אופים עם מרת'ה: עוגיות טריפל-שוקולד וקוקוס

לפני כמה ימים הוזמנתי לאיזו התאספות (או מה שלא יהיה התרגום של gathering שמצלצל לי כיף כמו התאספות). כמו תמיד כשמזמינים אותי למקומות, אני מעדיפה להביא איתי משהו ולא לבוא בידיים ריקות. נדמה לי שזו הסיבה שבכלל התחלתי לאפות. בכל מקרה, מכיוון שהיה מדובר בהתאספות ביתית, השמיים הם הגבול ואפשר להביא גם עוגת שכבות עם קרם וגנאש. בכל זאת, הדבר החברותי בעיני הוא להביא עוגיות, שאפשר לאכול כמה מהן שרוצים ולא צריך להתעסק (כמו כן, היתה נסיעה של שעה וחצי לשרוד). אמנם די סיימתי לאפות את כל העוגיות המפנקות בספר של מרת'ה, אבל לפני כמה שבועות רכשתי את ספר העוגיות וספר הקאפקייקס שלה, שניהם תורגמו לעברית, והייתי חייבת לאפות משהו.

עוגיות הטריפל-שוקולד-קוקוס זכו ברוב קולות בפייסבוק (זו הזדמנות מעולה להזמין אתכם לעשות לייק לבלוג בפייסבוק. או לפתוח פייסבוק ואז לעשות בו לייק לעמוד הבלוג), אז הכנתי אותן. זה היה ממש בסופו של יום ארוך ולא היה לי זמן אפילו לחשוב על זה, אז רצתי לסופר וקניתי כמה מצרכים ואז רצתי הביתה והכנסתי אותם למיקסר ויצאו עוגיות.

למרות שספר העוגיות של מרת'ה סטיוארט מתורגם לעברית, עדיין יש בו מצרכים כמו קוקוס ממותק, שעדיין לא הצלחתי למצוא בארץ (אבל נתתי פעם מתכון להכנה שלו מקוקוס טחון). חוץ מזה, התרגום של הספר לא מדהים, וחוץ מהמרת הכמויות לגרמים ולמעלות צלסיוס, אין בו שום יתרון על פני הספר המקורי. כמובן גם קל יותר להשיג אותו בארץ, אבל אני בינתיים נהנית לאפות יותר מ-Martha stewart baking handbook מאשר מספר העוגיות או הקאפקייק, אבל זה גם נוגע לזה שמדובר בספר הרבה יותר עשיר, והרבה הרבה יותר מוצלח.

בכל מקרה, העוגיות האלו יוצאות מעולה גם עם קוקוס רגיל, וגם בלי האגוזים שקיימים במתכון המקורי, וגם עם סוג שוקולד נוסף שהכנסתי, כי יותר מדי שוקולד לבן זה יותר מדי. הן כנראה גם ילכו טוב בלי הקוקוס ועם שוקולד אחר ובלי חמאה. או משהו.

מתחילים עם קציצת 250 גרם של שוקולד לבן (note to self: קציצות שוקולד לבן). אני החלפתי 100 גרם מהשוקולד הלבן בשוקולד חלב. לא רציתי מריר כדי לא לתת מרקם וטעם כל כך שונה מהשוקולד הלבן, אבל השוקולד הלבן הוא ברובו סוכר, וזה מתוק לי מדי. קוצצים את השוקולד הזה גס.

אופים עם מרת'ה: סהרוני שקדים

היום פוסט קצר על מתכון קצר לעוגיות פשוטות אך קוצרות מחמאות. יש לי המון מה לכתוב, ובסוף השבוע יעלו כמה פוסטים שאינם של אפיה (על הפרק: קבבים מעלפים, קומדיה חדשה וכובשת [אותי], אוליברי הנהדרת באבן גבירול, ועוד ועוד), וכמובן שבמקביל אני מתפעלת גם את מקשקשים על השרדות (שאני לא לגמרי בטוחה שפורסם פה באופן רשמי, אבל אם אתם צופים בהשרדות האמריקאית אתם חייבים להיות שם!), אבל בינתיים עוגיות.

