הנותרים: אבל ואבדן (שתי העונות הראשונות)

העונה הראשונה של הנותרים, לתחושתי לפחות, לא עשתה רושם טוב במיוחד. הביקורות היו צוננות ולקח לי זמן מה להתחיל לצפות, בעיקר בגלל תגובות מעורבות שגרמו לי לרצות להבין באיזה צד של המפה אני. ולקח לי זמן. היה לי קשה לפענח את העונה הראשונה, שלא הרגישה סתומה כמו שהיא הרגישה פרובוקטיבית שלא לצורך. עם חברתה הקטינה של ג'יל והקללות המיותרות. לקח לי זמן, ואז בסוף העונה הכל התחבר לכדי יופי מרגש, והתאהבתי.

הנותרים נפתחת בעולם פוסט אפוקליפטי לכאורה. אנשים נעלמו, בכל מקום. תינוקות, מבוגרים, הקאסט השלם של סדרת טלוויזיה אחת. אין סדר או תבנית, אנשים פשוט – פוף – נעלמו. אף אחד לא יודע למה או לאן, ושלוש שנים אחרי, אף אחד כבר לא ממש שואל.

העולם הזה שאנחנו נזרקים אליו הוא עולם של עצב, של אבל ואבדן, בצורה מוחצת. וכמו אחרי אסון קולקטיבי יש את מי שבוחרים לפנות לאלימות, את מי שבוחרים באקטיביזם ואת מי שמנסים להדחיק. מי שפונה לדת ומי שפונה למיסטיקה. הם מתחלקים לקבוצות וקל להבדיל ולזהות מי עצוב ומי שוכח.

רק בצפייה שניה הבנתי שאין הרבה הבדלים בין העולם של הנותרים והעולם שלנו. כי גם בעולם שלנו כל אחד מסתובב ובליבו מישהו שהוא איבד. כולנו נאבקים בזיכרון ובשכחה. הפרקטיקה, שמיוצגת ע"י נורה, של גישוש אחרי קצוות האבל החשופים, בניסיון להרגיש כאב, כדי להוכיח שלא התקדמנו, היא מאפיין נפוץ של התמודדות עם אבל. לכאוב כדי לא לשכוח. עוד נוקטים בגישה הזו חברי השארית האשמה, ששמו להם למטרה לזכור ולהזכיר. גם מאט הכומר עשה מכך קריירה, אבל הוא מנסה להחזיר לשגרה, להזכיר שאבדן הוא חלק מהחיים, ואין בו משמעות.

vlcsnap-2016-07-16-20h09m53s351.png

הנעלמים בכל זאת נעלמו, וזו בכל זאת סדרת מסתורין, אבל בסופו של דבר מה שמניע אותה הוא אנשים וההתמודדות האנושית שלהם עם משהו שיש בו המון מסתורין אבל גם הרבה ודאות. כי מוות, כמה שלא מתכוננים או מתכננים אותו תמיד תופס בהפתעה, וההתמודדות איתו אף פעם לא אופיינית. אנשים מוצאים בעצמם כח שלא ידעו שיש בהם, ופגיעות שלא ידעו שהם יכולים להכיל. ושורדים. ובעולם שאחרי ההיעלמות כולם כואבים אבל גם שורדים. בדרכם.

העונה הראשונה מציגה את כל הכאב היפהפה הזה, אבל מציגה גם הצעה לתיקון. איך שהיא רואה את זה יש שני דברים שיכולים להקל, האחד הוא חמלה – שותפות, חברות, חיבוק אמיץ – והשני הוא לידה מחדש. בעונה הראשונה הדבר הזה מקבל משמעות די ליטרלית, העונה נפתחת עם אישה שמאבדת את התינוק שלה, ומסתיימת עם נורה שמתכוננת לברוח (אולי להתאבד), אבל מאמצת תינוקת במקום. גם לורי יוצאת ממערת השתיקה שלה בעקבות סכנה לחייה של ג'יל, ובהמשך גם מאט מקבל ישועה בדמות תינוק. המוטיב הזה של הורות כמושיעה, במיוחד כמושיעה במקרה של אבדן ילדים (נורה ולורי מציגות תגובות קשות במיוחד לאובדן, ומהצד השני מג, ילדה שאיבדה את אמא שלה, גם אם לא להיעלמות, מציגה תגובה ילדותית והפוכה), מקבלת משמעות כללית יותר בעונה השניה.

כי זו לא חייבת להיות הלידה הליטרלית של תינוק חדש שעוזרת להתגבר על אבדן כלשהו, זה הרעיון שהחיים ממשיכים, לידה מחדש אל תוך עצמי חזק יותר. קווין צריך למות ולחזור (עם מיליון דימויים של לידה, החל מהיפלטות עירומה מאמבט חמים), אם הוא רוצה להתמודד עם ההשלכות של מה שהוא עשה. הוא רצח אישה אחת ומלא כלבים, אבל גם חש אשמה על כל מה שהוא עשה בחיים הקודמים שלו. גם הוא בצד הילד בסיפור הזה, עם אבא שמתמודד עם דברים דומים ובורח לאוסטרליה, בלי להציע לו עזרה אמיתית.

