מפורסמים כמעט

 af1זוהי לא ביקורת על כמעט מפורסמים. כמעט מפורסמים הוא הסרט האהוב עלי, וכדאי שנגיד את זה כבר כאן, כדי שמי שלא אוהב / לא מבין את הקטע / חושב שהוא אובררייטד יבין למה הוא נכנס. מותר לא להסכים איתי, אבל זו נקודת המוצא. כמעט מפורסמים הוא הסרט האהוב עלי.

למעשה, כמעט מפורסמים הוא הרבה סרטים. כולם אהובים עלי. אני מתייחסת פה ל-Untitled, גרסת הבמאי של כמעט מפורסמים, כי לא ראיתי את המקורית מספיק וראיתי את זו יותר מדי, אבל הרעיון הבסיסי דומה: אם מאמינים למשווקים הוליוודיים, כמעט מפורסמים הוא סרט על להקה קטנה (בהנהגת בילי קרודאפ וג'ייסון לי היריבים) על סף ההצלחה. בימים הפשוטים של הרוק, כשעיתונאי מוסיקה ממש היה צריך להתלוות ללהקה, כשהם היו נוסעים באוטובוס, כשכל הלהקות וכל הרואדיז וכל הגרופיות הכירו אחד את השני, את השניה, את השני. זה סיפור על להקה שעומדת להצליח, וההצלחה עומדת לפרק אותם, ורק עיתונאי צעיר, שעוד לא הושחת, יכול להציל אותם.

אני לא מאמינה למשווקים ולכן אני יודעת שזה בעצם סרט התבגרות  של נער בן 15 שאמור להיות בן 18, שאמו שדדה אותו מגיל ההתבגרות. שכדי להינצל הוא בורח אל המוסיקה, אל הכתיבה, אל השילוב ביניהם. על הדרך שבה את הבית שלו הוא מצא בדרכים. זה גם סרט מסע, על הדברים שמוצאים כשלא מחפשים ("הראינו לך את אמריקה, עשינו הכל חוץ מלמצוא לך זיון"). זה גם סיפור אהבה, אבל לא זו שבסרטים, אלא זו שמסווה עצמה כסקס, ועל הסקס שמסווה את עצמו כאהבה, ועל הזילות במילה אהבה ועל מה בכלל היא אומרת. וזה הסרט על פני ליין, האישה שהבטיחה לעצמה שהיא לא מנוצלת, שהבטיחה לעצמה שהיא שולטת בסיפור שלה בגוף שלה, בחירות שלה, אבל גילתה שרוקנרול זו עוד המצאה שנשים נועדו לעמוד מנגדה.

וזה סיפור על הקשר האמיץ ביותר שיכול להרקם בין שני אנשים כשהם Uncool. זה נשמע שולי, אבל מערכת היחסים בין לסטר בנגס, שמשרטט לוויליאם מילר את כל העתיד שלו בתחילת הסרט ("אם תשמע את השיר הזה ותדליק נר, תוכל לראות את כל העתיד שלך"): הם ינסו לגרום לך להרגיש קול. הם ינסו לגרום לך לחשוב שהם חברים שלך. בני בריתך. הם יתנו לך אלכוהול וסמים ובחורות ("והבחורות נהדרות!"), אבל הם לא החברים שלך. אתה לא קול. אף אחד לא קול. אז לפחות שב בבית, שמע את התקליטים שלך, בקר את החברים שלך, ודע שאתה הבעלים של כנות, שהם פחדנים מכדי לאחוז בה ליותר משניה. מערכת היחסים הזו היא הלב של הסרט. וויליאם עובר ידיים לאורכו: אמא שלו משקרת לו, אחר כך לסטר בנגס מראה לו את האמת. מאוחר יותר פני ליין לוקחת אותו הביתה, ראסל שולח אותו הביתה, ואניטה מחזירה אותו הביתה.

af3

הבית הזה, שלסטר תמיד נמצא בו ושוויליאם מחפש, יכול להיות בקרבה של נערה יפה, הוא יכול להיות בין דפי העיתון, הוא יכול להיות בין התווים והוא יכול להיות בכבישים של ארצות הברית, או במרתף של בני נוער, או בקופסת כדורים. את כל הסיפורים האלו כבר ראינו מיליון פעמים. אבל הבית האמיתי הוא בכנות כשאתה מבין עם עצמך את חוסר התוחלת בהעמדת הפנים שרוצים לעזוב אותו.

הסרט הוא סך השחקנים שלו. קייט האדסון בהופעה עדינה, מרגשת, מסעירה. פטריק פיוג'יט באותנטיות נטולת מאמצים (קמרון קרואו מספר בקומנטרי שלו על כל הפעמים שחוסר הבטחון האותנטי של פיוג'יט היה טוב יותר ממה שהוא כתב, ונכנס לסרט. כמו "שאלי אותי שוב"). זואי דשאנל, שבכמה שורת ושתי סצינות מצליחה לייצר דמות בלתי נשכחת, ופרנסס מקדרמוט שמצליחה להיות קשוחה אבל אוהבת. וכמובן פיליפ סימור הופמן, שלסטר בנגס שלו הוא בה בעת לא קול בצורה מעוררת רחמים, וכל כך קול שהמסך לא יכול להכיל אותו.

בכל צפיה בסרט (והיו לי הרבה, סמכו עלי) קשר חדש, רובד חדש של הסרט נחשף. הסצינה הסתומה של החבר של אניטה בחדר של וויליאם מתבהרת. מפלתה של פני ליין מקבלת עוד מימד.  דמותו של ראסל מתעגלת ויהירותו של ג'ף ביבי שרק רוצה להיות פופולרי מקבלת נופך טרגי, בצל משולש (למעשה, מרובע) האהבים שמתחולל בצד השני של הסרט.

af2

והריקוד של פני ליין.

והאמת פשוט נשמעת אחרת, לא?

וחמישים דולר ושישיית בירה. אבל איזו בירה?

והפעם שהם שכחו את הסולן.

והסיבה שהיא עוזבת את הבית להפוך לדיילת.

והמטוס.

וחנות התקליטים עם החברים שלך.

והאל המוזהב.

ומה שמשאירים בחוץ.

והמטבע היחידי ששווה משהו, מה שאתה חולק עם מי שהוא Uncool בדיוק כמוך.

ומרוקו. איפה שהיא לא תהיה.

זה יותר מסתם סרט ויותר מהתסריט והצילום והמשחק והתאורה. זה תיאור מדוייק של רגע בזמן, וככזה הוא עמוק ועגול ומטופש וקשה וטבול בנוסטלגיה מטופשת ובחוסר אובייקטיביות אבל בכל כך הרבה אהבה שזה לא משנה. זה הסרט האהוב עלי ולא משנה מה תגידו. ופיליפ סימור הופמן מת וזה נראה כל כך מוזר, ומטופש ועצוב, אבל עדיין אפשר לבקר אותו בחנות התקליטים.

philip-seymour-hoffman-lester-bangs-almost-famous

נוח על משכבך בשלום, פיליפ סימור הופמן

"סרטי בנות": משחקי הרעב: התלקחות ו"קפואה".