על העוגיות האלו זממתי כבר לפני כמה שבועות, אבל לא הייתי בטוחה שיש לי את כל המצרכים ולכן הקפאתי את התוכניות האלו והכנתי דברים אחרים, אבל כל הזמן רציתי לחזור אליהן. אלו עוגיות סופר פשוטות בטעם אגוזים ושקדים. ללא שוקולד. ללא ביצים. קלות לטיבעון. פשוטות כאלו. שאוכלים ליד הקפה.

מתחילים עם השקדים. שקדים מולבנים (אצלי הם היו פרוסים, כי זה מה שהיה בבית) ואגוזי מלך מסודרים בשכבה אחת ונשלחים לקלייה בתנור של כמה דקות.

כשהם מקבלים צבע וניחוח אגוזי מעלף, מוציאים אותם, ומעבירים לקירור.

את התערובת הזו, עם מעט קמח מעבירים למעבד מזון, לטחינה לאבקה.

מערבבים את האבקה הזו עם עוד קמח ומלח, ואלו כל היבשים של העוגיות האלו.

בקערת המיקסר מקרימים יחד חמאה ואבקת סוכר. העוגיות האלו הן בגדול עוגיות חמאה נימוחות עם בצק אגוזי. אבל הן עוגיות חמאה על כל המשתמע מכך – הן פריכות ויבשות. לכן הן הולכות מעולה בעיקר בקפה. הן מכילות ממש מעט סוכר, ועם טעמים עדינים, וזה גם חלק מהקסם שלהן.

אל החומרים הרטובים מוסיפים את התערובת היבשה – קמח, אגוזים ומלח, ומערבבים עד להטמאה. התוצאה לא מאוד יבשה, אז את זה שלחתי למקרר, להתייצב.

בצק עוגיות. בואו תאכלו אותי עם כפית…

אחרי שהבצק יצא מהמקרר (והיה ממש ממש טעים, תודה ששאלתם), יצרתי ממנו כדורים בגודל כפית בערך, ושלחתי שוב לקירור. כל זה בגלל שצריך ליצור את הצורה של הסהרונים, והיד גם ככה חמה, אז אם החמאה תימס בזמן העיצוב, התוצאה תהיה מאוד מכוערת.

אני שמנוני. אל תאכלו אותי!

עכשיו לעיצוב: מגלגלים כל כדור לגליל, ומכופפים באמצע. חשוב שהגליל יהיה אחיד בגודלו, כדי שהעוגיה לא תתפרק.

מרת'ה מבקשת לשים את העוגיות במקרר לרבע שעה. אתם חושבים שזכרתי לעשות את זה?

קצת דק מדי, אבל הגודל לא קובע.

לא ולא.

אוי ויי הם מכוערים

עכשיו אופים למשך 15 דקות בחום בינוני, לקבל עוגיות זהובות וקשיחות.

אלו דווקא חמודות

את העוגיות האלו טובלים באבקת סוכר. מכיוון שהן לא מאוד מתוקות, הסוכר מבחוץ מוסיף מתיקות ולא מכביד. שכחתי לצלם את זה והתכוונתי לצלם בעבודה את העוגיות המוכנות.

אלא שהטועמים בעבודה אכלו את העוגיות מהר כל כך, שלא הספקתי. נשארה רק אבקת סוכר בקופסא. אולי זה בגלל שהעוגיות לא מרגישות מושחתות, אולי זה כי אנשים אוהבים סהרונים ועוגיות חמאה ואני לא, אבל אלו העוגיות שהצליחו הכי הרבה מאז שהתחלתי להביא דברים לעבודה. אולי סתם השמועה על דברי מתיקה מתפשטת, כי כל שבוע נראה שהכל הולך מהר יותר ויותר.

בקיצור, הצלחה. פשוט + טעים = Win.