דומה אבל שונה הסיפור של מאט, שמרגיש שעל מנת להיות ראוי לישועה שהוא מרגיש שמגיעה לו, הוא צריך להקריב את עצמו, להושיע אחר ולחכות. הוא מרגיש בכח המציל של מירקל, ובמקום להאחז בידיעה שהוא צודק, שההיעלמות היא לא אלוהית ושהנעלמים לא טובים ממנו, הוא משחרר, עוזב את מארי ומנסה לזכות בזכות לחזור לחייה (והיא לחייו).

העונה השניה היתה יפהפיה ומרגשת, עם תהליך שלם וכואב של אנשים שאיבדו את הדרך. שמפחדים ממה שעשוי לקרות אבל בעיקר מפחדים ממש שקורה להם. האם קוין רוצח ומשוגע? האם מאט אנס משוגע? האם לורי הרסה את חיי ילדיה? האם נורה נושאת בקרבה את הסיבה להיעלמות? האם הם יצליחו להניע את החיים שלהם בחזרה וללכת קדימה?

בעונה השניה הדרך לחיים חדשים עוברת במירקל, טקסס, איפה שההיעלמות פסחה אבל הכאב לא. כי לפעמים אשמת ניצולים באה עם אבל משל עצמה. העונה התחילה בסצנה מוזרה של אישה קדמונית שיולדת תינוק, ואז מנסה להילחם באיתני הטבע עד שהיא מתה, ואישה אחרת אוספת ממנה את בנה. ונראה שכך היתה העונה כולה, אמהות שמנסות להגן על ילדיהן ומבינות בהדרגה שאי אפשר, ומבוגרים שמנסים להילחם במוות עד שהם מבינים שאי אפשר (וקמים לתחייה). אתם יודעים, החיים.

בסופה של העונה השניה, כדי לחזור הביתה ולנורמליות ולחיים, כל מה שקווין צריך לעשות זה להקיש בנעליו ולרצות להיות בבית. אחרי עונה שבה הוא קם כדי לברוח, לא זוכר נסיונות התאבדות, בסוף הוא רק רוצה לחזור. בעונה הראשונה לידה מסמלת את הישועה בגלל שזה ההפך המוחלט של המוות וההיעלמות, אבל במידה רבה גם דומה לה. גם לידה היא אירוע מכונן וחד פעמי כשהוא קורה לך (כילד או הורה), אבל אירוע די בנאלי כשהוא קורה לזולת. זה משהו שקורה מיליון פעמים ביום, אירוע יום יומי של הקיום האנושי, אבל שבלעדיו הוא לא יתקיים.

ואז, פתאום, מישהו חזר. איבי וחברותיה נעדרו וכבר הוכרזו נעלמות וכולם נכנסו לסחרור חדש של אבל והתמודדות. ואז הן חזרו. אבל היתה בכך נחמה קטנה, הן לא חזרו כמו שרצו אותן. רבים קיבלו בעונה השניה את מה שהם רצו, רק כדי לגלות שזה לא מספיק כדי למלא את החלל שנפער בהם.

אז עכשיו העונה השלישית, ובה השאלה היא לא אם קווין לא יכול למות במירקל, או איך מארי התעוררה פתאום, או איפה הנעלמים. כי הסיפור הוא על הנותרים, העודפים, אלו שנשארו מאחור. והשאלה המעניינת היא האם הם יכולים להתגבר, האם יצליחו למצוא אושר. האם הם יצאו מענן עשן הסיגריות.

מה שבטוח הוא שיהיה יפה.

פוסט מלחמה: בראוני חמאת בוטנים בספל

תשעים שניות הן המון זמן. בתשעים שניות אפשר להספיק להוציא את הילד מהאמבטיה, לזרוק עליו איזו מגבת ולרוץ לממ"ד. אפשר ללבוש מכנסיים במהרה ולאסוף את השיער ולשלוח סמס לכל מי שמכירים "הכל בסדר? אני בסדר!". אפשר לחשוב מה יקרה אם כיפת ברזל לא תצליח ליירט את הטיל הזה, ומה יקרה אם הוא יפגע לי בבית. אפשר להתכווץ לכדור קטן של חרדה בציפייה לפיצוץ שבוודאי יבוא. אפשר לעשות את השאלון של הארץ, להדליק טלוויזיה. אפשר להדחיק.

