הנותרים 3×01: הספר על קווין

שלוש שנים עברו מאז האירוע שהשמיד את השארית האשמה, וכולם מאושרים. קווין ונורה קרובים מתמיד. לורי מתחתנת, לג'ון מרפי שמתמודד עם מותה של ביתו והפסיק לרדוף את מי שמוכר לאנשים תקווה, למעשה הוא מוכר אותה בעצמו (אבל לא עושה ממנה כסף). טומי בן 25 ושוטר לצד אביו. מאט הוא הראש של כנסייה משגשגת וחובק אישה בהכרה ובן חמוד. ג'יל בקולג' והיא שמחה. מג לא מהווה סכנה יותר.

ואז הפסנתר מתחיל.

העונה התחילה עוד קודם, עם עוד סצינה סתומה שתתגלה כמלאת משמעות בעוד שמונה פרקים, כנראה עוד תקציר העונה, הפעם יש לנו אם מאמינה שמאבדת את הכל בשביל האמונה שלה, כולל בעלה ובנה. מוכנה לאבד גם את חייה. ההפך הגמור של האמהות שראינו בעונות הקודמות, והרצון הנואש שלה לאבד את עצמה אולי מהדהד לרצון הזה של מג שהביאה על עצמה ועל מאמיניה את מותה. כלומר, לא ראינו גופה ואמנם בנותרים זה לא אומר כלום, אבל אפשר לתהות.

מירקל השתנתה וגם קווין השתנה. הוא חזר להיות השוטר הסמכותי וההתקף הפסיכוטי שלו חלף בינתיים. כמה מוזר לראות מהצד את השותף להזייה שלו, שנאחז בטירופו, ומת די מהר אחר כך. מנקודת מבטו הטרופה של קווין בעונה הראשונה הוא נראה כמו מנטור, אב רוחני. עם השתנות נקודת המבט הוא הופך להיות מטורף, אבל איפשהו גם בקווין, וגם בנו, מהדהד הספק שיכול להיות שיש משהו בכלבים האלו (כנראה רק סמל לשבירת נפשו של קווין).

וקווין, שלכאורה חזר לשגרה מבורכת והכל בכיוון הטוב, עדיין מתמודד עם כאב, שהוא מדכא בדרכה של נורה, נסיונוסת מבוקרים להרג עצמי, ובעיקר מנסה להתמודד עם הספק. כי אולי, רק אולי, אולי הוא לא משוגע. אולי הוא באמת גיבור על. מתישהו בכל סדרת פנטזיה יש את הרגע הזה שבו אנחנו אמורים לתהות עם הגיבור אם הוא מיוחד, או סתם משוגע. והגדולה של הנותרים היא שפשוט אי אפשר לדעת. הצמידות שלה לסיפור הפנימי של כל אחד מהגיבורים הופכת את זה לבלתי אפשרי לדעת.

האמנם הוא לא יכול למות? הוא מוטבל וחוזר לחוויית הלידה (הכפולה) שלו מסוף העונה הקודמת, אבל נראה שהיכולת לא למות מתבזבזת על מי שממש רוצה (כמו שהקול הפנימי שנשמע כמו פאטי שאל כל הזמן בעונה הקודמת – למה ניסית להתאבד?).

vlcsnap-2017-04-24-19h43m20s548

וגם נורה, כשמתבוננים מקרוב, עדיין שבורה. גם פיזית, היא בגבס, וגם לילי, הגאולה שלה מלפני ארבע שנים, נלקחה ממנה. אני מהמרת שאמא שלה, או קרוב משפחה אחר מצא אותה סוף סוף, אבל אתם בטח זוכרים את הסצינה מורטת העצבים מסוף העונה הקודמת שהיא נחטפת לרגע ע"י אישה שאומרת לנורה "היא לא שלך!". היא לא מדברת על לילי אז לא ברור כמה זה טרי, אבל עושה רושם שהיא כמהה לתיקון. זה כבר שלושה ילדים שנלקחו ממנה, זה לא פחות כואב כשיודעים לאן.

vlcsnap-2017-04-24-19h59m37s911

הקרבה עצמית להצלתה של לילי, בעונה הקודמת.

ומה יביא אותה, שנים בעתיד, לאוסטרליה, איפה שאבא של קווין גר. למה היא מכחישה שהיא מכירה את שמו – אולי הוא בכלל איתה בזהות אחרת (גם היא שינתה את שמה, היא שרה עכשיו).