אופים עם מרת'ה: עוגת השוקולד המושחתת ביותר

אמא שלי חגגה יום הולדת בשבוע שעבר. כמו בכל שנה, מטלת אפית העוגה הוטלה עלי (זה קצת שקר, כי לפעמים אני והאחיות מכינות דברים אחרים יחד). כבר כשקניתי את MSBH ועלעלתי בו, תפסה את עיני עוגת devil's food במילוי ובציפוי גנאש שוקולד מנטה. אמא שלי מאוד אוהבת שוקולד מריר, ועוד יותר אוהבת שוקולד מנטה, ואני מעולם לא הכנתי עוגת קומות, אז הייתי חייבת לנסות. העוגה לא נורא מורכבת, אבל ההכנה שלה וההרכבה שלה כן דורשים זמן, ואיכשהו לקח לי ארבע שעות להכין אותה. בעיקר צריך לקרר בין שלב לשלב, אבל לא לקרר יותר מדי, אז אי אפשר להפריד מאוד בין השלבים (כלומר, ברגע שמתחילים להרכיב חייבים להרכיב עד הסוף.

עוגת devil's food היא עוגת שוקולד עשירה בשכבות, בניגוד לעוגת angel's food שהיא עוגה צהובה וקלילה. עוגת השוקולד הזו אוורירית, לחה ועשירה, ובמקרה הזה היא עשויה עם קקאו. בסך הכל זו עוגת קקאו פשוטה. לא אלאה אתכם בכל שלבי האפיה, כי אני כבר חוזרת על עצמי, אבל בגדול מקציפים חמאה וסוכר (ראיתם כאן כבר אלף תמונות של חמאה וסוכר 🙂 ), ומוסיפים לסירוגין תערובת של קמח, אבקת אפיה ומלח, ותערובת רטובה של קקאו מומס במים עם שמנת חמוצה (הדבר הכי מגעיל שאי פעם טעמתי).

בסוף מקבלים בלילת עוגה סטנדרטית וטעימה מאוד מאוד.

אופים מהתערובת הזו שתי עוגות באותו הגודל. אפשר לאפות עוגה אחת גבוהה ואז לחתוך באמצע, אבל אני לא יודעת לעשות דברים כאלו בצורה סימטרית, אז הכנתי שתי עוגות, בשתי תבניות קפיציות שהכנתי מבעוד מועד עם נייר אפיה מאובק בקקאו.

אל התבניות יצקתי את תערובת העוגה, ואפיתי 45 דקות, עד שהן היו מוכנות. לא נורא אם העוגות נסדקות כיוון שבכל מקרה מסירים את החלק העליון לקבלת עוגה מיושרת, שאפשר להניח עליה עוגה נוספת.

כאשר העוגה בתנור, אפשר להכין את הגנאש שמצפה את העוגה. מדובר בכמות בלתי נתפסת של גנאש שנוצר מליטר שמנת מתוקה, כמעט קילו שוקולד מריר, ומעט סירופ סוכר לקבלת גנאש מבריק ונוקשה.

מרתיחים את השמנת (במקרה שלי הייתי עסוקה בלהפוך בין התבניות בתנור, אז השמנת רתחה יותר מדי וכמעט גלשה, אבל כמעט זה בסדר). מוסיפים תשע חבילות של שוקולד שבורות לקוביות, ומתחילים לערבב.

זה אחד הדברים שהכי כיף להכין. מוסיפים מלח בשביל הדגשת הטעמים, ותמצית מנטה. אפשר להחליף את תמצית המנטה בתמצית שקדים, לימון, ליקר, או לוותר ולהשאר עם גנאש שוקולד. לפי הטעם האישי.

כשהגנאש מוכן מעבירים חצי מהכמות לקערת מיקסר לקירור (במקרר) ואת היתר משאירים בחוץ בטמפרטורת החדר.

בינתיים העוגות הספיקו להאפות, ואחת מהן אפילו נשרפה בחלק העליון שלה.

מיד החלטתי שזו תהיה העוגה התחתונה, והסרתי את החלק העליון שלה.

ובאמת שאם אני העקומה הצלחתי לעשות את זה ממש ישר, כולם יכולים.

העברתי את העוגה לרשת קירור, על מנת שתתקרר היטב.

את העוגה העליונה החלטתי להשאיר כמו שהיא, בעיקר בגלל שלא היה לי מה לעשות עם כל העוגה העודפת, ובגלל שהגבעה שלה היתה ממש גדולה, והבסיס די נמוך.