שישים שניות הן פחות זמן, וחמש עשרה הן אפילו פחות, ונדמה לפעמים שזמן התגובה האנושי הוא ארוך מזה בהרבה.

את המתכון לבראוני הספל הזה קיבלתי מנועה P לפני כמה שנים. בתקופת המבחנים האחרונה שלי בתואר זה היה הדבר שהציל אותי כשהרגשתי שאני לא יכולה ללמוד לעוד מבחן אחד מבלי להשתגע. זה מתכון סופר פשוט, מאוד אדפטיבי, ממצרכים שיש כמעט בכל מטבח (ואם לא, אלו מוצרי הבסיס היחידים שצריך באמת). מכינים אותו בדקה וחצי, ככה שבכל מקרה תוכלו לקפוץ איתו לממ"ד, והא מתוק, שוקולדי ומנחם. המתכון עם שינויים שלי.

כל מה שצריך הוא ספל (שאפשר להכניס למיקרו) וכף (שכנראה אי אפשר). לא חייבת להיות כף מדידה, פשוט כף.

שמים בספל, לפי איזה סדר שנוח לכם (הסדר המפורט בו עדיף מבחינת מינימום שטיפת כלים בין השלבים): שתי כפות קמח.

20140726-105456-39296833.jpg

שתי כפות סוכר: לבן, חום, דקלים, תחליף סוכר, מה שיש בבית, מה שאתם אוהבים, ואפשר גם לערבב.

20140726-104101-38461939.jpg

שתי כפות קקאו. איזה סוג שבא לכם. וקורט מלח.

20140726-104102-38462988.jpg

קצת פחות מכף של שיבולת שועל אינסטנט, שתשמור על הבראוני אוורירי.

20140726-104236-38556190.jpg

עד כאן אפשר להכין מבעוד מועד בשקיות אישיות, ולהעביר לספל כשרוצים להכין את הבראוני.

חצי כפית תמצית וניל וארבע כפות מי ברז.

20140726-104249-38569474.jpg

מערבבים את הכל עם מזלג לקבלת תערובת חלקה

20140726-104318-38598931.jpg

באמצעה מניחים כפית חמאת בוטנים (חלקה, עם חתיכות, או שמשמיטים אותה בכלל, לפי מה שאוהבים)

20140726-104334-38614102.jpg

מכניסים למיקרו (כן!) לשישים שניות בדיוק. יכול להיות שבפעמים הראשונות תצטרכו להתאים למיקרוגל שלכם. המקרם הנכון הוא יציב בשוליים, לח במרכז.

20140726-104351-38631806.jpg

מקדישים את עשר הדקות שצריך לבלות בממ"ד לאכילה יסודית. הבראוני יוצא מריר ודי דחוס. שוקולדי להפליא.

20140726-104413-38653025.jpg

אפשר להוסיף לבלילה: בערך כף של קוביות בננה; שבבי קוקוס; שוקולד צ'יפס; נוטלה; ממרח לוטוס; חמוציות, וכל תוספת שאתם עשויים לאהוב בבראוני שלכם.

20140726-104447-38687869.jpg

בעיני זה הכי טעים ככה.

20140726-104516-38716840.jpg

שיהיה לנו שבוע שקט ושתסתיים הלחימה במהרה.

פוסט אורח – מונדיאל ועוד: הגמר הגדול! גרמניה-ארגנטינה ומאפינס בירה

d79ed795d7a0d793d799d790d79c-d795d7a2d795d793
שעת בין ערביים, מרתון Cupcake Wars ברקע בעוד אני שוקדת על תפירת השפם לבובת פושין סוררת, ואני מבינה שאין מנוס, ואין עוד טעם לדחות – הגיע הזמן לאפות.
המתכון הנבחר כלל אינו רשום בשום מקום, אלא נבדה ממוחי לפני שבוע, כשהכנתי את המאפינס לאירוע יום הולדת. נשארו לי מנג׳טים קטנים עם לבבות ונשארה לי בירה חסרת גזים בת שבוע במקרר, ומהמאפינס דאז בכלל לא זכיתי לטעום כי לא הרגשתי טוב, אז החלטתי לשחזר. בעודי עומלת על הבלילה, לפתע הבנתי: אני אופה מאפינס למשחק הערב! ואפילו של הקבוצה שאני אוהדת!!! אז סיפרתי למיכל ומיכל אמרה שאני יכולה לכתוב פוסט אורח ויאדה יאדה יאדה, אני כאן. אז הנה מאפינס, אבל אין כמעט תמונות כי לא ידעתי שזה הולך להיות פוסט.

 

כמו כל מתכון מאפינס, יש חומרים רטובים ויש חומרים יבשים וצריך לערבב אותם בנפרד ואז לאחד ע״י עירבוב קל ומועט ככל האפשר כדי לשמור על הפלאפיות ולא לפגום במרקם. זה הסוד של כל מתכון מאפינס / קאפקייקס / עוגה בחושה שהיא.מהמתכון יוצאים בערך 30 מאפינס קטנים, נראה לי שזה מתרגם ל-12 גדולים אבל אל תתפסו אותי במילה.

