העונה הראשונה של הנותרים, לתחושתי לפחות, לא עשתה רושם טוב במיוחד. הביקורות היו צוננות ולקח לי זמן מה להתחיל לצפות, בעיקר בגלל תגובות מעורבות שגרמו לי לרצות להבין באיזה צד של המפה אני. ולקח לי זמן. היה לי קשה לפענח את העונה הראשונה, שלא הרגישה סתומה כמו שהיא הרגישה פרובוקטיבית שלא לצורך. עם חברתה הקטינה של ג'יל והקללות המיותרות. לקח לי זמן, ואז בסוף העונה הכל התחבר לכדי יופי מרגש, והתאהבתי.
הנותרים נפתחת בעולם פוסט אפוקליפטי לכאורה. אנשים נעלמו, בכל מקום. תינוקות, מבוגרים, הקאסט השלם של סדרת טלוויזיה אחת. אין סדר או תבנית, אנשים פשוט – פוף – נעלמו. אף אחד לא יודע למה או לאן, ושלוש שנים אחרי, אף אחד כבר לא ממש שואל.
העולם הזה שאנחנו נזרקים אליו הוא עולם של עצב, של אבל ואבדן, בצורה מוחצת. וכמו אחרי אסון קולקטיבי יש את מי שבוחרים לפנות לאלימות, את מי שבוחרים באקטיביזם ואת מי שמנסים להדחיק. מי שפונה לדת ומי שפונה למיסטיקה. הם מתחלקים לקבוצות וקל להבדיל ולזהות מי עצוב ומי שוכח.
רק בצפייה שניה הבנתי שאין הרבה הבדלים בין העולם של הנותרים והעולם שלנו. כי גם בעולם שלנו כל אחד מסתובב ובליבו מישהו שהוא איבד. כולנו נאבקים בזיכרון ובשכחה. הפרקטיקה, שמיוצגת ע"י נורה, של גישוש אחרי קצוות האבל החשופים, בניסיון להרגיש כאב, כדי להוכיח שלא התקדמנו, היא מאפיין נפוץ של התמודדות עם אבל. לכאוב כדי לא לשכוח. עוד נוקטים בגישה הזו חברי השארית האשמה, ששמו להם למטרה לזכור ולהזכיר. גם מאט הכומר עשה מכך קריירה, אבל הוא מנסה להחזיר לשגרה, להזכיר שאבדן הוא חלק מהחיים, ואין בו משמעות.
הנעלמים בכל זאת נעלמו, וזו בכל זאת סדרת מסתורין, אבל בסופו של דבר מה שמניע אותה הוא אנשים וההתמודדות האנושית שלהם עם משהו שיש בו המון מסתורין אבל גם הרבה ודאות. כי מוות, כמה שלא מתכוננים או מתכננים אותו תמיד תופס בהפתעה, וההתמודדות איתו אף פעם לא אופיינית. אנשים מוצאים בעצמם כח שלא ידעו שיש בהם, ופגיעות שלא ידעו שהם יכולים להכיל. ושורדים. ובעולם שאחרי ההיעלמות כולם כואבים אבל גם שורדים. בדרכם.
העונה הראשונה מציגה את כל הכאב היפהפה הזה, אבל מציגה גם הצעה לתיקון. איך שהיא רואה את זה יש שני דברים שיכולים להקל, האחד הוא חמלה – שותפות, חברות, חיבוק אמיץ – והשני הוא לידה מחדש. בעונה הראשונה הדבר הזה מקבל משמעות די ליטרלית, העונה נפתחת עם אישה שמאבדת את התינוק שלה, ומסתיימת עם נורה שמתכוננת לברוח (אולי להתאבד), אבל מאמצת תינוקת במקום. גם לורי יוצאת ממערת השתיקה שלה בעקבות סכנה לחייה של ג'יל, ובהמשך גם מאט מקבל ישועה בדמות תינוק. המוטיב הזה של הורות כמושיעה, במיוחד כמושיעה במקרה של אבדן ילדים (נורה ולורי מציגות תגובות קשות במיוחד לאובדן, ומהצד השני מג, ילדה שאיבדה את אמא שלה, גם אם לא להיעלמות, מציגה תגובה ילדותית והפוכה), מקבלת משמעות כללית יותר בעונה השניה.