אף פעם לא הבנתי את הקטע עם סרטי בנות. כלומר, אולי זה בגלל שאני, ובכן, "בת", אבל בעיני הם פשוט "סרטים". אז הפוסט הוא על שני סרטים שאהבתי. ובמקרה מככבות בו נשים. כתבתי את הפוסט הזה כבר לפני שלושה שבועות, ואני לא בטוחה למה לא פרסמתי עד עכשיו. אז הוא לא שיא הרלוונטי, אבל כן אספר לכם שיש הקרנה של פרוזן באנגלית בעוד כמה ימים, בחולון.

להמשיך לקרוא

על "היא"

her

בעולם של "היא", הכל מילים. מילים מדוברות, שנאמרות בקול רם. אנשים עושים מיקור חוץ לכתיבת המכתבים המרגשים שלהם, ואלו מוכתבים, לא נכתבים, על ידי אנשים שעיסוקם חיקוי רגש אותנטי של מישהו אחר. המכתבים האלו, בתורם, נקראים בקול רם על ידי מערכת ההפעלה או המכותבים או הלקוחות. אנשים לא מקליקים על המחשב שלהם, לא מקלידים או משחקים בדממה, הם נותנים הוראות וחשופים בעצם יותר מהיום, כי בניגוד למקלדת, או עכבר, או מסך מגע, את המילים שהם אומרים כל אחד יכול לשמוע.

בעולם הרטרו-עתידני של "היא", שבו לגברים יש שפמים והם לובשים מכנסיים גבוהים כמו בשנות החמישים, מחשבים תוכננו כך שהם תבוניים. אבל לא צריך מדע בדיוני בשביל הסיפור של "היא". כי בעולם שבו כל המילים הן חיצוניות, שיחה פנימית היא גם משהו שצריך להאמר. אבל אנחנו, בעולמו ההווה-אי ולא עתידני בכלל, מנהלים אינספור שיחות פנימיות עם אנשים דמיוניים. אנחנו מנהלים מערכות יחסים במעמד צד אחד, מדמיינים את התגובות של הצד השני. לפעמים אלו התגובות שאנחנו מפחדים מהן, לפעמים התגובות שאנחנו מייחלים אליהן. האנשים בעבר השני יכולים להיות אמיתיים, הם יכולים להיות רעיון שאנו מנסים לנסח לו גוף ופנים. וכמה שלא ננסה להיות אמיתיים בשיחות הללו, תמיד יהיה בהן יותר משאלת נפש מכל דבר אחר.

סמנת'ה של תיאודור היא הייצוג הנשי הסטנדרטי בסרטים. היא נפלאה ונהדרת, היא משלימה אותו בדיוק. היא לא מדברת על הגיל שלה או על מה שצריך להיות. היא חיה באותו הרגע, קלילה ורגועה, וזה הקסם שלה. אף אישה אמיתית לא יכולה להתחרות בקול הצרוד הזה (הקול האקפרסיבי להפליא של סקרלט ג'והנסן הנפלאה לגמרי), ואף אישה אמיתית אכן לא מצליחה. יש כמה שמנסות, אבל הן רוצות מתיאודור דברים שהוא לא יכול לתת. האהבה שמסווה את עצמה כסקס, כחברות, כשעשוע רגעי מפסיקה להסוות, אבל במקביל הצד השני, הדמיוני בדרך כלל, הוירטואלי כאן, מתעורר לחיים. פה הפער בין מה שמייחלים אליו ובין המציאות מתחיל להפריע לנו.

זה המקום שהסיפורים האלו בדרך כלל הופכים להיות קלישאתיים או בעייתיים. אבל ספייק ג'ונז, יותר מהכל (כן, הוא איש חזון והוא עושה סרטים מגניבים שלא נראים כמו שום דבר), הוא במאי – ותסריטאי – מרגש מאוד. 'ארץ יצורי הפרא' שלו הוא כנראה העיבוד המוצלח ביותר לספר אי פעם, שמצליח לשמור על הרוח המדוייקת של הספר ולהעביר אותו למדיום אחר, כלומר לשנות אותו לגמרי. וזה סרט כל כך עמוס בחמלה ובכאב ובמהות של להיות ילד שמרגיש כל כך הרבה, שכמעט אין מקום לאוויר בזמן שרואים אותו, עתוקי נשימה. "היא" הוא סרט מורכב יותר, פשוט פחות, ואפשר למצוא בו שפע של אנלוגיות ואלגוריות. מערכת היחסים שלו עם סמנת'ה היא לא רק מערכת יחסים פנימית של אדם, היא גם שיקוף של מערכת היחסים של תיאודור עם אישתו, אולי של כל מערכת יחסים שהיא, שבה שני אנשים מתחילים מאותה נקודה, אבל מוצאים את עצמם במקום אחר.

העולם של הסרט, אם כן, הוא כולו שפה. ודווקא המילים שלא נאמרות אומרות הכי הרבה. החתימה על מסמכי הגירושין, הפעם היחידה שאנחנו רואים מגע עט לדף, או יד למקלדת – או כל מחווה פיזית לכתיבה. נדר השתיקה של בן זוגה של איימי אחרי שהם נפרדים. נוכחותה של סמנת'ה והעדרותה (כי כל קיומה הוא מילים), וגם איזבלה, הסרוגייט שלהם, ששותקת כל הזמן עד שהיא חוזרת להיות עצמה ומקבלת את הקול שלה בחזרה (ובקרדיטים יש קרדיט נפרד לקול ולשחקנית).

הסרט, אם כן, בעיני, בכלל לא מדבר על הסכנה בטכנולוגיה. אין חשש בשקיעה בתוך מסכים, אין חשש שהמחשב יהפוך אותנו לחיה לא חברותית. החשש היחיד הוא שאנחנו מקיפים את עצמנו בדימויים מושלמים מדי, מלוטשים מדי, שאנחנו מצפים שלא ישתנו, שישארו שם תמיד. הם מלמדים אותנו איך אנחנו צריכים לצפות לתפוס את העולם, מלמדים אותנו באיזה עולם אנחנו צפויים לפגוש, אבל זה לא נכון. העולם משתנה, ואנשים משתנים, וגם אנחנו משתנים. ולא יכול להיות שהרגשנו את כל מה שיש להרגיש, כי גם אם יש מספר סופי של רגשות, יש מספר אינסופי שלנו. אנחנו נמשיך להשתנות, לפעמים לבד ולפעמים ביחד, לפעמים אחד מהשני, לפעמים האחד אל עבר השני. והכי חשוב זה לא להלחם בזה, כי זה כבר קרה. לא לפחד משינויים, כי זה לפחד מעצמנו.

——

כאמור, ספייק ג'ונז מאוד ריגש אותי בכל הסרטים שלו. תמיד זה היה עם שחקן ראשי שיצא מאזור הנוחות שלו. ג'ון קיוזאק הכעור ב"להיות ג'ון מלקוביץ", ג'יימס גנדולפיני בתפקיד קול של מפלצת ב"ארץ יצורי הפרא", וניקולס קייג' בתור תאומים מעוררי חמלה ב"אדפטיישן". פה זה חואקין פיניקס, שאוכל את כל השאר בלי מלח. הסרט מתרחש ברובו בראש שלו, כמו כל הסרטים האחרים, אלא שפה הראש שלו יוצא אל העולם, ולא להפך. במקום עולם עשיר שמייצג את עולמו הפנימי של הגיבור, כמו בכל שאר סרטיו של ג'ונז, פיניקס נשאר בלי כלום, רק אקסטרים קלוז אפ ושפם ברוב הסרט. וזה מספיק לו. פשוט נפלא.