_MG_1090

אז מה תצטרכו?
 
  • 1/3 כוס שמן (אני הוספתי עוד ממש טיפה יותר, אבל נראה לי ששליש יספיק)
  • כוס סוכר חום ולבן (השתמשתי בשליש סוכר לבן ושני שליש סוכר חום, אבל אפשר לשנות יחסים. אם החלטתם/ן להשתמש רק בסוכר לבן, הייתי מקצצת לשני שליש כוס, אבל אני לא אוהבת את המאפים שלי מתוקים מדי)
  • 2/3 כוס בירה לבנה (אני השתמשתי במכבי. רצוי כזו בלי גזים, אבל סביר להניח שאין לכם שאריות בירה במקרר, אז מזגו אותה בעדינות לכוס והסירו את הקצף עם כף)
  • תערובת זרעי פשתן טחונים / 3-6 כפות רסק תפוחים*
  • 1 כף חומץ (לא חובה, אבל תורם מאוד לפלאפיות הסופית)
  • 1/4 כפית מלח
  • 1 וחצי כוסות קמח
  • 1 כפית קינמון
  • 1 כפית אבקת אפיה
  • 1 כפית סודה לשתיה (לוותר אם מוותרות על החומץ, כי הם הולכים יחדיו).
  • שוקולד מריר, שבור לקוביות / חתיכות קטנות (תלוי בגודל המאפינס המתוכננים, אני הכנתי קטנים).

 

* לגבי הפשתן ורסק התפוחים: מעצם היותי טבעונית, אני לא משתמשת בביצים. אם אתן/ם לא טבעוניות/ים, לכו על ביצה. אם אתן כן או שסתם מתחשק לכם לגוון, ניתן להחליף את הביצה בשלוש עד שש כפות רסק תפוחים (או גביע כזה שקונים במארזים של שישיה), או בתערובת של זרעי פשתן, שמכילה כף זרעי פשתן שטוחנים במטחנת קפה או תבלינים ומערבבים עם שלוש כפות מים, ומניחים בצד לכמה דקות. שתי השיטות עובדות יופי ולא מוסיפות טעם נוסף למאפה.

20140705_140519

ואיך מכינים?

קודם כל, מחממים תנור ל-180 מעלות.
ועכשיו, כמו שצויין בהתחלה – מערבבים ביחד את כל החומרים הרטובים (מהשמן עד הקמח, לא כולל), אפשר בשלבים – להוסיף אחד-אחד, ככה אני עושה אבל אני משערת שזה לא חובה). אח״כ מערבבים את כל החומרים היבשים (שזה כל השאר חוץ מהשוקולד, אני עצלנית אז מערבבת בכוס המדידה הכל במקום בעוד קערה), ואז מוסיפים את היבשים לרטובים ובוחשים רק עד איחוד התערובות (אם יש טיפה גושים זה בסדר), וזהו.

עכשיו מסדרים מנג׳טים יפה-יפה (או אם אתם אני, עקום-עקום) על תבנית, או משמנים תבנית שקעים (אין צורך אם זו תבנית סיליקון, אבל זה לא מזיק), ומניחים מעט מהבלילה בכל שקע, רק עד כיסוי התחתית. נועצות חתיכת שוקולד בכל שקע, ומכסות עד 3/4 גובה השקע בשאר הבלילה. אפשר גם בלי שוקולד, אבל זה מוסיף. אפשר גם להפוך את השוקולד לגנאש אבל זה נשמר פחות בקלות אח״כ.

output_tJm35Z

שולחים לתנור המחומם ומחכים רבע שעה, ואז מתחילים לבדוק ע״י נעיצת קיסם (או מזלג אם אתם אני וכבר שלוש שנים שלא קניתם קיסמים ואין לכם הסבר הגיוני למה) במאפינס שונים. אם אין פירורים – יאי! אפשר להוציא, להניח על רשת ולצנן.

אם אתן קוראות את הפוסט הזה עכשיו, אז יש לכן עוד זמן להכין את המאפינס עד המשחק! כולל שטיפת כלים!!! (כי שוטפים אותם תוך כדי האפיה. כן. אל תתעצלו ותשאירו לאח״כ, זה נדבק ומעצבן).

_MG_1091
בתאבון, ו-may the best team win (כלומר, גרמניה).
מונדיאל שמח!

 

DFTBA
נועה.