כי זו לא חייבת להיות הלידה הליטרלית של תינוק חדש שעוזרת להתגבר על אבדן כלשהו, זה הרעיון שהחיים ממשיכים, לידה מחדש אל תוך עצמי חזק יותר. קווין צריך למות ולחזור (עם מיליון דימויים של לידה, החל מהיפלטות עירומה מאמבט חמים), אם הוא רוצה להתמודד עם ההשלכות של מה שהוא עשה. הוא רצח אישה אחת ומלא כלבים, אבל גם חש אשמה על כל מה שהוא עשה בחיים הקודמים שלו. גם הוא בצד הילד בסיפור הזה, עם אבא שמתמודד עם דברים דומים ובורח לאוסטרליה, בלי להציע לו עזרה אמיתית.
דומה אבל שונה הסיפור של מאט, שמרגיש שעל מנת להיות ראוי לישועה שהוא מרגיש שמגיעה לו, הוא צריך להקריב את עצמו, להושיע אחר ולחכות. הוא מרגיש בכח המציל של מירקל, ובמקום להאחז בידיעה שהוא צודק, שההיעלמות היא לא אלוהית ושהנעלמים לא טובים ממנו, הוא משחרר, עוזב את מארי ומנסה לזכות בזכות לחזור לחייה (והיא לחייו).
העונה השניה היתה יפהפיה ומרגשת, עם תהליך שלם וכואב של אנשים שאיבדו את הדרך. שמפחדים ממה שעשוי לקרות אבל בעיקר מפחדים ממש שקורה להם. האם קוין רוצח ומשוגע? האם מאט אנס משוגע? האם לורי הרסה את חיי ילדיה? האם נורה נושאת בקרבה את הסיבה להיעלמות? האם הם יצליחו להניע את החיים שלהם בחזרה וללכת קדימה?
בעונה השניה הדרך לחיים חדשים עוברת במירקל, טקסס, איפה שההיעלמות פסחה אבל הכאב לא. כי לפעמים אשמת ניצולים באה עם אבל משל עצמה. העונה התחילה בסצנה מוזרה של אישה קדמונית שיולדת תינוק, ואז מנסה להילחם באיתני הטבע עד שהיא מתה, ואישה אחרת אוספת ממנה את בנה. ונראה שכך היתה העונה כולה, אמהות שמנסות להגן על ילדיהן ומבינות בהדרגה שאי אפשר, ומבוגרים שמנסים להילחם במוות עד שהם מבינים שאי אפשר (וקמים לתחייה). אתם יודעים, החיים.
בסופה של העונה השניה, כדי לחזור הביתה ולנורמליות ולחיים, כל מה שקווין צריך לעשות זה להקיש בנעליו ולרצות להיות בבית. אחרי עונה שבה הוא קם כדי לברוח, לא זוכר נסיונות התאבדות, בסוף הוא רק רוצה לחזור. בעונה הראשונה לידה מסמלת את הישועה בגלל שזה ההפך המוחלט של המוות וההיעלמות, אבל במידה רבה גם דומה לה. גם לידה היא אירוע מכונן וחד פעמי כשהוא קורה לך (כילד או הורה), אבל אירוע די בנאלי כשהוא קורה לזולת. זה משהו שקורה מיליון פעמים ביום, אירוע יום יומי של הקיום האנושי, אבל שבלעדיו הוא לא יתקיים.
ואז, פתאום, מישהו חזר. איבי וחברותיה נעדרו וכבר הוכרזו נעלמות וכולם נכנסו לסחרור חדש של אבל והתמודדות. ואז הן חזרו. אבל היתה בכך נחמה קטנה, הן לא חזרו כמו שרצו אותן. רבים קיבלו בעונה השניה את מה שהם רצו, רק כדי לגלות שזה לא מספיק כדי למלא את החלל שנפער בהם.
אז עכשיו העונה השלישית, ובה השאלה היא לא אם קווין לא יכול למות במירקל, או איך מארי התעוררה פתאום, או איפה הנעלמים. כי הסיפור הוא על הנותרים, העודפים, אלו שנשארו מאחור. והשאלה המעניינת היא האם הם יכולים להתגבר, האם יצליחו למצוא אושר. האם הם יצאו מענן עשן הסיגריות.
מה שבטוח הוא שיהיה יפה.
קסטיאל ועוד 