שרלוק: The Sign of Three

נוכח אהבתי הידועה לדמויות טלוויזיוניות פגומות, Socially Awkward או סתם מוזרות, הייתם מצפים שאוהב את שרלוק – הדמות – עד אין קץ. הוא הרי גאון משונה, נאה ומצודד שאומר את כל הדברים הלא נכונים. הוא לא מעוניין בחברת אנשים ולא יודע כיצד לנהוג בהם. אבל איכשהו, במקום, מצאתי את עצמי נופלת בקסמו של ווטסון, ה-straight man (שכולם טועים לחשוב שהוא בכלל גיי), בגילומו של מרטין פרימן המצויין שעשה קריירה מוצלחת בתפקיד הבחור הממוצע שנקלע להרפתקאות.

שרלוק היא סדרה קצת מוזרה, כי היא בו זמנית ארוכה מאוד וקצרה נורא. היא קצרה משום שכל עונה אורכת שלושה פרקים – ארוכים, מופקים לעילא ומהודקים, אבל עדיין שלושה – ופרק אחד בינוני כבר הופך את העונה כולה לקצת בינונית. ובכל עונה באמת יש פרק בינוני כזה, בדרך כלל האמצעי בעונה. היא ארוכה משום שכל פרק אורך שעה וחצי, ולמרות שזה אורכו של סרט קצר, פרק ארוך כל כך יכול לשעמם בקלות. היא גם ארוכה מפני שבשלוש וחצי שנים ישודרו רק תשעה פרקים, ומי יודע מתי נקבל עוד.

כל אלו הופכת את שרלוק לסדרה מאוד מעניינת עבורי. עונה של שרלוק היא כמעט חוויה חד פעמית. הזמן הארוך בין העונות מאפשר ליוצרים להתייחס לצופים בתוך היצירה, ומאפשר לפתח את הדמויות בין הפרקים ולא רק במהלכם, משימה קשה בשביל עונות קצרות כל כך. הפרקים עמוסים כל כך בפרטים שצפיה חוזרת מתבקשת, וזה אכן מה שהצופים עושים בזמן הארוך שעובר בין עונות (גם אם תהיה עונה כל שנה, עדיין נצטרך לחכות כמעט שנה שלמה בין עונות. הפרקים הרי משודרים בטווח של שבועיים).

הפרק השני בעונה השלישית, "חותם השלושה" המחיש זאת טוב במיוחד. אחרי הפרק הראשון שהיה עמוס לעייפה בקריצות לצופים, הילל ושיבח את דמותו של שרלוק, כמו בעונות הקודמות, ברא מחדש חלק מאירועי העונה הקודמת (עלייתו הגדולה של מוריארטי האדיר, למשל, הוצגה על ידי שרלוק כמתוכננת). הוא בכל זאת היה פרק שמסוגל לעמוד בפני עצמו (גם בלי היכרות עמוקה עם הפאנדום), לא בזכות העלילה הבלשית החלשה, אלא בזכות ההופעה הפנומנלית של ווטסון. נדמה לי ששרלוק אינה הסדרה על הגאון המטורף שיודע לפתור כל פשע, אלא על הגבר השבור שהיה זקוק לו כדי להשתקם. אמנם השיקום הזה נעשה בחטף בפרק הראשון, אולם זכר לצורך של ווטסון בשרלוק נמצא שם תדיר, למשל בנאום המרגש של ווטסון ב"קרון המתים הריק". שרלוק, מצידו, לא עושה לווטסון חיים קלים. יש לו חוש הומור מעוות שמבוסס על זה שהוא לא חש חמלה, שהאנושיות שלו אחרת משל אחרים ולכן הוא לא חש רגשות באותו אופן כמו הזולת, הוא גס רוח והוא לא נעים, הוא מאוהב בעצמו ואדיש לאחרים, אבל הוא נאמן והוא מסור והוא גאון.

אחרי שביססנו את זה בשתי העונות הקודמות, איך מתקדמים? עוד פרק, עוד תעלומה? עוד מקרה בלשי מסתורי שלא שמענו מליון פעם? עוד רצף של הודעות טקסט ושיחות טלפון שמראות לנו כמה מחוברת שרלוק לעולם המודרני בו אנו חיים? סטיבן מופאט הוא אמנם פוני של מעט מאוד טריקים, הוא אמנם מיזוגן גאה ונוהג להשתמש בטריקים זולים, אבל לעזאזל, הוא יודע לעשות טלוויזיה. כלומר, לא בדיוק מופאט, אלא סטיב ת'ומפסון, שכתב את הפרק השני והמאכזב בעונה הראשונה, את הפרק השלישי והמושלם (הוא הטוב ביותר בסדרה, אם תשאלו אותי) בעונה השניה – נפילת רייכנבאך, ואת הפרק הזה.

הפרק סובב סביב שלושה סיפורים. יש שם עוד המון סיפורים שמסתתרים, בפנים או בחוץ, אבל יש שלושה עיקריים: המקרה המוזר של הדקירה במקלחת; המקרה התמוה של הנשים שיצאו עם רוח הרפאים; והמקרה המפתיע על הפעם ששרלוק היה שושבינו של ווטסון. המקרים כמובן משולבים זה בזה. הם כולם סיפור אחד, סיפור של חברות וסיפור של חשוד ברצח.

מה שמיוחד בעונה הזו, הוא שאנחנו מקבלים חשיפה לצדדים חדשים בתהליך המחשבה של שרלוק. בעונות הקודמות הוא סיפר לנו כמה הוא גאון, ופה אנחנו נתקלים בפגיעות שלו. הוא לא רק גאון, או לפחות הוא לא גאון בקלות – הוא מרגיש נחיתות ביחס לאחיו הגאון, גם הוא מפשל, הוא טוב בעיקר תחת לחץ, והוא מסכן אנשים, בין היתר אהוביו, כל הזמן. בגדול, יש לו לאן להשתפר, אנחנו יודעים את זה, אבל עכשיו אנחנו יודעים שגם הוא. האופן שבו הסדרה פותחת לנו צוהר את תוך ראשו המבולבל היא הכח שלה. הבלבול הזה לא חדש, היו רמזים לו בפרקים הקודמים – בעיקר בשני פרקי סוף העונה הקודמים, אבל זו הפעם הראשונה שאנחנו מקבלים את הזווית הזו.

אנחנו רואים את מוגבלותו של שרלוק, שלא יכול לעשות את הדברים שהוא רוצה, כמו לעשות יותר מרק לחשוב על איירין אדלר, כמו לרקוד עם ווטסון בחתונתו, כמו לקחת חופשה מהראש שלו. אנחנו רואים אותו ברגעי המשבר שלו כשהוא חושב שהוא לא יצליח לפתור את המקרים שלו ויאכזב את כולם, אבל בעיקר את עצמו. כי מיהו שרלוק אם הוא לא מצליח לסגור תיק? ווטסון יכול להציל את הקורבן, לסטראד לעצור אותו, מולי יכולה לנתח את הנתונים, הוא יכול לחשוב. תהליך שלם וגדול שקורה בתוך ראשו, שאיש לא יכול להשתתף בו, שהוא נידון להיות כלוא בו לעד.