מהחלק העליון של העוגה קרצתי לבבות לקישוט. את היתר נשנשתי במקום ארוחת הערב באותו יום, בזמן האפיה.

הציפוי של העוגה מורכב משתי שכבות של גנאש: גנאש מוקצף באמצע ומסביב, ומעל הכל גנאש במצבו הטבעי. את הגנאש שהעברתי למקרר הקצפתי במיקסר, לקבלת קצפת-שוקולד-מנטה אוורירית וטעימה.

כעת ציפיתי בה את העוגה התחתונה, זו שפילסתי.

מרת'ה לא אומרת את זה, אבל אחרי ציפוי הבסיס, כדאי להעביר את העוגה לקירור, כיוון שהגנאש התחמם בהקצפה והוא עוד לא יציב לגמרי. המשקל של העוגה העליונה דחפה הרבה מהגנאש החוצה מהאמצע.

אבל בסוף הצלחתי לפלס את העוגה ולצפות את כולה בגנאש.

זה פשוט היה ממש ממש ממש מלכלך, כפי שניתן לראות. מזל שעשיתי את זה על נייר, ומזל גם שצילמתי עם הטלפון, שאולי מטשטש מעט מהלכלוך האיום.

את הדבר הזה שלחתי לקירור, וכשהגנאש המוקצף התייצב יצקתי מעל את הגנאש הטבעי. עשיתי את זה בשתי נגלות, ונתתי לגנאש להתייצב בין לבין.

קישטתי בלבבות עוגה.

העוגה יצאה מאוד מרשימה מבחוץ. כשחותכים אותה, לצערי, אין מספיק קרם בין שתי השכבות, אבל הלקחים נלמדו ויטופלו בפעמים הבאות (יש עוד המון עוגות שכבות אצל מרת'ה).

אפשר לראות את ההבדל בין שכבת הגנאש הטבעי והמוקצף. העוגה הזו שוקולדית ועשירה בטירוף. פרוסה דקה ממנה מחליפה שתי ארוחות. לי זה היה שוקולדי מדי ומריר מדי, אבל אני לא אוהבת שוקולד מריר, אז אני לא דוגמא (ושוקולד המנטה שאני אוהבת הוא עם שכבות של קרם מנטה מתקתק. בקיצור, מאוד שונה מהעוגה הזו). יחד עם זאת, הדיווחים היו שהיא ממש טעימה, ואמא שלי אהבה, שזה הכי חשוב. בתור התנסות ראשונה, נראה לי שזה די מוצלח.

מזל טוב אמא!

אופים עם מרת'ה: קאפקייקס גזר-ג'ינג'ר בזיגוג שמנת-תפוז עם עיטור מרציפן

אני אמנם בהפסקת אפיה רשמית עד שהיד שלי תחלים לגמרי (אני שמחה לבשר שעושה רושם שהרגע הזה קרוב מאוד), אבל חברה חגגה יום הולדת והייתי חייבת להכין משהו מיוחד. היא כבר אמרה בעבר שהיא אוהבת עוגות גזר, וידעתי שיש בספר של מרת'ה מתכון קאפקייק גזר מעלף. מכיוון שכידוע, המאפים שלי לרוב לא מאוד יפים, מעולם לא הכנתי קאפקייקס. אני מעדיפה דברים שדורשים פחות עיטור, אבל מכיוון שגם ככה הייתי אמורה להגיע אליהם בספר, ומכיוון שזה היה לכבוד יום הולדת, החלטתי ללכת על זה.

הקאפקייקס האלו מבוססים על עוגת גזר-ג'ינג'ר קלילה, עם זיגוג גבינת-שמנת-תפוז-ג'ינג'ר ועיטור גזר-מרציפן. מכיוון שאני אוהבת עוגת גזר (עוגת הגזר הכי טעימה שאי פעם אכלתי היתה באיזה אולם בניוקאסל עם זיגוג תפוז מטריף), אוהבת תפוז ואוהבת (אוהבת!) מרציפן, ידעתי שאי אפשר לטעות.