עוד שבעה פרקים, עוד 13 ימים, האם אחריהם שבע השנים הטובות?

vlcsnap-2017-04-24-19h42m03s816.png

ועוד שאלות: איבי מתה? מי הפציץ את השארית האשמה? מארי תצליח לעזוב את מירקל? נראה עוד מג'יל? כמה פעמים הישבן של ג'סטין ת'רו יוצג? האם מג תחזור להרוג את כולם?

הנותרים: אבל ואבדן (שתי העונות הראשונות)

העונה הראשונה של הנותרים, לתחושתי לפחות, לא עשתה רושם טוב במיוחד. הביקורות היו צוננות ולקח לי זמן מה להתחיל לצפות, בעיקר בגלל תגובות מעורבות שגרמו לי לרצות להבין באיזה צד של המפה אני. ולקח לי זמן. היה לי קשה לפענח את העונה הראשונה, שלא הרגישה סתומה כמו שהיא הרגישה פרובוקטיבית שלא לצורך. עם חברתה הקטינה של ג'יל והקללות המיותרות. לקח לי זמן, ואז בסוף העונה הכל התחבר לכדי יופי מרגש, והתאהבתי.

הנותרים נפתחת בעולם פוסט אפוקליפטי לכאורה. אנשים נעלמו, בכל מקום. תינוקות, מבוגרים, הקאסט השלם של סדרת טלוויזיה אחת. אין סדר או תבנית, אנשים פשוט – פוף – נעלמו. אף אחד לא יודע למה או לאן, ושלוש שנים אחרי, אף אחד כבר לא ממש שואל.

העולם הזה שאנחנו נזרקים אליו הוא עולם של עצב, של אבל ואבדן, בצורה מוחצת. וכמו אחרי אסון קולקטיבי יש את מי שבוחרים לפנות לאלימות, את מי שבוחרים באקטיביזם ואת מי שמנסים להדחיק. מי שפונה לדת ומי שפונה למיסטיקה. הם מתחלקים לקבוצות וקל להבדיל ולזהות מי עצוב ומי שוכח.

רק בצפייה שניה הבנתי שאין הרבה הבדלים בין העולם של הנותרים והעולם שלנו. כי גם בעולם שלנו כל אחד מסתובב ובליבו מישהו שהוא איבד. כולנו נאבקים בזיכרון ובשכחה. הפרקטיקה, שמיוצגת ע"י נורה, של גישוש אחרי קצוות האבל החשופים, בניסיון להרגיש כאב, כדי להוכיח שלא התקדמנו, היא מאפיין נפוץ של התמודדות עם אבל. לכאוב כדי לא לשכוח. עוד נוקטים בגישה הזו חברי השארית האשמה, ששמו להם למטרה לזכור ולהזכיר. גם מאט הכומר עשה מכך קריירה, אבל הוא מנסה להחזיר לשגרה, להזכיר שאבדן הוא חלק מהחיים, ואין בו משמעות.

vlcsnap-2016-07-16-20h09m53s351.png

הנעלמים בכל זאת נעלמו, וזו בכל זאת סדרת מסתורין, אבל בסופו של דבר מה שמניע אותה הוא אנשים וההתמודדות האנושית שלהם עם משהו שיש בו המון מסתורין אבל גם הרבה ודאות. כי מוות, כמה שלא מתכוננים או מתכננים אותו תמיד תופס בהפתעה, וההתמודדות איתו אף פעם לא אופיינית. אנשים מוצאים בעצמם כח שלא ידעו שיש בהם, ופגיעות שלא ידעו שהם יכולים להכיל. ושורדים. ובעולם שאחרי ההיעלמות כולם כואבים אבל גם שורדים. בדרכם.

העונה הראשונה מציגה את כל הכאב היפהפה הזה, אבל מציגה גם הצעה לתיקון. איך שהיא רואה את זה יש שני דברים שיכולים להקל, האחד הוא חמלה – שותפות, חברות, חיבוק אמיץ – והשני הוא לידה מחדש. בעונה הראשונה הדבר הזה מקבל משמעות די ליטרלית, העונה נפתחת עם אישה שמאבדת את התינוק שלה, ומסתיימת עם נורה שמתכוננת לברוח (אולי להתאבד), אבל מאמצת תינוקת במקום. גם לורי יוצאת ממערת השתיקה שלה בעקבות סכנה לחייה של ג'יל, ובהמשך גם מאט מקבל ישועה בדמות תינוק. המוטיב הזה של הורות כמושיעה, במיוחד כמושיעה במקרה של אבדן ילדים (נורה ולורי מציגות תגובות קשות במיוחד לאובדן, ומהצד השני מג, ילדה שאיבדה את אמא שלה, גם אם לא להיעלמות, מציגה תגובה ילדותית והפוכה), מקבלת משמעות כללית יותר בעונה השניה.