מונדיאל ועוד: הולנד-קוסטה ריקה: רד ולווט קאפקייקס

מונדיאל ועודמזל שהולנד עלתה לשלב רבע הגמר, אחרת הייתי מפספסת את המתכון הזה, עוד מתכון בסיסי שאני חולמת עליו כבר זמן רב. אני בוחרת היום במתכון הולנדי, למרות שאני בעד הולנד לניצחון, וזאת משום שנצחון של קוסטה ריקה, האנדרדוג החביבה, יהיה די מדהים, ולכן בסתר ליבי אני מייחלת לו.

בכל מקרה, קאפקייס רד ולווט מקבלות את שמן (לפי חלק מההיסטוריונים, עמם אני מסכימה), מהתוצאה של התגובה הכימית המתרחשת בזמן האפיה בין הקקאו בעיבוד הולנדי (אה! הולנדי!), חומץ ואבקת האפייה. שלושת המרכיבים האלו יוצרים גוון אדמדם, שהקנה לקאפקייקס הקלאסיים האלו את שמם. היום מוסיפים לקאפקייקס האלו ערמות של צבע מאכל אדום, עליו ויתרתי, כי אני לא אוהבת צבע מאכל. לא צריך.

20140705-155531-57331526.jpg

כימיה!

אלו קאפקייקס מאוד קלילים, שנוצרים מתערובת של שמן וסוכר, כלומר ללא חמאה, ביצים, וניל, קמח, אבקת קקאו בעיבוד הולנדי, ריויון (שזה משקה שהמציאו כדי שיהיה לנשים בהריון עם צרבת משהו לשתות, ואיכשהו תפס) וכמובן הכימיה המופלאה של סודה לשתיה בחומץ 5% פושטי. אפשר גם לפתוח עם זה סתימות בצנרת. זוהי רב תכליתיות.

20140705-155532-57332665.jpg

התוצאה היא בלילת קאפקייקס אוורירית ומתוקה.

20140705-155615-57375776.jpg

במקביל, מכינים תריסת עטרות נייר בתבנית שקעים. רק אחרי שהכנתי את התבנית גיליתי שאין לי מספיק עטרות נייר, ולכן השתמשתי בשישה מנג'טים פרחוניים שעולים חצי שקל ליחידה (הון!) ובאפייה כל הדוגמא נהרסת, ובשישה מנג'טים מסיליקון. אז בואו נעשה ניסוי ונראה מה יאפה טוב יותר.

20140705-155627-57387246.jpg

מנסים לפזר את הבלילה שווה בשווה בין השקעים בהצלחה חלקית בלבד.

20140705-155703-57423680.jpg

אופים 20 דקוות לקבלת קאפקייקס אווריריים, תפוחים ורכים מאוד. משתמשים בעטרות נייר כי אין מצב לחלץ אותם מהתבנית בתצורה הזו.

20140705-155732-57452641.jpg

אחרי האפייה מוציאים את הקאפקייקס מהתבנית, לעצירת האפיה

20140705-155733-57453459.jpg

נותנים להם להתקרר לחלוטין. בינתיים אפשר להכין את ציפוי גבינת השמנת: מקציפים חמאה וגבינת שמנת, ומוסיפים אבקת סוכר מנופה לקבלת קרם סמיך

20140705-160111-57671579.jpg

כשהקאפקייקס קרים והקרם מוכן, מצפים את הקאפקייקס בכמות נדיבה של קרם

20140705-155852-57532647.jpg

זה נורא טעים

20140705-155853-57533481.jpg

אבל הקרם הכבד מונע מאיתנו מלאכול את כולם ברצף.

20140705-160031-57631403.jpg

מתקבלת עוגה מתוקה בצורה מתונה עם קרם חמצמץ (שהולך מעולה גם עם קאפקייקס גזר!). תענוג.

20140705-160033-57633020.jpg

עכשיו יאללה הולנד ויאללה ארגנטינה!

* המתכון לקוח מספר הקאפקייקס המתורגם של מרת'ה סטיוארט, שאני לא כל כך ממליצה עליו (המקור האנגלי דווקא בסדר). ניתן למצוא את המתכון פה.

מונדיאל ועוד: ארה"ב-בלגיה: עוגיות שוקולד-הכל-צ'יפ

מונדיאל ועוד

כמו בבלוגי אפיה רבים, גם אני מתייעצת עם בעלי בבואי לבחור את המתכון הבא שאפרסם. במקרה שלי בעלי הוא דמות בדיוני שהומצאה לצורכי הפוסט הזה בלבד. הנה השיחה שערכנו מוקדם יותר היום:

– אוקיי, צריך משהו אמריקאי
– אפשר עוגיות
– איזה?
– שוקולד צ'יפס?
– כן, זה נחמד והכל, אבל לא אמריקאי מספיק.
– אוקיי, אז עוגיות רכות עם שיבולת שועל ושוקולד?

