מאחורינו. זהו החג האהוב עלי, וככזה המנות שמוגשות בו מככבות אצלי כל השנה, ולא רק בשבועות. גבינות, מאפים, עוגות גבינה, דגים – כל אלו מוגשים לעתים קרובות בארוחות סטנדרטיות.

ההבדל היחיד הוא שבשבועות מגישים את כל המנות באותה ארוחה, וכולנו אוכלים עד שאנחנו מתפוצצים ולא יכולים לחיות יותר. אבל טעים לנו אז אנחנו לא מתלוננים. אחרי שנה שעברה, בה היו יותר מנות ממוזמנים, השנה החלטנו לרסן את עצמנו, והיו מספר מנות כמספר המוזמנים. ורוב האוכל נאכל, אז בעיני הכמות היתה אידיאלית. אז מה אם נאלצנו לשבת אחר בכסאות שלנו באומללות עד שיכלנו להמשיך לתפקד?

בגזרת האופנה, בת הדודה השמרנית שלי התעקשה שכולנו נלבש לבן. היא ומשפחתה תמיד מגיעים בלבן הכי לבן שראיתם בחיים שלכם, בעוד שלי אין בגדים לבנים כי הם הופכים לבז' אחרי שתי כביסות (אותו דבר קורה לי עם עוגות גבינה שלא נשארות ממש לבנות אלא תופסות צהבהבות. הכל בטמפרטורה, אני חושבת).

כדי לעמוד בכללים לבשתי חולצה בצבע קרם עם הדפס של ינשופים שקניתי בלונדון לפני שנה, ולא לבשתי עד היום כי היא קצת קצרה מדי. ביחד עם חצאית בגובה המותן לא ראו את הבעיה הזו שלה, והיא היתה בהירה מספיק כדי שאני אראה ברוח החג.

חלה

בתמונה אני ואמא שלי (היפה) עם החלה היפה שאפיתי, מתכון של שירלי נמש, שקצרה מחמאות. בדך כלל אני אופה את החלה של קרין גורן, היא פרווה ולארוחות בשריות זה מתאים, אבל הפעם התפרעתי עם המתכון החמאתי, חלבי ומאוד עוגתי הזה. זיגוג הדבש היה קצת טו מאץ', בעיני.

מאפה פסטו שושנים

זו כבר הפעם השלישית שאני מכינה את המאפה הזה, שההכנה שלו פשוטה והוא תמיד זוכה למחמאות. במהותו מדובר בסנדוויץ' עם פסטו ופטה, אלא שהכל נאפה יחד ובצק השמרים טעים מאוד. אני לא מתעצלת ומכינה גם את הפסטו (אפשר ורצוי להפחיד את כמות השמן במתכון לפסטו בחצי, או להשתמש בכל מתכון פסטו שאוהבים). השנה השתמשתי בפטה עיזים 16% של תנובה, אבל קשה לי להגיד שהיה הבדל בטעם לעומת הפטה 5% שאני בדרך כלל משתמשת בה.

השנה גם עברתי לאפות ברינג, כי לא היתה לי תבנית בגודל מתאים, וכמויות עתק של שמן נזלו מלמטה (למרות שסגרתי את הרינג בנייר כסף). ככה אני יודעת שיש יותר מדי שמן בפסטו שלהם.

המתכון, כמו שאמרתי, מאוד פשוט. מכינים בצק, מתפיחים, מרדדים, ואז מורחים במילוי, מגלגלים, וחותכים לפרוסות. מסדרים את הפרוסות בתבנית לקבל מראה השושנים. אפשר למלא את הבצק בכל מילוי שאוהבים: קרם ארטישוק וגבינה, עגבניות מיובשות, אפילו זיתים (אצלנו במשפחה יש טאבו בשימוש בזיתים, הודות לאחותי). החלק הכי טוב הוא שהתוצאה ממש מרשימה, אז כולם מתפעלים.

ניוקי ערמונים של טוטו

זו הפעם השניה שאני מכינה את המתכון הזה. את הניוקי עצמם אני מכינה לפי מתכון של בצק אלים, אלא שהשמטתי את הפרמז'ן מהניוקי. הרוטב מספיק עשיר כך שאין צורך. במשך איזה שעה עמדתי במטבח וגילגלתי ניוקי. זה החסרון היחיד של המנה המושלמת הזו.

הרוטב ממש טעים, והופך לכשר בקלות – פשוט מחליפים את ציר העוף במרק בטעם עוף מאבקה. אל תצקצקו, זה לא שהררי חמאה זה דבר כזה בריא. יש לי מחית כמהין שאחותי הביאה מאיטליה לפני כמה חודשים, ועל הכל פיזרנו פרמז'ן מהמם שההורים שלי הביאו מרומא לפני כמה שבועות. מומלץ, אבל כאמור, זה מתכון לא הכי זול, ולא הכי קל.

