החופש לבחור

הודות לפסטיבלי אייקון ואוטופיה, יצא לי לראות השבוע שלושה סרטים שמאוד אהבתי. הם לא רק היו עשויים היטב ומבדרים, הם גם היו מהורהרים למדי. מצאתי בשלושתם תימות חוזרות, בבירור במקרה (או שלא ממש, כי אני תמיד מוצאת בסרטים וסדרות תימות שמופיעות בחיי בדיוק באותו הזמן), ורציתי לעשות לעצמי סדר במחשבות. משם הרשומה הזו מגיעה, ואני מקווה שהיא תהיה הגיונית וקוהרנטית.

כמה מילים ללא ספוילרים (רק למחמירים ביותר)

כנס העתידנים הוא סרט מרהיב ומומלץ מאוד. האנימציה מרגישה כמו הזיה מתמשכת, וכך היא אמורה. אין קוהרנטיות או זמן לינארי משום שהדמות לא חווה זמן לינארי או מציאות קוהרנטית. זה מפעים ונהדר ומומלץ, וכדאי לשחרר ולא להאחז בעלילה או בקשר לחצי הראשון. הכל מתחבר יחד בסוף, גם אם לוקח זמן. מה שבמיוחד חד פעמי בסרט הזה הוא שרובין רייט נשארת רובין רייט לאורך כל הסרט. הסרט הוא שלה ומבעד לעיניה, והוא נשאר כזה. אפשר להאמין לה לכל אורכו.
הרעיונות הפילוסופיים של כנס העתידנים לא חדשים ולא מבריקים. אבל הם ארוזים יחד בצורה מבריקה וחדשנית, והם מדהימים.

סוף העולם, בעיני, הוא הטוב מבין סדרת הקורנטו. הוא מלא עד להתפקע בלב, והוא תצוגת המשחק הכי טובה של סיימון פג ושל ניק פרוסט בסדרה או בכלל. הוא מצחיק בטירוף ועצוב בטירוף והוא פשוט תענוג.

על הרועה האחרון כבר כתבתי.

להמשיך לקרוא