20140701-222637-80797954.jpg
– לא אמריקאי מספיק!!
– אפשר להכניס פנימה שברי סניקרס

20140701-222638-80798911.jpg
– לא אמריקאי מספיק!!1
– וגם אוריאו?
– I DO!!1

20140701-222741-80861793.jpg

זמן קצר לאחר השיחה הזו, בעלי עזב את הבית.

אז כן. עוגיות שיבולת שועל עם שוקולד צ'יפס, קוביות סניקרס, ושברי אוריאו מצופה שוקולד. כן. בתוך העוגיה. כן, רוצו להכין. כן. כן. עוגיה בתוך עוגיה. למה אתם לא מכינים? אה, אתם לא יודעים איך? אוקיי.

אז עבדתי לפי המתכון הזה של עוגיו.נט. הקרמתי חמאה וסוכר, הוספתי ביצים ווניל, קוואקר (חצי אינסטנט וחצי שלם).

בינתיים קצצתי אוריאו (ארבע עוגיות מצופות שוקולד), סניקרס (50 גרם), ושוקולד (אני השתמשתי ב85 גרם שוקולד צ'יפס מוכנים, אל תשפטו אותי!).

20140701-222743-80863144.jpg

מערבבים הכל.

20140701-222732-80852332.jpg

בצק עוגיות אלוהי. הייתי מספרת על איך אכלתי חצי ממנו וכמה מביך ובלה בלה, אבל הרי דיברנו על זה בעבר, והפעם הייתי גיבורה כי חשבתי שיצא ממש מעט בצק.

20140701-223117-81077535.jpg

קורצים עיגולים עם כף קפיצית ושולחים לתנור.

20140701-223116-81076857.jpg

אופים. מוציאים מהתנור.

20140701-223153-81113674.jpg

מספרים לי כמה אתם אוהבים אותי.

20140701-223152-81112630.jpg

הסוף.

20140701-223238-81158721.jpg

יאללה אמריקה!

מונדיאל ועוד: מקסיקו-הולנד: עוגיות חתונה מקסיקניות

מונדיאל ועוד

הו, הולנד. לפני ארבע שנים ראיתי את הולנד בחצי הגמר, וחשבתי לעצמי:
א. מדים כתומים זה מדליק!
ב. כדורגל יכול להיות מגניב!

הרבה כדורים זרמו מאז בנחל, ואני בכלל בעד גרמניה, אבל להולנד נשאר מקום חם בליבי. מכיוון שאני בטוחה שהולנד הולכת לנצח הערב, ומכיוון שאני משוכנעת שנראה אותם ברבע הגמר ואף אחר כך, החלטתי להכין את המאפה ההולנדי (והוא שווה!) בשלב הבא, ולהישאר בדרום אמריקה (מרכז, אם להיות מדויקים).

העוגיות של היום, עוגיות חתונה מקסיקניות (פולבורון), הן מתכון שאני מחכה כבר הרבה זמן להכין. מקורן בכלל בספרד, והן נפוצות בכל דרום אמריקה. הן כבדות, נימוחות מאוד, מתפוררות ואגוזיות. מעולות עם תה או קפה, הן מתוקות ופריכות במידה. במקסיקו, הן כיבוד פופולרי לחתונות וחגים, ותכף תבינו למה.

התכוונתי להכין את המתכון של מרת׳ה שמבוסס על פקאנים, אבל מכיוון שבאף סופר בתל אביב לא היו פקאנים בשבת (ובקרוב לא יהיו סופרים בשבת!), בחרתי במתכון שמבוסס על שקדים. המתכון דרש, ואני קניתי שקדים גרוסים, אבל אולי עדיף טחונים. החלטה שלכם.

מתחילים עם הקרמה של חמאה וסוכר.

image

מוסיפים וניל, קמח ואגוזים, ומערבבים להטמעה

image

וזה הכל. אפשר בלישה, אפשר במיקסר, שתי דקות עבודה. עכשיו מעבירים את הבצק שהתקבל לקירור של שלוש שעות. הבצק המתקבל פירורי מאוד, אבל עם ידיים פושרות אפשר לכדרר אותו לכדורונים קטנים.

20140629-195441-71681646.jpg

את הכדורים שולחים לתנור

20140629-195851-71931054.jpg

הם יוצאים אחרי רבע שעה, נראים בדיוק אותו דבר, אלא שעכשיו הם קשים ופריכים. מעבירים לקירור מלא על רשת קירור

20140629-192319-69799279.jpg

ואז לסיבוב בקערה של אבקת סוכר, לקבלת המראה האופייני והמתיקות העוטפת.

20140629-192305-69785289.jpg

העוגיות מתוקות, פירוריות, מושלמות.

20140629-192202-69722728.jpg 20140629-192118-69678568.jpg

 

זו היתה מקסיקו, עכשיו יאללה הולנד.