סלט כרוב בחמאת בוטנים

אין דבר יותר טעים מבוטנים באוכל. זה נותן להכל ניחוח אסייתי, וזה פשוט טעים. בראש השנה לפני שנתיים גילינו את המתכון הפלאי הזה, ומאז אנחנו מכינים אותו בכל הזדמנות. הסוד הוא בכלל ברוטב המעלף. אחרי שהכנתי אותו בפעם הראשונה, זה היה בבוקר של ערב ראש השנה, והקדשתי חצי שעה מהלו"ז העמוס להכין את כל הרטבים (שמוסיפים לסלט, כמובן, לפני ההגשה, כדי שלא יהיה סמרטוטי). הרוטב הזה היה כל כך טעים, שלארוחת בוקר אכלתי אותו עם קצת כרוב, ולארוחת צהריים אכלתי אותו עם סלט ירקות, ועד הערב הייתי צריכה להגדיל אותו, כי אכלתי ממנו כל כך הרבה. אם לא אוהבים חריף אפשר כמובן להשמיט מהסלט את הפלפל החריף (אם כי – אם אני הצלחתי להתמודד איתו, באמת שכל אחד יכול), ואם אוהבים בוטנים אפשר ורצוי להוסיף עוד כף חמאת בוטנים. אנחנו משמיטים את השומשום הקלוי, ומוסיפים עוד בוטנים קלויים קצוצים. כאלו אנחנו, בוטניים.

אני התחלתי לאחרונה להשתמש בחמאת בוטנים עם חתיכות בכל מקום שדורש חמאת בוטנים חלקה. זה מומלץ במיוחד ברוטב כזה, כי מקבלים חתיכות בוטנים ברוטב, שזה תמיד נהדר.

 סלמון אסייתי מהמם

זה מתכון של בת דודתי היקרה, שתמיד מנצח את תחרות המנה הטעימה. מאז שקיבלתי ממנה את המתכון הזה זו הדרך היחידה שבה אנחנו אוכלים סלמון בבית.

אם משתמשים בסלמון קפוא, מפשירים אותו ומסירים את העור לפני ההכנה. אם בסלמון טרי, מניחים אותו בתבנית גדולה. המתכון הוא לנתח פילה של קילו וחצי.

רוטב

• חצי כוס סויה
• רבע כוס דבש
• שלוש שיני שום כתושות

מערבבים יחד בקערה, עד שמקבלים מרקם אחיד. אפשר לשים במיקרו לכמה שניות, על מנת להמיס את הדבש.

את הרוטב הזה יוצקים בתבנית עם הדג. מוסיפים מעל שיני שום שלמות (לפי הטעם. אנחנו שמים ראש שום אחד), שליש כוס ג'ינג'ר מסוכר חתוך (רצוי לחתוך גס, כדי שמי שלא אוהב יוכל להוציא). משרים את הדג ברוטב לפחות לחצי שעה. לפני האפיה מפזרים מעל שומשום (כשתי כפות). אופים כ-20 דקות, עד שהסלמון מוכן. חשוב לא לאפות יותר מידי, כי הקסם של הסלמון הוא בעסיסיות שלו כשהוא מוכן בצורה מדוייקת.

בנוסף

הכנו גם גראטן, שאת המתכון שלו כבר פרסמתי פה (הפעם עם רוקפור, והתוצאה היתה מעט מלוחה מדי). אני התגברתי על עצמי ולא הכנתי אף קינוח.

וחוץ מזה

המשרד הסתיימה השבוע, לתמיד. זה העציב אותי, כצפוי, אבל בעיני עדיין פרק הסיום של הסדרה הוא Goodbye Michael, מעונה 7.

סופ"ש אוכל אתגרי

ביף בורגיניון

אל הקלאסיקה הצרפתית התוודעתי ב"ג'ולי וג'וליה". תמיד אהבתי לבשל, והסרט הזה מתייחס לבישול כאל ספורט אתגרי. מכיוון שאני וספורט לא ממש הולכים יחד (והשילוב של זה יחד עם העובדה שאני אוהבת לבשל ולאפות בכלל לא משהו), זה באמת הספורט שלי.

מאז ומעולם אהבתי לקחת על עצמי אתגרי בישול: להכין לבד כל אוכל קנוי, לשכלל מתכונים, ולהכין דברים מגניבים. כשקיבלתי את החוברת השלישית של בצק אלים, ושם מתכון פשוט לביף בורגניון, החלטתי שאתחיל מהמתכון המפושט, ואתקדם לדבר האמיתי אם יתחשק לי. מכיוון שהמתכון מפורסם בחוברת, אי אפשר לקשר אליו.