אם נדבר על העלילה הבלשית, המפתח לפתרון התעלומה היה בידינו כל הזמן.

ההתמקדות בחגורה בשתי סצינות – חייל אחד מתלבש, והשני מתפשט, הבהירה שיש קשר ביניהם, ומיקדה את הקשר הזה בחגורה, כלי הרצח (טוב, בערך). לצידה, ההתמקדות במפקד של ווטסון, המידע שאנחנו קיבלנו שלא היה ברשותו של שרלוק. האופן שבו המפקד התלבש בקפדנות, כאילו הוא יודע שזו הפעם האחרונה שילבש את המדים (הדהדו לי בראש הסיפורים על המפקד שלובש את מדיו פעם אחרונה, רק כדי להתאבד, לא מסוגל להתמודד עם האזרחות), נתן לנו רמזים עבים. הבחירה לצוות את הסיפורים הללו יחד גרמה כנראה לכך שכל הצופים הבינו את הפתרון כמה צעדים לפני שרלוק,  לא באשמתו כמובן. אבל היכולת להתרכז בשרלוק ולא בתעלומה נתנה את היכולת לשים לב לכל הדברים האלו, לשים לב לאיש ולא למוח.

חוץ מזה היו כמובן שזורים עוד סיפורים רבים. הקשר של שרלוק והילד, תיקון לקשר בין שרלוק והילדה הצווחת בנפילת רייכנבאך היה חמוד. סצינת השכרות שבה הליך המחשבה של שרלוק נותר ללא שינוי, רק מעורפל יותר ו-א-י-ט-י, והאופן שבו זה הוצג היו נהדרים. הסצינה כמובן היתה קומית להפליא, אבל היכולת להשתמש בשפה הברורה של הסדרה שהוצגה בעונות הקודמות – הדימויים החזותיים של הליך המחשבה – ליצירת הקשרים ותוכן חדש, הראתה כמה פיקחית הסדרה הזו. הצליחו להציג זווית חדשה של שרלוק מבלי לקחת משרלוק. הוא עדיין ניסה להיות מחושב עם אלכוהול (הוא נכשל בגלל שווטסון הכשיל אותו) הוא ניסה להיות מחושב עם נאום השושבין שלו (כנראה הרגע הכי לא אמין בסדרה, כי איך שרלוק יכול להיות מקסים כל כך?), הוא ניסה לפענח את המקרים בצורה מתודית וקרה. אבל בסוף הוא הבין, וזו די התימה של הסדרה מאז הפרק הראשון, שהוא זקוק לשעון המתקתק, שהוא זקוק למישהו שינשוף בעורפו כדי להצליח (ואני מכירה כמה שישמחו לעזור).

התעלומה היחידה שנשארה מבחינתי, היא איפה היה שרלוק בזמן שעבר בין העונות. הוא אומר שהוא הביס את רשת הפושעים של מוריארטי ואולי זה נכון. זה בסדר שהוא לא עשה את זה במסגרת הסדרה, או סיכן את ווטסון תוך כדי. זה ניתן לסיספונד, אבל מוזר לי שהוא עשה את זה לבד והצליח. זה מזכיר את סופו (המופרך להפליא) של הפרק הראשון לעונה השניה – שערוריה בבלגרביה, שבו שרלוק מציל את איירין אדלר כמו גיבור על. זהו לא שרלוק, ונראה לי שאולי זה חלק מהעולם הפנימי של שרלוק. שאולי המציאות היתה מורכבת יותר. אולי גם הוא, כמו ווטסון, ניצל חלק מהזמן לעבור טיפול, תיקון. אנחנו רואים אותו מדבר עם אחיו בפתיחות גדולה יותר, אחרי שהוצג כאויב שלו (בעיני שרלוק לפחות) בפרק הפיילוט. הפיוס שלו עם הסביבה הוא תוצאה של תהליך פנימי, ושנתיים הן פרק זמן מצויין לעשות את זה. אנשים לא משתנים ושרלוק בהחלט לא הפך להיות חבר'מן ולא הצטרף לתנועה בזמן הזה. אבל הוא כן נתקל במכשולים בשתי העונות הראשונות, ונראה שהגיע הזמן לפתור את מה שעד אז לא הפריע לו בכלל.

אני לא יודעת איך התיאוריה הזו מתיישבת עם הסדרה, או כמה היא מעניינת בהשוואה לתיאוריות על המלטותו ממוות או על הקשר בינו ובין מוריארטי. אבל הסיפורים המעניינים ביותר שאפשר לספר הם פנימיים, לא חיצוניים. מה שקרה לשרלוק כשהשאירו אותו לבד לשנתיים מעניין לא פחות מהשבועיים בשנה שאנחנו נחשפים לחייו.

השעון מתקרב לחצות: "זמנו של הדוקטור" (ספוילרים לרוב)

2013 היתה שנת הדוקטור שלי. התחלתי לראות את דוקטור הו קצת קודם, צלחתי את העונה הראשונה, ואז את עונותיו של טננט, שכולם אהבו כל כך ואני לא הצלחתי לגייס משהו יותר מתגובה פושרת. אני אף פעם לא אוהבת את הדמויות המושלמות, ו-10 היה מושלם מדי. הוא תמיד ידע מה להגיד, הוא נאלץ להדוף את עדר המאהבות שלו, הוא היה חביב הקהל והאויבים, ופשוט לא יכלתי לסבול את זה.

בינואר השנה הגיע 11, מאט סמית' היקר, והכל השתנה. באתי עם דעות קדומות נגדו. הייתי שלילית וחשבתי שהוא יהיה איום ונורא. והוא בכלל צעיר מדי! (אני לא מכירה את המסורת של הדוקטור. לא התחנכתי על ברכיה. עד אותו רגע הכרתי שני דוקטורים, ושניהם לא היו זקנים במיוחד. מה גם שסמית' נראה חסר גיל).  אבל כבר בסצינה הראשונה, במטבח של אמיליה, יורק תפוח, ויוגורט, ואז אוכל את אצבעות הדגים ופודינג, התאהבתי. הוא לא אמר את הדבר הנכון. אף פעם. הוא היה גמלוני ודיבר מהר מדי ויותר מדי. והוא הכעיס את הסובבים אותו, ואכזב אותם, ולא היה אפשר לסמוך עליו. וכל פעם הוא נעלם, רק בשביל לחזור שוב. ונדמה היה שכל היקום עושה כמיטב יכולתו להרוג אותו. ופעם אחר פעם הוא לבש את החיוך והזדקף במקומו, ורק עיניו הסגירו שאין לו מושג מה הוא עושה. כאילו – שום מושג. הוא פשוט זורם, והולך עם מה שנדבק. ואם זה אצבעות דגים ופודינג, שיהיה.

אהבתי גם את איימי, ואהבתי את רורי. אהבתי את הסדק ואהבתי את הדממה. אהבתי את משחקי המסע בזמן, ואהבתי את הנערה האבודה ואהובה הגיבור. אהבתי את ריבר סונג ואהבתי את הדוקטור. בעיקר את הדוקטור.

אך יאה שעם 2013 גם הדוקטור שלי יעזוב את חיי. את העונות החמישית והשישית, המוצלחות במיוחד שלו, ראיתי כבר פעמיים. את העונה של קלרה, ובכן, אני לא יודעת אם אראה שוב. זה לא שהיא לא מוצלחת, היא פשוט ממוחזרת, אבל לא אכנס לזה שוב.