אופים עם מרת'ה: Sticky Bun

שבוע אחרי בצק הדייניש, היד שלי היתה במצב קשה. הכאבים היו בפרק כף היד, אך הקרינו למרפק ולכתף, ואני הבנתי בצער שכנראה צריך להקפיא את האפיה לתקופה. אבל בכל זאת היתה לי חצי כמות של בצק דייניש במקפיא, וביום שישי החלטתי להפשיר אותה ולקוות לטוב. המאפה שתכננתי לעשות מהבצק הוא הסיבה לכך שבכלל הכנתי את הבצק, והיה חבל לי לזרוק את כל החמאה הזו לטמיון.

כדי לעודד את ידי האומללה, חנכתי מדבקות שפם שקיבלתי מבת דודתי האהובה, שיאירו קצת את חיי.

Like a Sir

אז מה זה Sticky Bun? קראתי מישהי אומרת שזו צורת עינוי חדשה – לתת לאנשים לראות את המאפה הזה, אך לא לתת להם לטעום ממנו. וזה באמת עינוי, כי זה מאפה דייניש ממולא בפקאנים וקרמל פריך. אבל העינוי האמיתי הוא להכין את זה, כי המתכון הזה מלכלך ברמות שלא הכרתי. הקרמל נדבק לכל מקום (להלן Sticky), הפקאנים מתפזרים, הקרמל אפילו גולש באפיה וצריך להגן על התנור עם שתי תבניות. האם זה מצדיק את זה? יש מצב, כי זה באמת ממש טעים. אבל רק כשהידיים שלכם במצב תקין, כי על דלקת זה לא נעים. אבל נמשיך הלאה, כי שבוע אחרי זריקת קורטיזון נראה לי שאני כמעט בסדר.

מתחילים עם הכנת תבניות השקעים. מרת'ה דורשת שימוש בתבניות שקעים ענקיות, בגודל של כספל. לי יש קטנות, לכן הכל בחצאי כמויות.

מתחילים עם קיצוץ הפקאנים.

חצי כמות למילוי המאפה, ולכן קצוץ דק. החצי השני לציפוי ולכן חצוי בלבד.

לכל שקע משומן היטב-היטב יוצקים כף סירופ תירס / גלוקוזה בהיר, שזה, בגדול, סירופ סוכר.

מוסיפים כף סוכר חום

וכמה פקאנים

מושיבים בצד.

את הבצק מרדדים (אאוץ') לצורת ספונג'בוב.

זו דרכי לומר שהיי, יצא לי די מלבני!

אל תשפטו אותי על הציור, כי בעיני יצא מדהים.
תשפטו אותי על הערכת המציאות הלוקה שלי.

בכל מקרה מרדדים, וכאן מתחיל הכיף. מורחים בשמנת חמוצה, מקור כל הטוב בעולם.

מפזרים מעל פקאנים קצוצים

ובוזקים מעל סוכר חום, למתיקות עדינה (ממש)

מגלגלים יחד לLog. כלומר גליל.

אותו מצננים במקרר עד שהוא ממש קשיח. וזה חשוב. הבצק מאוד מאוד רך, ואם הוא לא קר, יהיה קשה לפרוס אותו.

אחרי צינון מלא פורסים את הגליל ומעבירים לשקעים שהכינונו מבעוד מועד.

עכשיו הנה עניין. אצל מרת'ה יש שקעי ענק, והפרוסות קטנות ונמוכות מהשקעים. כאן ניסיתי לפרוס דק מאוד, אבל הקוטר היה עדיין גדול מדי. מכיוון שכולם יודעים שהגודל לא קובע, אבל הקוטר כן, זו היתה בעיה שקצת עלתה על גדותיה. מסקנות? אין לי. זה מלכלך, היכונו.

אין לי תמונות של הנזק. זה גלש ולכלך את כל תבנית השקעים וכל התבנית שעליה היתה תבנית השקעים ואת כל התבנית שהיתה במסילה מתחת לתבנית שעליה היתה תבנית השקעים. כל אלו היו שם כי מרת'ה התריעה. אז אי אפשר להאשים. אבל זה הרבה לכלוך בשביל מישהי שנשבעה לא לעשות כלים כי היד שלה כואבת.