כי זו לא חייבת להיות הלידה הליטרלית של תינוק חדש שעוזרת להתגבר על אבדן כלשהו, זה הרעיון שהחיים ממשיכים, לידה מחדש אל תוך עצמי חזק יותר. קווין צריך למות ולחזור (עם מיליון דימויים של לידה, החל מהיפלטות עירומה מאמבט חמים), אם הוא רוצה להתמודד עם ההשלכות של מה שהוא עשה. הוא רצח אישה אחת ומלא כלבים, אבל גם חש אשמה על כל מה שהוא עשה בחיים הקודמים שלו. גם הוא בצד הילד בסיפור הזה, עם אבא שמתמודד עם דברים דומים ובורח לאוסטרליה, בלי להציע לו עזרה אמיתית.

דומה אבל שונה הסיפור של מאט, שמרגיש שעל מנת להיות ראוי לישועה שהוא מרגיש שמגיעה לו, הוא צריך להקריב את עצמו, להושיע אחר ולחכות. הוא מרגיש בכח המציל של מירקל, ובמקום להאחז בידיעה שהוא צודק, שההיעלמות היא לא אלוהית ושהנעלמים לא טובים ממנו, הוא משחרר, עוזב את מארי ומנסה לזכות בזכות לחזור לחייה (והיא לחייו).

העונה השניה היתה יפהפיה ומרגשת, עם תהליך שלם וכואב של אנשים שאיבדו את הדרך. שמפחדים ממה שעשוי לקרות אבל בעיקר מפחדים ממש שקורה להם. האם קוין רוצח ומשוגע? האם מאט אנס משוגע? האם לורי הרסה את חיי ילדיה? האם נורה נושאת בקרבה את הסיבה להיעלמות? האם הם יצליחו להניע את החיים שלהם בחזרה וללכת קדימה?

בעונה השניה הדרך לחיים חדשים עוברת במירקל, טקסס, איפה שההיעלמות פסחה אבל הכאב לא. כי לפעמים אשמת ניצולים באה עם אבל משל עצמה. העונה התחילה בסצנה מוזרה של אישה קדמונית שיולדת תינוק, ואז מנסה להילחם באיתני הטבע עד שהיא מתה, ואישה אחרת אוספת ממנה את בנה. ונראה שכך היתה העונה כולה, אמהות שמנסות להגן על ילדיהן ומבינות בהדרגה שאי אפשר, ומבוגרים שמנסים להילחם במוות עד שהם מבינים שאי אפשר (וקמים לתחייה). אתם יודעים, החיים.

בסופה של העונה השניה, כדי לחזור הביתה ולנורמליות ולחיים, כל מה שקווין צריך לעשות זה להקיש בנעליו ולרצות להיות בבית. אחרי עונה שבה הוא קם כדי לברוח, לא זוכר נסיונות התאבדות, בסוף הוא רק רוצה לחזור. בעונה הראשונה לידה מסמלת את הישועה בגלל שזה ההפך המוחלט של המוות וההיעלמות, אבל במידה רבה גם דומה לה. גם לידה היא אירוע מכונן וחד פעמי כשהוא קורה לך (כילד או הורה), אבל אירוע די בנאלי כשהוא קורה לזולת. זה משהו שקורה מיליון פעמים ביום, אירוע יום יומי של הקיום האנושי, אבל שבלעדיו הוא לא יתקיים.

ואז, פתאום, מישהו חזר. איבי וחברותיה נעדרו וכבר הוכרזו נעלמות וכולם נכנסו לסחרור חדש של אבל והתמודדות. ואז הן חזרו. אבל היתה בכך נחמה קטנה, הן לא חזרו כמו שרצו אותן. רבים קיבלו בעונה השניה את מה שהם רצו, רק כדי לגלות שזה לא מספיק כדי למלא את החלל שנפער בהם.

אז עכשיו העונה השלישית, ובה השאלה היא לא אם קווין לא יכול למות במירקל, או איך מארי התעוררה פתאום, או איפה הנעלמים. כי הסיפור הוא על הנותרים, העודפים, אלו שנשארו מאחור. והשאלה המעניינת היא האם הם יכולים להתגבר, האם יצליחו למצוא אושר. האם הם יצאו מענן עשן הסיגריות.