מונדיאל ועוד: צ'ילה ברזיל!: קוקאדאס.

מונדיאל ועוד

 

אח, מונדיאל, אח, כדורגל.

בכל חיי ראיתי מספר קטן של משחקי כדורגל. הייתי כמה פעמים במגרש כדורגל וראיתי משחק חי, וזה עניין אותי בערך כמו שעניין אותי לשמוע את המשחקים האלו ברדיו (אגב, אתם חושבים שגם כשהמשחקים שודרו ברדיו בלבד הפרשנים היו עושים כל כך הרבה טעויות?). לפני ארבע שנים ראיתי את חצי הגמר של הולנד ואת גמר המונדיאל, ובזאת בערך מיציתי את חויית הכדורגל של חיי.

אבל כמו כל דבר, ברגע שעושים משהו עם חנונים הוא נהיה פי 17 יותר כיף, ואת המונדיאל הנוכחי התחלתי עם הטוטו הממכר (בשונה מכל משחק הימורים אחר), המונדיאל המפוצל. התכוונתי להשתתף על עיוור ולאהוד מרחוק את נבחרת גרמניה, אבל יצא לי לראות את משחק הולנד-ספרד המעולה (5-1, יו), והתמכרתי. שמעו, כדורגל זה כיף. סטטיסטיקות, עובדות, פרשנויות, וגם שחקנים וכדורים וזה. כיף. מגניב!

אבל מה כיף בכדורגל אם אי אפשר לאפות לכבודו איזו עוגיה. אז החלטתי להכין קינוח אופייני לכל אחד מימי המשחקים, החל משלב שמינית הגמר, שמתחיל היום. האם אצליח? האם אכשל?

בקיצור, היום ב19:00 נפגשות ברזיל וצ'ילה. אני לא יכולה להגיד לכם יותר מדי על המפגש הזה, אבל ראיתי משחק של צ'ילה והם היו מעולים, וכולם מהמרים על ברזיל לנצחון, אז בטח יהיה כיף. אני גם לא יכולה להגיד לכם כלום על ברזיל או על צ'ילה, כי אף פעם לא הייתי בדרום אמריקה ואני לא יודעת מה אוכלים שם. אבל גוגל מספר לי שבדרום אמריקה כולה, ובין היתר בצ'ילה ובברזיל נפוצות עוגיות קוקאדאס, עוגיות קוקוס פריכות מבחוץ ונימוחות מבפנים. מכיוון שאני אוהבת קוקוס, ומכיוון שהן קלות להכנה, אמרתי יאללה, למה לא.

ההכנה שלהן באמת סופר פשוטה. חלבונים, קוקוס, סוכר, מעט קמח (אני בטוחה שהמתכון הזה ניתן להמרה לנטול גלוטן בקלות יחסית), ווניל (אני הוספתי גם מלח) נכנסים לסיר ומתערבבים יחד.

P1010033

הבלילה הזו יבשה מאוד ומוצקה מאוד וקשה לערבב. מעבירים לאש.

P1010034

לאט לאט מתקבלת בלילה במרקם של דייסה סמיכה ובריח משכר של קוקוס. אם אתם אוהבים קוקוס זה ריח מטריף, ואם אתם לא אוהבים קוקוס אל תכינו את העוגיות האלו.

P1010035

כשהבלילה סמיכה ומבעבעת מורידים אותה מהאש ומקררים לעשר דקות בערך, במהלכן היא הופכת להיות יציקה דביקה.

P1010039

יוצרים כדורים קטנים באמצעות כף קפיצית, ומעבירים לאפיה.

P1010041

החום יוצר קרום פריך בחוץ ושומר על התוך רך וקרמי. כמו פלאפל מקוקוס, אם זה דימוי שעושה לכם תאבון.

P1010045

העוגיות, לא יודעת אם זה מפתיע את מי שמכיר מטבח דרום אמריקאי (*שיעול* ריבת חלב *שיעול*) מתוקות בטירוף. בטירוף. וזה אחרי שאני הוספתי טיפה מלח לאיזון. אם אכין את העוגיות האלו שוב בעתיד (יתכן), אדלל קצת את הקוקוס והסוכר בשברי שוקולד מריר משובח. אולי הברזיליאנים לא יאהבו את זה, אבל כבר לא יהיה אז מונדיאל.

P1010048

יאללה ברזיל! או צ'ילה!

מתכון (מכאן):

מערבבים בסיר:

4 חלבונים, 2 כוסות קוקוס, כוס ורבע סוכר (אפשר להפחית בסוכר, גם כוס תספיק), כף דבש, כפית וניל, רבע כוס קמח.

מערבבים ומעבירים לאש בינונית.

מבשלים תוך כדי ערבוב כ-10 דקות, עד שהתערובת דביקה ומבעבעת. שימו לב לא לתת לקוקוס להשרף.