כשהמאפים מוכנים, הופכים את התבנית ואוספים את הפקאנים שמתפזרים. גם בספר של מרת'ה נוצר בלאגן ולכן לא הרגשתי אשמה.

כמו כן, זה מלוכלך אבל נראה סופר טעים וזה באמת סופר טעים. אז על מה אני אתלונן?

זה הכי טעים חם. אחרי שזה מתקרר, חימום במיקרו או בתנור מחיה אותם, אבל לא לגמרי. לכן עדיף לאכול ישר מהתבנית. המתכון הזה הוא גם דרך די מעניינת להכין קרמל, כי היא ממש פשוטה וקלה להריסה. מה שכן היא מלכלכת שבא למות.

אבל זה טעים, אז אני לא באמת יכולה להתלונן. האם אכין את המתכון שוב? כנראה שלא. האם כולם נהנו? בהחלט. האם לקחתי שני ימי מחלה בעקבותיו? לצערי.

הנה הן אצל מרת'ה, אל תאמינו לתמונות שלה כי בתמונות בספר המאפים מלוכלכים כמו שלי!

אני עכשיו במנוחת אבל זה לא אומר שלא אאפה דברים שלא דורשים רידוד ולישה ידנית. מזל שלא זוכרים כאב 🙂

אופים עם מרת'ה: דייניש גבינה

אחרי שעמלתי ועבדתי וקיפלתי ורידדתי (וחטפתי דה-קרווין), קיבלתי בצק עשיר ונוח לעבודה שנח לי במקרר. הבצק צריך לנוח לפחות לילה אחרי שמסיימים עם ההכנה שלו, ויכול להשמר ל-3-4 ימים, או שבועיים במקפיא.

מכיוון שמסתבר שאחד הדברים האהובים עלי הוא בצק נא, נשנשתי מעט מהבצק המוכן. הבצק לא מתוק בכלל, פחות מתוק מבצק של חלה, והוא עשיר ורך. מכיוון שהוא לא מתוק, אפשר להתפרע עם מילויים מתוקים מאוד, אבל גם עם מילויים לא מתוקים כמעט, בהתאם לסוג המאפה שרוצים לקבל. הבצק מקבל מרקם נעים מאוד, אבל לא משתלט בטעמו.

המתכון הראשון שבחרתי לאפות עם הבצק הוא גביניות, מאפה שאני אוהבת מאוד (קינוחי גבינה הם האהובים עלי, כבר אמרתי), ושמזכיר לי את סבתא שלי. סבתא שלי לא היתה אופה אותן, אגב, אלא קונה, אבל סבא שלי היה קורא להן גובניות, שזה מילה גסה ביידיש או משהו, וכולנו היינו צוחקים.

אגב, בניגוד למה שלימדו אותי כל חיי, היחיד של גביניות זה גבינית. אני אשתדל לזכור את זה.

נתחיל עם מילוי הגבינה המתוק-מתוק-מתוק. מרת'ה דורשת גבינת איכרים, שזה כנראה איזה משהו שדומה לקוטג', לא הבנתי בדיוק. בארץ אין לנו דבר כזה, אז השתמשתי בטוב טעם (או כנען, אני לא בטוחה), שהיא גבינה דלה בשומן ובמים, מה שהופך אותה אידיאלית למאפים.

אופים עם מרת'ה: בצק דייניש

הו, בצק דייניש. פריך, מתקתק, שמנמן, הורס פרקי ידיים. בספר של מרת'ה, יש כמה וכמה מתכוני מאפי בוקר, כולם מבוססים על בצק דייניש. מהמתכון שלה לבצק דייניש ניתן להכין שתי כמויות של מאפי בוקר, אז ההשקעה הפסיכית (וזו השקעה פסיכית) משתלמת, בערך. את הבצק אפשר לקרר לכמה ימים, להקפיא לשבועיים, או לאפות מיד. אז זה סביר להכין בצק דייניש בשבת, ולקבל מאפים קלים לשבועיים.