מה שבטוח הוא שיהיה יפה.

פוסט מלחמה: בראוני חמאת בוטנים בספל

תשעים שניות הן המון זמן. בתשעים שניות אפשר להספיק להוציא את הילד מהאמבטיה, לזרוק עליו איזו מגבת ולרוץ לממ"ד. אפשר ללבוש מכנסיים במהרה ולאסוף את השיער ולשלוח סמס לכל מי שמכירים "הכל בסדר? אני בסדר!". אפשר לחשוב מה יקרה אם כיפת ברזל לא תצליח ליירט את הטיל הזה, ומה יקרה אם הוא יפגע לי בבית. אפשר להתכווץ לכדור קטן של חרדה בציפייה לפיצוץ שבוודאי יבוא. אפשר לעשות את השאלון של הארץ, להדליק טלוויזיה. אפשר להדחיק.

שישים שניות הן פחות זמן, וחמש עשרה הן אפילו פחות, ונדמה לפעמים שזמן התגובה האנושי הוא ארוך מזה בהרבה.

את המתכון לבראוני הספל הזה קיבלתי מנועה P לפני כמה שנים. בתקופת המבחנים האחרונה שלי בתואר זה היה הדבר שהציל אותי כשהרגשתי שאני לא יכולה ללמוד לעוד מבחן אחד מבלי להשתגע. זה מתכון סופר פשוט, מאוד אדפטיבי, ממצרכים שיש כמעט בכל מטבח (ואם לא, אלו מוצרי הבסיס היחידים שצריך באמת). מכינים אותו בדקה וחצי, ככה שבכל מקרה תוכלו לקפוץ איתו לממ"ד, והא מתוק, שוקולדי ומנחם. המתכון עם שינויים שלי.

כל מה שצריך הוא ספל (שאפשר להכניס למיקרו) וכף (שכנראה אי אפשר). לא חייבת להיות כף מדידה, פשוט כף.

שמים בספל, לפי איזה סדר שנוח לכם (הסדר המפורט בו עדיף מבחינת מינימום שטיפת כלים בין השלבים): שתי כפות קמח.

20140726-105456-39296833.jpg

שתי כפות סוכר: לבן, חום, דקלים, תחליף סוכר, מה שיש בבית, מה שאתם אוהבים, ואפשר גם לערבב.

20140726-104101-38461939.jpg

שתי כפות קקאו. איזה סוג שבא לכם. וקורט מלח.

20140726-104102-38462988.jpg

קצת פחות מכף של שיבולת שועל אינסטנט, שתשמור על הבראוני אוורירי.

20140726-104236-38556190.jpg

עד כאן אפשר להכין מבעוד מועד בשקיות אישיות, ולהעביר לספל כשרוצים להכין את הבראוני.

חצי כפית תמצית וניל וארבע כפות מי ברז.

20140726-104249-38569474.jpg

מערבבים את הכל עם מזלג לקבלת תערובת חלקה

20140726-104318-38598931.jpg

באמצעה מניחים כפית חמאת בוטנים (חלקה, עם חתיכות, או שמשמיטים אותה בכלל, לפי מה שאוהבים)

20140726-104334-38614102.jpg

מכניסים למיקרו (כן!) לשישים שניות בדיוק. יכול להיות שבפעמים הראשונות תצטרכו להתאים למיקרוגל שלכם. המקרם הנכון הוא יציב בשוליים, לח במרכז.

20140726-104351-38631806.jpg

מקדישים את עשר הדקות שצריך לבלות בממ"ד לאכילה יסודית. הבראוני יוצא מריר ודי דחוס. שוקולדי להפליא.

20140726-104413-38653025.jpg

אפשר להוסיף לבלילה: בערך כף של קוביות בננה; שבבי קוקוס; שוקולד צ'יפס; נוטלה; ממרח לוטוס; חמוציות, וכל תוספת שאתם עשויים לאהוב בבראוני שלכם.

20140726-104447-38687869.jpg

בעיני זה הכי טעים ככה.

20140726-104516-38716840.jpg

שיהיה לנו שבוע שקט ושתסתיים הלחימה במהרה.