להמשיך לקרוא

מרק חם ביום חורף קר

לפני כמה שבועות השתתפתי בסדנת מרקים. לא כתבתי עליה וגם לא אכתוב, אבל לראשונה חשבתי שאפשר להכין מרקים אחרים, מלבד מרק הירקות הקבוע שלי, שהוא טעים אבל לפעמים צריך גיוון. האמת שהערך העיקרי של הסדנה הוא שלמדתי להכין ציר ירקות או עוף ולהשתמש בו כבסיס למרק. כלומר, גם קודם ידעתי על קיום הקונספט, אבל רק אחרי שטעמתי הבנתי באמת את ההבדל. אז החלטתי להשקיע, קניתי בצלים וסלרי ופטרוזיליה, והכנתי ציר ירקות דווקא (מתכון לא מצולם בהמשך). הציר הזה משדרג את המרק וחוסך תבלינים מיותרים. המרק הופך להיות מדוייק יותר ועשיר יותר, וגם הרבה יותר קל ומהיר להכנה.

אבל במרק יש גם בעיה. לאורך תהליך ההכנה מרק הוא אוסף ירקות בוהקים ויפים שנקצצים ומתאדים ושוחים במים. אבל כשהוא מוכן הוא נראה כמו משהו שמקומו ב"טבעונים שמדכאים אותי", ואין באמת דרך לברוח מזה. עשיתי מחקר בנושא (חיפשתי "מרק עדשים" בגוגל תמונות) וכל התוצאות נעו בין הדוחה והמבחיל. וזה מבאס, כי המרק ממש טעים ועשיר ומפנק. אבל המצלמה לא רואה את זה. היא רואה… ובכן, נחסוך את התיאורים. אבל מכיוון שאכלתם בחיים שלכם מרק או שניים (אני מקווה בשבילכם), תצליחו לראות מבעד לתמונות ולדמיין את הטעמים העשירים של מרק עדשים וירקות מפנק שיחמם אתכם ביום קר.

P1000384

הלכתי לירקן וקניתי מה שהתחשק. ידעתי שהעדשים הם הבסיס, אבל זרמתי, וכך נקנו פרסה, תפוח אדמה, בצל, גזר, דלעת, קישוא וזוקיני. אפשר להשמיט כל מרכיב ולהוסיף אחרים (למשל סלרי, שאני שונאת אבל אומרים שהולך טוב במרק). הרעיון הוא כזה: מתחילים עם סיר גדול. שלי בגודל (נפח) של חמישה ליטר, ולי זה מספיק. תעשו את החשבון שלכם.

P1000392

ממשיכים עם כוס גזר ובצל קצוצים. אני הוספתי גם פרסה (כרישה). את הגזר משתדלים לחתוך די קטן, אבל לא צריך להשתגע עם זה. את הפרסה חוצים לאורך ואז חותכים לחצאי טבעות, ומשרים במים רותחים לכמה דקות, כדי לנקות היטב בין העלים.

P1000391P1000389

שמים בסיר עם כמה כפות מים (ליצירת סביבה עשירה באדים), ומאדים עד שהבצל והפרסה שקופים. מקפידים שכל הזמן יהיו מים בסיר. אם המים יגמרו, הירקות ישרפו וידבקו לתחתית הסיר, ואנחנו לא רוצים את זה.

P1000397

חותכים את שאר הירקות, לקוביות קטנות יחסית (עקרונית, כל המוצקים במרק צריכים להיות באותו גודל, כך שצריך לחתוך לקוביות בגודל של עדשים. אבל למי יש סבלנות? שיהיה מספיק קטן ככה שכמה קוביות יכנסו בכף סטנדרטית).

P1000394

שוטפים את העדשים. אני השתמשתי בעדשים כתומות וירוקות, או כתומים וירוקים, כי זה מה שהיה, וכי זמני הבישול שלהם שונים ואני אוהבת שיש שפע של מרקמים במרק. הכתומות מתמוססות בעוד הירוקים עדיין זקופי קומה (אבל ברצינות, מה הקטע עם עדשים? זכר? נקבה?). שוטפים עד שהמים צלולים.

P1000396

על כוס אחת של גזר-בצל-פרסה, צריך להוסיף 2 כוסות של ירק. אפשר 2 כוסות עדשים, כוס עדשים וכוס ירקות, הכל בהתאם לטעם ולתוצאה הרצויה. אני הוספתי כוס עדשים וכוס ירקות.

כאשר הבצל, גזר והכרישה (כתבתי בטעות "פריסה" שזה חיבור מעניין) מאודים היטב, מוסיפים את כל הירקות ומערבבים קלות. מוסיפים ציר ירקות, שאני הוספתי את הציר קפוא מהמקפיא. כי אני עצלנית ככה. אז הוספתי גם קצת מים רותחים כדי שהירקות לא ידבקו וגם כי הם בין כה וכה יתאדו מאוחר יותר.

P1000399

סקסי.

P1000400

הציר מפשיר תוך דקה-שתיים, ואז מקבלים ירקות שוחים במים.

P1000401

מכסים את הסיר ומבשלים עד שהירקות מתרככים, ולא יותר. מכיוון שהבסיס הוא ציר הירקות, לא צריך שהירקות יוציאו את כל הטעמים למים, כיוון שהמים כבר מלאי טעם בעצמם.

P1000403

מסירים מהאש, מוסיפים מלח ופלפל, טועמים, ומניחים להתקרר שלוש שעות, לפני שמחממים שוב ואוכלים. בשלוש השעות האלו המרק מתאחד ומסמיך ומשתפר מאוד.

P1000407

אחרי שלוש שעות מחממים לכם מרק ואוכלים ומתחממים קצת מבפנים החוצה.

מתכון

ציר ירקות

בצל
גזר
פרסה
שורש סלרי
שורש פטרוזיליה
דלעת
טימין
עירית

מניחים בסיר גדול, כדי חצי מהגובה שלו, בצל, גזר וסלרי בכמויות שוות (כל הירקות שלמים ושטופים היטב). מניחים מעל את שאר המרכיבים (לפי הטעם), וממלאים 2/3 מהסיר במים. סוגרים את הסיר, מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש, ומבשלים על סף רתיחה שלוש שעות.

ממלאים את הסיר מים, מוציאים את הירקות, סוחטים אותם היטב כדי לא לאבד נוזלים, ומקררים לגמרי. מעבירים את הציר לקופסאות במקפיא, לשימוש בעת הצורך.

* לציר עוף מוסיפים עוף שלם קטן ללא עור. אפשר גם להוסיף כמות גדולה מחלק יחיד- רק גרונות למשל, לחסכון במחיר.

מרק עדשים וירקות

גזר
בצל קטן
כרישה, בלי החלק הירוק, קצוצה ולאחר השריה במים

תפוח אדמה גדול
חצי קוביית דלעת
קישוא
זוקיני
חצי ספל עדשים ירוקים, חצי ספל עדשים כתומות, שטופות היטב.

5 כוסות ציר ירקות

קוצצים את הגזר, בצל וכרישה, ומאדים עד שהם שקופים.

מוסיפים את יתר הירקות, מערבבים, ומוסיפים ציר ירקות. מבשלים עד לריכוך. מוסיפים כפית מלח ופלפל לפי הטעם ומחכים שלוש שעות לפני שאוכלים עם קרוטונים, פרוסת לחם או סתם ככה.