האמת שהדבר העיקרי שעצר בעדי הוא הצורך בקניית בשר. כשגרתי אצל ההורים ורציתי להכין מאכל בשרי, הזמנתי את הבשר מאבא שלי, אחראי הקניות. מאז שעברתי לא בישלתי בשר כמעט בכלל, ועכשיו היתה הזדמנות להכיר את הקצב השכונתי, וללכת לקנות נתח יפה לקדירה (שהוא בחר, חתך והכין). הנתחים שהוא חתך לי היו שמנוניים יותר מאלו שהופיעו במתכון, וקצת חששתי, אך שלוש שעות הבישול המסו את השומן והפכו את הבשר לתענוג.

אני לא צמחונית, וכרגע גם אין לי תוכניות להפוך לכזו. אני חושבת שבשר יש לצרוך במידה, כמו כל דבר שאנחנו צורכים, והטיעונים הבריאותיים להמנעות מבשר לא משכנעים אותי. יחד עם זאת, ברור שלא חייבים לצרוך בשר כל יום, ואם אוכלים בשר אחת לכמה ימים, אז לפחות לעשות כבוד לפרה, ולהכין משהו מוצלח וטעים.

שיניתי את המתכון של בצק אלים בכמה נקודות:

השריתי את הבשר ביין ללילה. חתיכות הבשר האדומות קיבלו צבע סגול עמוק וריח חזק של יין. לפני הסגירה של הבשר יבשתי את הנתחים היטב.

הוספתי שום. כי למה לא?

הכפלתי את כמות הפטריות. כי פטריות זה טעים.

הקטנתי את כמות הסלרי, כי סלרי זה לא טעים.

בקיצור, לא משהו משמעותי. יצא ממש טעים, והאמת שזה לא הרבה עבודה. את שלוש שעות הבישול העברתי בצפיה בפרקים של "המנטליסט".

את הצלי המוכן הגשתי עם חצי דלורית אפויה (לא באמת אפויה. אפויה במיקרו). דלורית הוא הירק הכי אנדרייטד בעולם. יש לו טעם של בטטה אבל עם מרקם של תפוח אדמה, והוא דל בפחמימות ולכן דיטטי בהרבה משניהם. אפשר להכניס אותו למרקים, למלא אותו, לאפות בתנור, להכין ממנו פשטידות, או לאכול סתם ככה בלי כלום.

עוגיות פרחי ריבה

העוגיות האלו הן בהחלט תסמין נוסף של אוכל כספורט אתגרי. לפני שהתגייסתי, באפריל 2004, היו לי שמונה חודשים ארוכים לבלות בבית. במקום למצוא עבודה או לעשות פסיכומטרי כמו בנאדם נורמלי, אני ביליתי את ימי בבטלה. אז למדתי שהתחביב העיקרי שלי הוא בטלה, ושכדאי לטפח אותו.

אחד הדברים שעשיתי אז, היה לאפות הרבה. זה היה שלב לפני תקופת האפייה שלי (שהתחילה בשנים האחרונות), אבל אחד הדברים שזכורים לי מאותה תקופה הן עוגיות פרחי הריבה. עוגיות קלאסיות שלא מאוד השתגעתי עליהן בגרסתן הקנויה, אבל בגרסה הביתית – זהב.

מכיוון שיש לי ריבה ביתית, החלטתי לחנוך אותה עם העוגיות הפשוטות האלו. המתכון הבא לריבה הוא משהו שאפתני בהרבה, אבל עוד חזון למועד. כדי להכין את העוגיות האלו, הלכתי וקניתי קורצן עוגיות יקר מדי אבל מגניב לאללה, שמעיד יותר טוב מהכל על רמת הפיגור שלי.

השתמשתי במתכון של ניקי ב. לעוגיות, והמילוי הוא ריבת התותים הדלילה מדי שלי, שגרמה לעוגיות להיות פחות מהממות משרציתי.

חומוס

חומוס הוא המלך של הבישול האתגרי. ההתעסקות איתו אורכת נצח, אפשר לפשל ולהרוס את כל המנה, וזה אפילו לא כזה זול בהשוואה למנת חומוס טובה. אני, שלא סובלת חומוס קנוי, מתה על החומוס שאני מכינה כבר כשנתיים. כשיוצא לי לאפות לחם (מנהג מבורך שהושהה מטעמי דיאטה), פרוסת לחם הום-מייד עם חומוס הום-מייד, מלפפון ומלח זה אחד הדברים היותר טעימים שיוצא לי לאכול. אבל גם על פרוסת לחם קל, או יותר טוב – מנוגב עם מלפפון, החומוס הזה אלוהי.