פוסט אורח – מונדיאל ועוד: הגמר הגדול! גרמניה-ארגנטינה ומאפינס בירה

d79ed795d7a0d793d799d790d79c-d795d7a2d795d793
שעת בין ערביים, מרתון Cupcake Wars ברקע בעוד אני שוקדת על תפירת השפם לבובת פושין סוררת, ואני מבינה שאין מנוס, ואין עוד טעם לדחות – הגיע הזמן לאפות.
המתכון הנבחר כלל אינו רשום בשום מקום, אלא נבדה ממוחי לפני שבוע, כשהכנתי את המאפינס לאירוע יום הולדת. נשארו לי מנג׳טים קטנים עם לבבות ונשארה לי בירה חסרת גזים בת שבוע במקרר, ומהמאפינס דאז בכלל לא זכיתי לטעום כי לא הרגשתי טוב, אז החלטתי לשחזר. בעודי עומלת על הבלילה, לפתע הבנתי: אני אופה מאפינס למשחק הערב! ואפילו של הקבוצה שאני אוהדת!!! אז סיפרתי למיכל ומיכל אמרה שאני יכולה לכתוב פוסט אורח ויאדה יאדה יאדה, אני כאן. אז הנה מאפינס, אבל אין כמעט תמונות כי לא ידעתי שזה הולך להיות פוסט.

 

כמו כל מתכון מאפינס, יש חומרים רטובים ויש חומרים יבשים וצריך לערבב אותם בנפרד ואז לאחד ע״י עירבוב קל ומועט ככל האפשר כדי לשמור על הפלאפיות ולא לפגום במרקם. זה הסוד של כל מתכון מאפינס / קאפקייקס / עוגה בחושה שהיא.מהמתכון יוצאים בערך 30 מאפינס קטנים, נראה לי שזה מתרגם ל-12 גדולים אבל אל תתפסו אותי במילה.

_MG_1090

אז מה תצטרכו?
 
  • 1/3 כוס שמן (אני הוספתי עוד ממש טיפה יותר, אבל נראה לי ששליש יספיק)
  • כוס סוכר חום ולבן (השתמשתי בשליש סוכר לבן ושני שליש סוכר חום, אבל אפשר לשנות יחסים. אם החלטתם/ן להשתמש רק בסוכר לבן, הייתי מקצצת לשני שליש כוס, אבל אני לא אוהבת את המאפים שלי מתוקים מדי)
  • 2/3 כוס בירה לבנה (אני השתמשתי במכבי. רצוי כזו בלי גזים, אבל סביר להניח שאין לכם שאריות בירה במקרר, אז מזגו אותה בעדינות לכוס והסירו את הקצף עם כף)
  • תערובת זרעי פשתן טחונים / 3-6 כפות רסק תפוחים*
  • 1 כף חומץ (לא חובה, אבל תורם מאוד לפלאפיות הסופית)
  • 1/4 כפית מלח
  • 1 וחצי כוסות קמח
  • 1 כפית קינמון
  • 1 כפית אבקת אפיה
  • 1 כפית סודה לשתיה (לוותר אם מוותרות על החומץ, כי הם הולכים יחדיו).
  • שוקולד מריר, שבור לקוביות / חתיכות קטנות (תלוי בגודל המאפינס המתוכננים, אני הכנתי קטנים).

 

* לגבי הפשתן ורסק התפוחים: מעצם היותי טבעונית, אני לא משתמשת בביצים. אם אתן/ם לא טבעוניות/ים, לכו על ביצה. אם אתן כן או שסתם מתחשק לכם לגוון, ניתן להחליף את הביצה בשלוש עד שש כפות רסק תפוחים (או גביע כזה שקונים במארזים של שישיה), או בתערובת של זרעי פשתן, שמכילה כף זרעי פשתן שטוחנים במטחנת קפה או תבלינים ומערבבים עם שלוש כפות מים, ומניחים בצד לכמה דקות. שתי השיטות עובדות יופי ולא מוסיפות טעם נוסף למאפה.

20140705_140519

ואיך מכינים?

קודם כל, מחממים תנור ל-180 מעלות.
ועכשיו, כמו שצויין בהתחלה – מערבבים ביחד את כל החומרים הרטובים (מהשמן עד הקמח, לא כולל), אפשר בשלבים – להוסיף אחד-אחד, ככה אני עושה אבל אני משערת שזה לא חובה). אח״כ מערבבים את כל החומרים היבשים (שזה כל השאר חוץ מהשוקולד, אני עצלנית אז מערבבת בכוס המדידה הכל במקום בעוד קערה), ואז מוסיפים את היבשים לרטובים ובוחשים רק עד איחוד התערובות (אם יש טיפה גושים זה בסדר), וזהו.