אופים עם מרת'ה: חיתוכיות ריבה

אח, חיתוכיות ריבה. מינימום עבודה, מקסימום פינוק. לאמא שלי יש וריאציה על העוגיות האלו, שהיא יותר עוגת פירורים. הגרסה הזו של מרת'ה קרובה יותר לעוגיות מאשר לעוגה, ונותנת שילוב מעולה של מרקם וטעם. החיתוכיות האלו הן, בגדול, שילוב של בצק פריך, מילוי מתוק, ופירורים פריכים מעל. המילוי יכול להיות ריבה, חמאת בוטנים, ממרח לוטוס, שוקולד, קרמל, נוגט, או ממרחים מתוקים אחרים ושילובים שלהם. אני בחרתי בגרסה הקלאסית, עם שני סוגים של ריבה, אבל הבצק כל כך מוצלח וכל כך פשוט להכנה, שאין סיבה שלא אכין את זה שוב, עם מילוי אחר.

בגדול מדובר על בצק שקדים פריך על בסיס חמאה, ממולא בקונפיטורה. רוב זמן ההכנה עובר בבטלה, כי צריך לקרר היטב את הבצק בין השלבים השונים. חוץ מזה זה קלי קלות.

P1000323

מערבבים בקערה שקדים טחונים, קמח וסוכר.

P1000325

מוסיפים שלוש חבילות חמאה רכה.

P1000326

חתוכה לקוביות

P1000328

P1000329

ומעבדים במעבד מזון או באמצעות Pastry blender עד שהחמאה נטמעת ומתקבל בצק פירורי.

P1000333

אני מעדיפה את ההכנה הידנית כי יש פחות כלים לשטוף אחר כך, מכיוון שקל יותר לשלוט במידת ההטמעה של החמאה, ובעיקר מכיוון שאין לי מעבד מזון גדול מספיק.

P1000334

מתקבלים פירורים שנצמדים לבצק כשלוחצים אותם יחד ביד. את התערובת הזו מעבירים לתבנית עוגיות נמוכה. זו תבנית מעולה של Patisserie

P1000335

מרפדים בנייר אפיה

P1000338

משטחים את הפירורים

P1000339

ואז מכסים בעוד נייר אפיה, ומשתמשים במרית או בכף גדולה כדי לשטח את העסק.

P1000341

ברגע שהבצק דחוס ושטוח מעבירים לאפיה של 12 דקות, עד שמזהיב.

P1000352

את הבצק הזהוב מקררים ל-ג-מ-ר-י. זוכרים את תקרית ממתק הקרמל? לא עוד!

P1000356

נותנים לו להתקרר לגמרי, ובזמן הזה אפשר לאכול קערת מרק עדשים טעים וקל ודי קל (פוסט בקרוב).

 P1000354

אחרי בערך 45 דקות, משלימים את ההרכבה. קודם כל, מורחים ריבה, כשתי כוסות. מכיוון שהייתי צריכה שתי צנצנות ריבה גם ככה, בחרתי להשתמש בשתי ריבות: משמש ותות (לא ביחד, כמובן, אחת על כל חצי של התבנית). אפשר כאמור לשים במקום הריבה או בנוסף לה שוקולד, קרמל, חמאת בוטנים ועוד.

P1000359

את הריבה מורחים די בקלות על הבצק החם שקצת מרכך אותה

P1000362

אני, אגב, השתמשתי בריבה קנויה, אבל כמובן שאפשר לבחור בריבה ביתית.

P1000369

משסיימנו למרוח את הריבה, לוקחים את שאריות הבצק, ומפוררים מעל לריבה.

P1000373

רמת הכיסוי תלויה בכם. אפשר לכסות לגמרי, אפשר להשאיר חורים, אפשר להשתמש בפירורים גדולים או קטנים.

P1000375

הכל לפי הטעם. כשמסיימים עם הפירורים מחזירים את החיתוכיות לעוד אפיה של 15 דקות, עד שהפירורים מזהיבים.

P1000376

לסיכום השלב הזה, תראו, השקעתי בכם (ליחצו, זה גיף. לא יודעת למה הוא לא מונפש פה):

output_5gEROE

נותנים לתבנית החמה להתקרר לגמרי, לפני שחותכים לחיתוכיות, בעזרת סכין חדה. אני חתכתי לעוגיות קטנטנות, כי גם ככה אי אפשר להפסיק לאכול את זה, וזה עשיר.

P1000380

התוצאה היא שבצק הבסיס, בגלל האפיה הכפולה, שחום ופריך במיוחד. הפירורים בהירים יותר וטעם החמאה מורגש בהם יותר. הריבה נהיית צמיגית יותר, והחיתוכיות יציבות מאוד ומשלבות מרקמים פריכים ופירוריים יחד עם מילוי רך. טעים בהחלט!

P1000383

מתכון

  • 3 חבילות חמאה (במתכון של מרת'ה מדובר ב-3.5) בטמפרטורת החדר, חתוכה לקוביות.
  • שתיים ורבע כוסות שקדים טחונים.
  • 3 כוסות קמח לבן
  • כוס ורבע סוכר
  • חצי כפית מלח
  • שתי כוסות ריבה

מערבבים את כל החומרים היבשים בקערה. מוסיפים את החמאה ומעבדים במעבד מזון / ב-Pastry Blender עד שמתקבל בצק פירורי.

משטחים חצי מכמות הבצק (כ-4.5 כוסות) על תבנית מרופדת בנייר אפיה בגודל 10" על 15". מניחים נייר אפיה נוסף על התבנית, ובעזרת כף גדולה, מערוך או מרית משטחים את הבצק. אופים 10-12 דקות בחום של 180 מעלות.

מקררים את הבצק לגמרי. כשהוא קר, מורחים עליו את הריבה. מפוררים מעל את יתר הבצק.

אופים 20-22 דקות בחום של 180 מעלות.

מקררים לגמרי, חותכים לריבועים בגודל הרצוי. שומרים בקופסא אטומה.

המנטליסט: פרוצדורלית כמו שצריך

למרות שהסדרה הנצפית ביותר בעולם היא פרוצדורלית, ואולי בגלל, יצא לפרוצדורליות שם רע. הסדרות שללו, שבבסיסן פרקים נוסחתיים שמציגים מקרה משטרתי בתחילת הפרק ופותרים אותו בתוך 42 דקות, מציפות את הטלוויזיה בהמוניהן. הן מושכות צופים כיוון שלא צריך להתחייב להן – אפשר לצפות בפרקים פה ושם, אבל הסיפור העונתי, כמו גם חייהם האישיים של הבלשים, לא מהווים חלק משמעותי מהסדרה. לכן הסדרות האלו- חוק וסדרים, CSI, NCIS ושלל ראשי תיבות דומים (Agents of S.H.I.E.L.D?)  פופולריות מאוד אבל מושמצות מאוד.

אני יכולה להבין את זה, אבל גם האוס היתה פרוצדורלית, וגם סופרנצ'ורל ואפילו דוקטור הו במובנים מסויימים. המנטליסט, בעיני, קרובה יותר לסדרות הז'אנריות הללו מאשר לפרוצדורליות קלאסיות. היא נכנסת למשבצת הולכת וגדלה של צוותי משטרה שנעזרים ביועץ חיצוני, כמו מדיום (הדרמטית) וPsych ("בניחוש חוקר" בעברית, הקומית), אבל מצליחה לבדל את עצמה ולהיות סידרה בפני עצמה.