או שמא?

אז זהו, שבגלל בצק דייניש יש עוד שלושה פוסטי אפיה, ואז הפסקת אפיה לזמן בלתי מוגבל. כי הבצק הזה, שדורש רידוד, קיפול, קירור, רידוד הרס לי את פרקי הידיים. אפשר להאשים את עבודתי כמתכנתת, אפשר להאשים את זוויות פרק היד, אפשר אפילו (ואני ניסיתי) להאשים את מעבד המזון שחתך אותי. אבל זה הבצק, ובגללו אני לא יכולה לאפות.

כלומר, אחרי שהכנתי את הבצק, אפיתי ממנו שני מאפים. אבל עכשיו אני על משככי כאבים שלא ממש עוזרים. הידד לבצק.

בכל מקרה, מכיוון שלא תהיה פה אפיה בזמן הקרוב, אפרוש את הבצק על פני שלושה פוסטים: אחד לבצק המורכב, אחד לגביניות מהממות, ואחד ל-Sticky buns שזה המאפה הכי נהדר אך מלכלך והתעסקותי שיש.

בצק דייניש, אגב, למי שלא מכיר, זה בצק שמרים שמקופל לאט לאט עם כמויות עתק של חמאה. באפיה שכבות הבצק הדקיקות נפרדות זו מזו, ונהיות פריכות אך נימוחות. מפנק מאוד.

אופים עם מרת'ה: עוגת פירורים וחמוציות

בשבוע שעבר הוזמנתי לערב בנות. אני לא מוזמנת להרבה ערבי בנות, ולכן ההתרגשות היתה גדולה. התבקשתי לאפות משהו, וזה מסביר למה הוזמנתי לערב בנות. בתוכנית היה הסרט Mean Girls החביב עלי מאוד, שהפך להיות אפילו עוד יותר חביב מאז שקראתי את האזנתי לספרה של טינה פיי, Bossypants. יש כמה רעיונות שמופיעים בסרט וגם בספר (למשל "חשבתי שאפשר להיות רק רזה או שמן. לא ידעתי שיכולים להיות כל כך הרבה דברים לא בסדר בגוף שלך"), ומפורטים יותר בספר. היא גם מקריאה את גרסת האודיו בוק, אז היא בכלל מומלצת.

בכל מקרה, ניצלתי את ההזדמנות להכין עוגה, כי לעבודה יותר מסובך להביא עוגות, ויש המוני עוגות בספר. במקום ללכת על איזו עוגת שיש קלילה, בחרתי בעוגה אחות של עוגת הפירורים, היא עוגת קפה דובדבנים. כפי שאמרתי כבר "עוגת קפה" בלשונה של מרת'ה היא מה שאנחנו קוראים לה "עוגה בחושה". אין פה טעם של קפה (להקלתי הרבה, כי אני לא אוהבת קפה). העוגה היא עוגה בחושה על בסיס שמנת חמוצה עם טעם עשיר, שזרועים בה פירות. עשיתי כמיטב יכלתי להרוס את העוגה, אבל בסוף יצא בסדר.

מתחילים בסופר, כשמחפשים דובדבנים חמוצים קפואים. לא יודעת אפילו מה זה אומר. אז קניתי חמוציות קפואות, שיש במדור הקפואים בכל סופר.

הפשרתי אותם היטב, ואז ייבשתי, כי לא רוצים מיץ חמוציות בעוגה.

אופים עם מרת'ה: עוגיות שוקולד צ'אנקס.