עכשיו מסדרים מנג׳טים יפה-יפה (או אם אתם אני, עקום-עקום) על תבנית, או משמנים תבנית שקעים (אין צורך אם זו תבנית סיליקון, אבל זה לא מזיק), ומניחים מעט מהבלילה בכל שקע, רק עד כיסוי התחתית. נועצות חתיכת שוקולד בכל שקע, ומכסות עד 3/4 גובה השקע בשאר הבלילה. אפשר גם בלי שוקולד, אבל זה מוסיף. אפשר גם להפוך את השוקולד לגנאש אבל זה נשמר פחות בקלות אח״כ.

output_tJm35Z

שולחים לתנור המחומם ומחכים רבע שעה, ואז מתחילים לבדוק ע״י נעיצת קיסם (או מזלג אם אתם אני וכבר שלוש שנים שלא קניתם קיסמים ואין לכם הסבר הגיוני למה) במאפינס שונים. אם אין פירורים – יאי! אפשר להוציא, להניח על רשת ולצנן.

אם אתן קוראות את הפוסט הזה עכשיו, אז יש לכן עוד זמן להכין את המאפינס עד המשחק! כולל שטיפת כלים!!! (כי שוטפים אותם תוך כדי האפיה. כן. אל תתעצלו ותשאירו לאח״כ, זה נדבק ומעצבן).

_MG_1091
בתאבון, ו-may the best team win (כלומר, גרמניה).
מונדיאל שמח!

 

DFTBA
נועה.

Veep Veep

מבין לאהוב דברים ולהתעצבן על דברים, אני מעדיפה להנות מדברים. אני יודעת שזה לא נשמע ככה, כי אני מספרת על דברים שאני לא אוהבת ומדגישה למה, אבל באמת שאת רובו המכריע של הדברים שאני רואה אני אוהבת מאוד, ואם אני לא אוהבת משהו, אני פורשת מיד (תעיד מד מן האומללה, שעזבתי לשנה וחצי בגלל אי הבנה). אני מניחה שגם משתמע שאני חושבת שכל הייצוג הנשי בכל הסדרות בעולם לוקה בחסר, אבל יש כמה שמצליחות לעשות עבודה טובה. כמו האנטומיה של גריי (באמת!).

Veep, בשבילי, היא אחת הקומדיות המענגות והמפתיעות של השנים האחרונות. היא מפתיעה משום שהיא, על הנייר, קומדיה פוליטית על גבול הסאטירית, אבל בפועל היא מציגה פוליטיקה אמינה, מושחזת, רב מימדית ומורכבת. היא מענגת מפני שהקאסט שלה מושלם, פשוט ככה, הכתיבה שלה מדוייקת, והיא מצחיקה לאללה. וכי היא מונהגת על ידי לא אחרת מאשר ג'וליה לואי דרייפוס, האישה הראשונה של הקומדיה האמריקאית. בעיני לא היתה אישה מצחיקה יותר בסיטקום. היא הצליחה, והיא עושה את זה גם פה, להשאר אישה לוהטת ומגניבה, תוך הומור פיזי מדוייק. אין הרבה נשים שהולכות עד הסוף ככה. המועמדות הטבעיות שלי לתפקיד האישה המגניבה בקומדיה לא בדיוק הצליחו – איימי פוהלר היא די א-מינית, וטינה פיי שחקנית פחות טובה. אז לואי-דרייפוס היא עוף נדיר בטלוויזיה, והיא בדיוק הבנאדם לתפקיד הזה, שאגב, היה יכול להיות ממולא על ידי גבר ולספק קומדיה טובה לא פחות.

את דרייפוס מקיף קאסט מבריק, כולל אנה קלאמסקי (My Girl!) בתור איימי חסרת הלב, טוני הייל בתור גארי שהוא כולו לב, במה שנדמה בעונה הראשונה כשחזור דמותו הנאיבית של באסטר בלות', אבל נפרד ממנה בראשית העונה השניה, ומתבלט כדמות מלאת רגש וקסם בסדרה של דמויות מנותקות רגשית. למעשה, הייל לבדו מציל את הסדרה ממיתוג של חוסר לב. ריד סקוט החתיך הוא הגרסה הגברית לאיימי. למעשה, הם כל כך קרובים זה לזה, שהם מהווים את הדוגמא הפמיניסטית המושלמת למוסר כפול, וכמובן טימות'י סימונס, בתור ג'ונה הבלתי נסבל, שמגלם בלתי נסבלות בצורה כל כך משכנעת, שהוא נפלא ונהדר. הוא מגלם בו זמנית את הנוול ואת הקורבן, את הפתטי ואת המעצבן. הוא לא עושה את זה בצורה שובת לב כמו סטיב קארל או איימי פוהלר, הוא בעיקר מעצבן, אבל הוא אדיר.