במנטליסט פטריק ג'יין (סיימון בייקר המעלף) הוא מנטליסט (פרפורמר שמשתמש בקריאות קרות, חמות ושלל טכניקות כדי לשכנע את הקהל שהוא מתקשר עם המתים) לשעבר, שלאחר שניתח את דמותו של הרוצח הידוע לשמצה רד ג'ון בשידור חי בטלוויזיה, אותו רוצח רצח את בתו ואשתו. הוא נשבע למצוא ולהרוג אותו, וחבר לצוות הCBI (זה כמו FBI אבל בקליפורניה בלבד, מה שמבטיח מזג אויר מצויין) שאחראי על תפיסת הרוצח. הוא מסייע להם במקרה השבועי שלהם, ומקבל מידע על החקירה של רד ג'ון.

מעונה לעונה יש זניחה של הפרוצדורליות ושל המקרים השבועיים, והם מפסיקים להיות מרכז הסדרה, אלא כשהם מקרבים לחשודים הקשורים לרד ג'ון, אם כי באופן כללי ההרגשה היא שככל שמתקרבים לפתרון, הוא מתרחק. זה מתסכל אבל אפקטיבי, והסדרה הופכת לממכרת יותר ויותר ככל שהיא מתקדמת, כשסופי העונה השלישית, הרביעית והחמישית מקדמים את העלילה בקפיצות ענק, אבל שוב מרחיקים מהפתרון יותר משהם מקרבים אליו. הצפיה, מאותו רגע, בין אם אתם צופים מרתונית או בקצב הרגיל, הופכת להיות התקף חרדה מתמשך. רואים את הפרקים עם נשימה עצורה, מעלים ספקולציות יחד עם הדמויות, שיודעות פחות ופחות ככל שהעלילה מתקדמת, עד שאנחנו והם יודעים בערך את אותו הדבר, בשרשרת של הטעיות ובלבולים.

המנטליסט היתה יכולה להיות עוד פרוצדורלית משעממת או עוד סדרה שלא מצליחה לתפוס את הצופה, אבל היא לא כזו, ובמידה רבה הודות לצוות השחקנים. צוות ה-CBI מורכב משחקנים לא מוכרים או מפורסמים במיוחד. את הצוות מובילה רובין טאני שאתם מכירים בתור דב הדכאונית הנהדרת ב"רקורד חזק", לצד ליב טיילר ורנה זלוויגר, מודל 1995, ובתור ורוניקה הבלתי נסבלת ב"פריזון ברייק" (עורכת הדין המעצבנת שעוזרת לאחים סקופילד עד שרוצחים אותה). במנטליסט היא לא מעצבנת בכלל, והיא מופת של דמות נשית חזקה, שמצליחה להתחמק ממתח מיני עם הגבר שלצידה, בלי פאשלות כמעט בכלל. לצידה סיימון בייקר, שההופעה שלו בתור פטריק ג'יין אחראית כנראה ל-80% מהאהבה שלי לסדרה. שחקן אחר היה יכול לגלם את ג'יין בתור אקסצנטרי יותר, או כאדיש יותר, או רגשני מדי. בגילומו של בייקר פטריק ג'יין הוא דמות אניגמטית כמו רד ג'ון. בעל עקרונות, מוסר ונימוס, אבל גם קר רוח שמונע מיצר נקמה שהופך אותו למסוכן. נאה ובעל חיוך מרגיע, אבל עם רעיונות רדיקליים (כמו של גרג האוס ב"האוס") שמניבים תוצאות אבל גורמים לכולם לסלוד ממנו. הוא זאב בודד לאורך כל הסדרה, למרות שהוא מצליח להעביר לצד שלו את שאר חברי הצוות, המעניינים פחות אך שעושים את העבודה לא פחות טוב.

הסדרה הזו מצליחה להעלות שאלות מעניינות, על אמונה ועל נקמה, על שקרים ועל הטבע האנושי, ובזאת היא תחליף הולם להאוס שהסתיימה בבושה לפני שנתיים, ושהיא הסדרה הקרובה ביותר למנטליסט (רק שפה פטריק ג'יין הורג אותם בנחמדות). אבל מעבר לזה, היא יודעת את המקום שלה ואת התפקיד שלה – סדרת מתח אפקטיבית, מוצלחת, מסעירה, שמצליחה להמציא את עצמה מחדש בכל עונה, והופכת למרתקת יותר ויותר.

מכאן והלאה ספוילרים עד עונה 6 פרק 8 – זהירות – 

להמשיך לקרוא

אופים עם מרת'ה: עוגיות טריפל-שוקולד וקוקוס

לפני כמה ימים הוזמנתי לאיזו התאספות (או מה שלא יהיה התרגום של gathering שמצלצל לי כיף כמו התאספות). כמו תמיד כשמזמינים אותי למקומות, אני מעדיפה להביא איתי משהו ולא לבוא בידיים ריקות. נדמה לי שזו הסיבה שבכלל התחלתי לאפות. בכל מקרה, מכיוון שהיה מדובר בהתאספות ביתית, השמיים הם הגבול ואפשר להביא גם עוגת שכבות עם קרם וגנאש. בכל זאת, הדבר החברותי בעיני הוא להביא עוגיות, שאפשר לאכול כמה מהן שרוצים ולא צריך להתעסק (כמו כן, היתה נסיעה של שעה וחצי לשרוד). אמנם די סיימתי לאפות את כל העוגיות המפנקות בספר של מרת'ה, אבל לפני כמה שבועות רכשתי את ספר העוגיות וספר הקאפקייקס שלה, שניהם תורגמו לעברית, והייתי חייבת לאפות משהו.

P1000300

עוגיות הטריפל-שוקולד-קוקוס זכו ברוב קולות בפייסבוק (זו הזדמנות מעולה להזמין אתכם לעשות לייק לבלוג בפייסבוק. או לפתוח פייסבוק ואז לעשות בו לייק לעמוד הבלוג), אז הכנתי אותן. זה היה ממש בסופו של יום ארוך ולא היה לי זמן אפילו לחשוב על זה, אז רצתי לסופר וקניתי כמה מצרכים ואז רצתי הביתה והכנסתי אותם למיקסר ויצאו עוגיות.

P1000278

למרות שספר העוגיות של מרת'ה סטיוארט מתורגם לעברית, עדיין יש בו מצרכים כמו קוקוס ממותק, שעדיין לא הצלחתי למצוא בארץ (אבל נתתי פעם מתכון להכנה שלו מקוקוס טחון). חוץ מזה, התרגום של הספר לא מדהים, וחוץ מהמרת הכמויות לגרמים ולמעלות צלסיוס, אין בו שום יתרון על פני הספר המקורי. כמובן גם קל יותר להשיג אותו בארץ, אבל אני בינתיים נהנית לאפות יותר מ-Martha stewart baking handbook מאשר מספר העוגיות או הקאפקייק, אבל זה גם נוגע לזה שמדובר בספר הרבה יותר עשיר, והרבה הרבה יותר מוצלח.