יש איזה סיפור, על איך ביתה של מרת'ה כתבה מתכון לעוגיות שוקולד צ'יפס כשהיא היתה בת 12, והעוגיות מיד נהפכו להצלחה ענקית. העוגיות שלה היו עתירות בחמאה, ולכן למעשה דקיקיות פריכות ומתוקות. אני, עקרונית, לא אוהבת עוגיות פריכות. כלומר, כן, אני אוכלת את עוגיות ה-37% שוקולד צ'יפס, ואני אוכלת גם ביסקוויטים וכו', אבל מעדיפה עוגיות שמנמנות ועוגתיות. לכן במתכוני העוגיות שלי אני בדרך כלל מפחיתה את החמאה בחצי, משום שהיא זו שמניבה את העוגות הפריכות (שזה מעניין, כי הייתם חושבים שיותר שומן = יותר רך, כמו במאפי שמרים. אבל אם עוגיות חמאה הן פריכות, אני מניחה שאני יכולה להאמין לזה גם בלי להבין את הכימיה). אגב, גם הפחתת מספר הביצים הופכת עוגיה לפריכה יותר, שזה מעניין, כי זה דווקא מפחיד את כמות השומן. בקיצור, אפיה היא אלכימיה, למעשה.

בכל מקרה, בספר של מרת'ה יש שלושה מתכוני עוגיות פשוטות, וזה השלישי שבהם. את השניים הקודמים, עוגיות שוקולד פאדג' ועוגיות שוקולד לבן כבר אפיתי, ואחרי שאפיה מורכבת יותר השתבשה לי, נשארתי עם עוגיות פשוטות. אז הפור נפל על אילו.

אופים עם מרת'ה: עוגיות דאבל-שוקולד-בראוניז

אני לא נוטה לצלם selfies שמיועדים לפרסום (כאמצעי להתייעצות כשאני לבד בחדר ההלבשה, זה דווקא פתרון מעולה). כשאני כבר עושה את זה, כשבא לי להשוויץ בתספורת חדשה או משהו כזה, משהו מביך להפליא מוצא את דרכו אל התמונה. השבוע לבשתי שמלה חדשה יחסית מ-H&M (יש להם סייל סוף עונה מטורף והיסטרי, ועשרות שמלות יפות. יש גזרה לכל אחת, ברצינות. אני מצאתי חמישה דגמים שהולמים אותי, ויש שם עוד המון לרזות במיוחד, לשטוחות ולשופעות, לחושפות הידיים וחושפות הרגליים. פשוט רוצו לקנות) ונעליים חדשות מ-Liebling (שהן מהממות אך בעיקר יקרות, ולכן החלטתי שארשה לעצמי זוג אחד כזה בשנה. כלומר בעונה. חסכון זה לחלשים), וירדתי במעלית 50 קומות ללא עצירה. במעלית היתה מראה, ובבית אין לי מראת גוף, אז ראיתי את המראה השלם לראשונה, וחשבתי שאני נראית דווקא די סבבה. אז החלטתי לצלם. התמונה הראשונה יצאה קצת חתוכה, אז צילמתי עוד אחת. בעודי מצלמת המעלית הגיעה לקומה הראשונה, והדלת החלה להפתח. בפאניקה שמישהו יראה את מפגן היהירות הזה, זרקתי את הטלפון לתיק. מאוחר יותר גיליתי את התמונה שתיעדה את המבט הזה:

שימו לב לדלת המעלית הנפתחת. ולנעליים!

כן. זה קרה.

בכל מקרה, מרת'ה. עכשיו אספר לכם על מתכון מעלף לעוגיות שרבים אמרו שהן העוגיות הטובות שהם אי פעם אכלו (אין לי בעיה לחלק מחמאות, כי המחמאות למתכון. כמו המחמאות לנעליים ולשמלה. וגם לעצמי, מה 'כפת לי, הבלוג שלי) שמוכיח אחת ולתמיד שעם מתכונים של מרת'ה אי אפשר לטעות, ואתם תחשבו על הפרצוף משיק אלפי הספינות שלי.

 אז העוגיות. גם השבוע התחשק לי משהו נטול מאמץ ועבודה קשה (אבל קצת יותר מבראוניז, כי עוגיות זה תמיד טיפה התעסקות). צמצמתי את הרשימה לשני מתכוני עוגיות – עוגיות שוקולד צ'אנקס פריכות, או עוגיות שוקולד פאדג'יות. אני לא מתה על עוגיות פריכות, אבל אני גם לא מתה על המון שוקולד מרוכז. בסופו של דבר מתכון הפאדג' דרש פחות חמאה (אך כמות שוקולד זהה), ועל כן הוא נבחר.