כל אלו חשובים, אבל בלי כתיבה חדה, מהודקת וחסרת פשרות, הסדרה לא היתה מה שהיא. כתיבה שמצליחה בה בעת לספק דמויות פתטיות אך פריווילגיות, לספק הומור גבוה ונמוך בו זמנית, ולגעת בסוגיות החמות של הפוליטיקה האמריקאית, בלי להיות מטיפנית (כמו "הבית הלבן") או טרחנית (כמו "חדר החדשות"). הפרקים בהם מתמודדים עם סוגיות של מבצעים ביטחוניים, הפלות וזכות האישה על גופה, וגם לובי ופוליטיקה פופוליסטית, הם הטובים בסדרה.

ולצד כל אלו, סלינה היא בכל זאת סגנית נשיא, ולא סגן. זה מצד אחד נוכח מאוד בסדרה: יש התייחסות למראה החיצוני של סלינה, למערכות היחסים שלה, והנשיות שלה קיימת בסדרה. מהצד השני היא היתה יכולה להיות מוחלפת בגבר (ואכן, The Thick of it הבריטית היתה בכיכוב גבר), כמעט ללא פגיעה בסדרה. הבחירה בדרייפוס היא, אם כן, משום שדרייפוס היא האדם הנכון לתפקיד, והיא במקרה אישה. וזה מרענן ומקסים.

היא מועמדת כרגע לכמה וכמה פרסי אמי, כולל שלושה פרסי משחק ופרס הסדרה הטובה ביותר, ולא בכדי. מדברים הרבה על הקומדיות המועמדות האחרות, אבל בעיני לא מדברים מספיק על ויפ, הקומדיה האהובה עלי היום בטלוויזיה (טוב, לא טלוויזיה, HBO), כי עם כל הכבוד לרבות מהקומדיות האחרות בקטגוריה, ויפ היא קודם כל מצחיקה, ורק אחר כך כל השאר.

מונדיאל ועוד: הולנד-קוסטה ריקה: רד ולווט קאפקייקס

מונדיאל ועודמזל שהולנד עלתה לשלב רבע הגמר, אחרת הייתי מפספסת את המתכון הזה, עוד מתכון בסיסי שאני חולמת עליו כבר זמן רב. אני בוחרת היום במתכון הולנדי, למרות שאני בעד הולנד לניצחון, וזאת משום שנצחון של קוסטה ריקה, האנדרדוג החביבה, יהיה די מדהים, ולכן בסתר ליבי אני מייחלת לו.

בכל מקרה, קאפקייס רד ולווט מקבלות את שמן (לפי חלק מההיסטוריונים, עמם אני מסכימה), מהתוצאה של התגובה הכימית המתרחשת בזמן האפיה בין הקקאו בעיבוד הולנדי (אה! הולנדי!), חומץ ואבקת האפייה. שלושת המרכיבים האלו יוצרים גוון אדמדם, שהקנה לקאפקייקס הקלאסיים האלו את שמם. היום מוסיפים לקאפקייקס האלו ערמות של צבע מאכל אדום, עליו ויתרתי, כי אני לא אוהבת צבע מאכל. לא צריך.

20140705-155531-57331526.jpg

כימיה!

אלו קאפקייקס מאוד קלילים, שנוצרים מתערובת של שמן וסוכר, כלומר ללא חמאה, ביצים, וניל, קמח, אבקת קקאו בעיבוד הולנדי, ריויון (שזה משקה שהמציאו כדי שיהיה לנשים בהריון עם צרבת משהו לשתות, ואיכשהו תפס) וכמובן הכימיה המופלאה של סודה לשתיה בחומץ 5% פושטי. אפשר גם לפתוח עם זה סתימות בצנרת. זוהי רב תכליתיות.

20140705-155532-57332665.jpg

התוצאה היא בלילת קאפקייקס אוורירית ומתוקה.

20140705-155615-57375776.jpg

במקביל, מכינים תריסת עטרות נייר בתבנית שקעים. רק אחרי שהכנתי את התבנית גיליתי שאין לי מספיק עטרות נייר, ולכן השתמשתי בשישה מנג'טים פרחוניים שעולים חצי שקל ליחידה (הון!) ובאפייה כל הדוגמא נהרסת, ובשישה מנג'טים מסיליקון. אז בואו נעשה ניסוי ונראה מה יאפה טוב יותר.