בכל מקרה, העוגיות האלו יוצאות מעולה גם עם קוקוס רגיל, וגם בלי האגוזים שקיימים במתכון המקורי, וגם עם סוג שוקולד נוסף שהכנסתי, כי יותר מדי שוקולד לבן זה יותר מדי. הן כנראה גם ילכו טוב בלי הקוקוס ועם שוקולד אחר ובלי חמאה. או משהו.

מתחילים עם קציצת 250 גרם של שוקולד לבן (note to self: קציצות שוקולד לבן). אני החלפתי 100 גרם מהשוקולד הלבן בשוקולד חלב. לא רציתי מריר כדי לא לתת מרקם וטעם כל כך שונה מהשוקולד הלבן, אבל השוקולד הלבן הוא ברובו סוכר, וזה מתוק לי מדי. קוצצים את השוקולד הזה גס.

P1000284

להמשיך לקרוא

פסטה טרייה

אום נום נום.

כזכור, לפני כשלושה חודשים השתתפתי בסדנת בישול איטלקי מוצלחת במיוחד, שחוץ מדלקת בגיד האגודל, נתנה לי גם חשק להתחיל להכין פסטה בבית. פסטה זה לא בדיוק מוצר יסוד אצלי בבית, והוא מוגדר אצלי כפינוק, כאשר בדרך כלל ההתפנקות באה לידי ביטוי ברוטב מושחת (אם כי העובדה שאני אוכלת צלחת של פחמימות פשוטות טהורות די מתפנק כשלעצמו).

ליום ההולדת ביקשתי וקיבלתי מכונת פסטה (מדגם Atlas 150 עליו קיבלתי המלצה ממדריך הסדנה), ובהזדמנות הראשונה התפניתי להכין פסטה.

בשביל פסטה מוצלחת צריך קמח טוב. וזהו, בגדול. אפשר להכין בצק פסטה שמבוסס על ביצים, או שמבוסס על קמח ומים בלבד. אני הכנתי פטוצ'יני ביצים כי, ובכן, זה טעים. צריך עוד סיבות? הקמח צריך להיות קמח דורום הקשה יותר מקמח רגיל ועשיר יותר בחלבון. אומרים גם שהוא בריא יותר אבל מדובר בפסטה, אז זו לא הולכת להיות פצצת ויטמינים.

את הבצק מכינים ע"י ערבוב של ביצים, קמח ושמן: 100 גרם קמח וחצי כף שמן לכל ביצה. אמורים ללוש את הפסטה בידיים כדי לאפשר לחום הגוף לסייע לבצק, אבל כזכור אני לא לשה שום דבר ביד, ולכן המיקסר עושה את העבודה. לא נרשמו תלונות. הלישה ממושכת, כעשר דקות, והבצק המתקבל די קשה.

P1000074

את הבצק הזה עוטפים היטב בניילון נצמד ומעבירים למקרר למנוחה של שעה לפחות. אפשר לשמור את הבצק הזה גם זמן ארוך יותר, אבל מכיוון שההכנה קלה כדאי להכין סמוך למועד הרידוד.

P1000075

בינתיים מחברים את מכונת הפסטה לשולחן, שולפים קמח לבן ומקמחים הכל. כולל את הרצפה והבגדים והשיער והציפורניים, כי הם יקומחו גם ככה.

P1000078

כפי שאפשר לראות, מכונת הפסטה הזו מורכבת משני חלקים: חלק מרדד (צד שמאל) וחלק חותך (צד ימין) לשני גדלים: אטריות רחבות ואיטריות צרות. החלק הימני מתפרק, ואפשר לחבר במקומו שלל אביזרים, כמו אביזר להכנת רביולי (אם כי אפשר להכין רביולי בקלות גם בלעדיו, אשתדל להדגים על כך בעתיד), ספגטי, קפליני ועוד.

את המכונה מקמחים היטב מכל הכיוונים, כיוון שהבצק מעט שומני ודביק, ואלא אם יהיה אפוף קמח, כל הפסטה פשוט תדבק לעצמה ויהיה גוש בצק ולא אטריות מדליקות שאפשר להשוויץ לאנשים שהכנתם בעצמכם ולזכות בהערצתם לעד. בגדול, עד שהיא מבושלת שאיפתה של הפסטה היא לחזור להיות גוש בצק. הכנת הפסטה היא הקונפליקט הזה, בין רצונותיה של הפסטה והאסרטיביות של השף.

אז קודם כל לוקחים חתיכת בצק קטנה, מקמחים אותה היטב מכל הכיוונים, ומועכים אותה מעט לקבלת צורת מלבן.

P1000081

מתחילים ברמה 0. את גוש הבצד מכניסים למכונה, הצד הרחב קודם (לא כמו בתמונה). עוזרים לבצק להשאר במכונה, ועם היד השניה מפעילים אותה.

P1000082

אחרי שהבצק נכנס למכונה, יד אחת מספיקה כדי לסובב את הידית. השניה יכולה לסייע לבצק לצאת ללא הדבקות.

P1000083

יפה ומקומח
P1000084

מקמחים מיד ובנדיבות את שני צידי הרצועה שהתקבלה, ומעבירים שוב ושוב במכונה, עד לקבלת העובי הרצוי. אני רידדתי עד לרמה 6 במכונה. עבור רביולי רדדו קצת יותר, שכן בתוצאה הסופית יהיו הרי שתי שכבות של פסטה.

ככל שמתקדמים, רצועת הבצק תלך ותהפוך ארוכה יותר. לכן יש להתחיל עם פיסת בצק קטנה למדי, ואם הבצק מתארך, כמו בדוגמא הזו, אפשר לחתוך אותה ולהמשיך הלאה. עבודה עם בצק ארוך מדי קשה ואין בה טעם.

P1000085

כשהבצק דק מספיק ובאורך מתאים, מעבירים אותו דרך ראש החיתוך. בדוגמא הזו, אטריות רחבות. גם ראש החיתוך עצמו צריך להיות מקומח היטב, כך שהאיטריות המופרדות לא ידבקו בחזרה בדרכן אל השולחן. זוכרים, נלחמים בזכותה של הפסטה להגדרה עצמית כגוש בצק.

P1000087

את הפסטה שהתקבלה מקמחים היטב מכל צדדיה, ומניחים בקערה קטנה או משטחים על קרש, זאת על מנת למנוע הדבקויות.

P1000080

איטריות הביצים האלו טעימות ועשירות, ואפשר לבחור ברוטב מינימליסטי כמו פטריות פורטבלו מוקפצות בחמאה עם מעט פרמז'ן איכותי מגורר מעל – וזה טעים לאללה.

P1000088

אבל מכאן השמיים הם הגבול. אפשר להכין רוטב רוזה. רוטב שמנת וגבינה כחולה. להגיש עם כבדים בשמן זית ובצל. למלא בבטטה ותרד ולהכין רביולי. להערים בשר וירקות ולהכין לזניה. להכין דים סאם.

אגב, המכונה עצמה לא מאוד יקרה, והכנה של פסטה זולה יותר מפסטה קנויה (לפי החישוב שלי זה שקל ושבעים ל-100 גרם פסטה, שזה מחיר של פסטה יבשה טובה בלי מבצעים), וטעימה פי כמה.

אפשר כמובן גם לייבש את הפסטה ולהכין אותה במועד מאוחר יותר, אבל אם כבר טרחתם על פסטה טריה, למה לא להנות ממנה?