אני מכינה לפי המתכון של חומוס להמונים:

1. משרים את החומוס הרבה זמן מראש – 12-24 שעות – עם מעט סודה לשתיה ומלח גס. להחליף את המים לפעמים.

2. מבשלים את החומוס (זה החלק שבאמת לוקח נצח, יכול לקחת גם עד ארבע שעות) במים ללא מלח בכלל, עם שיני שום שלמות וחצי בצל במי הבישול. החומוס שמתקבל הוא עם טעם מדהים. אחרי הבישול מקררים את הגרגרים לגמרי (במי הבישול).

3. טוחנים את החומוס במעבד מזון (ראיתי פעם מתכון של מישהו שהעביר את הגרגירים במטחנת בשר, אני מניחה שזו גם דרך) עם טחינה (ביחס של 1:3), לימון, מעט ממי הבישול (כתלות במרקם הרצוי – תמיד יותר דליל ממה שאתם חושבים), שיני השום המבושלות, וכמון.

בשום פנים ואופן לא לוותר על הכמון. אני לא חובבת כמון, והריח שלו במטבח שלי עושה לי רע. אבל הנוכחות שלו בחומוס משדרגת את כל מנה, והופך אותה למשהו שלא ניתן להתנגד לו.

הכי טעים לאכול את זה איך שזה מוכן. החומוס בטמפרטורת החדר, עם ריח וטעם מדהימים, מרקם מצויין וכו'. במקרר החומוס קצת מתעבה ומסמיך, ולמרות שמאוד כיף למרוח אותו על לחם, זה לא אותו הדבר.

אני אוהבת לטחון את הגרגירים בשני סיבובים, כך שבפעם הראשונה בערך 3/4 מכמות הגרגרים נטחנים לגמרי, ובסיבוב השני הרבע הנוסף נטחן בגסות, והמרקם לא חלק לגמרי. אפשר גם לשמור קצת גרגירים לא טחונים בשביל ההגשה.

מחלקת גנים ונוף

וזה לא יהיה סופ"ש בלי פרק של מחלקת גנים ונוף. השבוע קיבלנו שני פרקים, ואני חייבת להגיד שאני לא אוהבת את הפרקטיקה הזו. כשמשודרים שני פרקים תלושים זה מזה, העלילות שלהם מתערבבות לי בראש, ואף פעם לא ממש מצליח לזהור (זה בעיקר היה מורגש בפרק החתונה). וזה לא עוזר ששני הפרקים לא ממש הבריקו.

בפרק הראשון לזלי רצתה לבטל אוסף של חוקים ארכאיים בפוני. את החוקים האלו יצא לנו להכיר לאורך הסדרה, ואין ספק שפוני היא עיר משונה עם חוקים משונים. אבל התחרות שבה לזלי ופאטון אוסוולט עברו לחיים נטולי קדמה לא הוסברה מספיק טוב, והיתה מאוד לא אופיינית ללזלי. גם לא הבנתי את הפתרון של הבעיה – הוא התעקש בגלל בדידות אז יכירו לו חברים חדשים? הרגיש רשלני משהו. אבל זה היה שווה את זה, בגלל הפיליבאסטר הטוב ביקום (חבל שפרק הפיליבאסטר המצויין בבית הלבן לא הלכו על כיוון כזה).

בפרק השני השבוע ג'רי פרש. אני מאוד מחבבת את ג'רי (כמו את כולם!) ולא באמת רוצה לראות אותו עוזב. פה דווקא היה חן באיך שלזלי זנחה את הכל כדי להגשים לג'רי את החלומות, רק בכדי לגלות שלא רק שהחלומות שלו כבר התגשמו, אלא שבכך שהיא עוזרת לג'רי (כמטפורה), לזלי מונעת מעצמה את חלומותיה שלה. לזלי היתה בודדה רוב חייה, והשקיעה את עצמה בעבודה בין היתר משום שזו היתה המשפחה שלה. עכשיו שהיא נשואה, היא צריכה לפנות מעט זמן גם לחלק הזה בחייה, מה שיהווה את יריית הפתיחה לעלילות משפחתיות בגנים ונוף – בכל זאת, יש את הילדות של רון ואת הילד העתידי של כריס ואן. לגבי החזרה האפשרית של כריס ואן – אני אומרת את זה מאז "סוף העולם"! שניהם לקחו את הזמן מאז, והבינו מי הם בלי בני זוג, ועכשיו הגיע הזמן לאיחוד מרגש.

ולסיכום הסופ"ש

נעליים!