20140705-155627-57387246.jpg

מנסים לפזר את הבלילה שווה בשווה בין השקעים בהצלחה חלקית בלבד.

20140705-155703-57423680.jpg

אופים 20 דקוות לקבלת קאפקייקס אווריריים, תפוחים ורכים מאוד. משתמשים בעטרות נייר כי אין מצב לחלץ אותם מהתבנית בתצורה הזו.

20140705-155732-57452641.jpg

אחרי האפייה מוציאים את הקאפקייקס מהתבנית, לעצירת האפיה

20140705-155733-57453459.jpg

נותנים להם להתקרר לחלוטין. בינתיים אפשר להכין את ציפוי גבינת השמנת: מקציפים חמאה וגבינת שמנת, ומוסיפים אבקת סוכר מנופה לקבלת קרם סמיך

20140705-160111-57671579.jpg

כשהקאפקייקס קרים והקרם מוכן, מצפים את הקאפקייקס בכמות נדיבה של קרם

20140705-155852-57532647.jpg

זה נורא טעים

20140705-155853-57533481.jpg

אבל הקרם הכבד מונע מאיתנו מלאכול את כולם ברצף.

20140705-160031-57631403.jpg

מתקבלת עוגה מתוקה בצורה מתונה עם קרם חמצמץ (שהולך מעולה גם עם קאפקייקס גזר!). תענוג.

20140705-160033-57633020.jpg

עכשיו יאללה הולנד ויאללה ארגנטינה!

* המתכון לקוח מספר הקאפקייקס המתורגם של מרת'ה סטיוארט, שאני לא כל כך ממליצה עליו (המקור האנגלי דווקא בסדר). ניתן למצוא את המתכון פה.

מונדיאל ועוד: ארה"ב-בלגיה: עוגיות שוקולד-הכל-צ'יפ

מונדיאל ועוד

כמו בבלוגי אפיה רבים, גם אני מתייעצת עם בעלי בבואי לבחור את המתכון הבא שאפרסם. במקרה שלי בעלי הוא דמות בדיוני שהומצאה לצורכי הפוסט הזה בלבד. הנה השיחה שערכנו מוקדם יותר היום:

– אוקיי, צריך משהו אמריקאי
– אפשר עוגיות
– איזה?
– שוקולד צ'יפס?
– כן, זה נחמד והכל, אבל לא אמריקאי מספיק.
– אוקיי, אז עוגיות רכות עם שיבולת שועל ושוקולד?

20140701-222637-80797954.jpg
– לא אמריקאי מספיק!!
– אפשר להכניס פנימה שברי סניקרס

20140701-222638-80798911.jpg
– לא אמריקאי מספיק!!1
– וגם אוריאו?
– I DO!!1

20140701-222741-80861793.jpg

זמן קצר לאחר השיחה הזו, בעלי עזב את הבית.

אז כן. עוגיות שיבולת שועל עם שוקולד צ'יפס, קוביות סניקרס, ושברי אוריאו מצופה שוקולד. כן. בתוך העוגיה. כן, רוצו להכין. כן. כן. עוגיה בתוך עוגיה. למה אתם לא מכינים? אה, אתם לא יודעים איך? אוקיי.

אז עבדתי לפי המתכון הזה של עוגיו.נט. הקרמתי חמאה וסוכר, הוספתי ביצים ווניל, קוואקר (חצי אינסטנט וחצי שלם).

בינתיים קצצתי אוריאו (ארבע עוגיות מצופות שוקולד), סניקרס (50 גרם), ושוקולד (אני השתמשתי ב85 גרם שוקולד צ'יפס מוכנים, אל תשפטו אותי!).

20140701-222743-80863144.jpg

מערבבים הכל.

20140701-222732-80852332.jpg

בצק עוגיות אלוהי. הייתי מספרת על איך אכלתי חצי ממנו וכמה מביך ובלה בלה, אבל הרי דיברנו על זה בעבר, והפעם הייתי גיבורה כי חשבתי שיצא ממש מעט בצק.

20140701-223117-81077535.jpg

קורצים עיגולים עם כף קפיצית ושולחים לתנור.

20140701-223116-81076857.jpg

אופים. מוציאים מהתנור.

20140701-223153-81113674.jpg

מספרים לי כמה אתם אוהבים אותי.

20140701-223152-81112630.jpg

הסוף.

20140701-223238-81158721.jpg

יאללה אמריקה!