מורידים מהאש ומקררים 10 דקות, עד שהתערובת נוחה למגע.

יוצרים כדורים קטנים, ואופים בחום של 180 מעלות 18 דקות, עד שנראה שהעוגיות עומדות להשרף. מקררים היטב ואוכלים עד כדי הרעלת סוכר.

בבקה-אוריאו מפתיעה

חמישה חודשים ושבוע לא היה פה פוסט אפיה. היו פה פוסטים על הרבה סרטים וקצת סדרות, אבל לא על אפיה. בתור בלוג שנפתח בעיקר כדי להשלים את חדוות האפייה שלי, זה די עלוב, אבל בהתחשב בפרק הזמן הארוך שלא כתבתי בכלל, על אפיה או שלא, כדאי לא לדבר על עליבות.

אבל לא משנה, עזבו אתכם מהעבר, כי עתיד חדש ובוהק עומק לפנינו.

לפעמים את עולה על רעיון כל כך מבריק, כל כך חדשני ומהפכני, שאת יודעת שהעולם לא יהיה אותו הדבר. אני מאמינה שככה הרגישו ווטסון וקריק כשעלו על מבנה הסליל הכפול, או בל כשעשה את שיחת הטלפון הראשונה. אתם חושבים שאני מגזימה אבל ההיסטוריה תלמד שאני מדייקת.

ביום רביעי התבהר לי שתורי להביא עוגה לעבודה. שאלתי קצת את החבר'ה מה הם רוצים, והוסכם שאביא עוגת שמרים. אבל במה אמלא אותה?? כמה חודשים קודם הכנתי עוגת שמרים היסטרית במילוי חמאת בוטנים, בננות ושוקולד מריר. היא היתה מצויינת (אם כי יצאה קצת לא אפויה, כי לא לקחתי בחשבון את אפקט הלחות של הבננות), והוסכם שאכין אותה שוב. חוץ ממנה ידעתי שאכין את מילוי השוקולד-חלבה הקלאסי, ואת השאר, נראה. הלכתי לסופר לקנות מצרכים, ולצערי היו על המדף הבננות הירוקות והקשות שראיתם מימיכם. ויתרתי על מילוי הבננות, וחטפתי חבילת חטיפי סניקרס במקום. כבר דיברתי פה בעבר על אהבתי למילויים תעשייתיים כאלו, וסניקרס זה כזה חטיף שוקולדי ורך שהיה ברור שזה יהיה מושלם. בעודי משוטטת בסופר, פתאום עלה לי רעיון מהפכני: לשלב פירורי עוגיות פריכים במילוי. זה כשלעצמו לא כזה מהפכני, כי הרי ממלאים אגוזים טחונים יחד עם נוטלה, למשל (זו עוגת השמרים הראשונה שהכנתי, בשבועות לפני שש או שבע שנים), אבל מרקם של פירורי עוגיות, נניח לוטוס מרוסקות, לא הכרתי. מיד ידעתי שעליתי על משהו, כי בצק השמרים רך ונימוח, ומילוי קראנצ'י יכול להיות היסטרי.

20140515-190716.jpg

הלכתי למדף העוגיות לבחור עוגיות שוקולד צ'יפס, כשצדה את עיני חבילת אוריאו בציפוי שוקולד חלב. ואז ידעתי. העולם לא יהיה דומה שוב. זה לא רעיון מגניב רק בגלל שזה המילוי הכי קל בהיסטוריה של המילויים. זה רעיון מגניב כי זה מילוי שהוא פריך ורך. שוקולדי ומלוח. מרובה צבעים, מרקמים, טעמים, ריחות. כל מה שעושה קינוח טוב – מעולה. והוא גם המילוי הקל בהיסטוריה של המילויים. אפשר אפילו לשבור את העוגיות עם מערוך וסוגרים עניין.

רצתי הביתה להכין את בצק הבבקה הרגיל שכבר הפך להיות בצק השמרים הקבוע שלי. חלב, שמרים, ביצים, קמח ומלא חמאה אחר כך היה לי בצק רך וגמיש שאפשר אפילו לאכול עם כפית ולמות מרוב אושר. אבל אנחנו רוצים לחיות.

20140515-190710.jpg

חתכתי שוקולד וחלבה למילוי הראשון. פתחתי 15 סניקרס וקצצתי אותם למילוי השני. וחתכתי את האוריאו לקוביות בינוניות למילוי האחרון והמושלם מכולם. עכשיו, חכמה ובוגרת, אני יודעת שהאוריאו מתרכך באפיה. אבל באותה מידה הוא יכול היה להשאר קשה והתוצאה היתה אוריאו בפיתה. חששתי. פחדתי. אבל הלכתי עם הלב שלי.

20140515-190705.jpg

גלגלתי את הבצק הממולא, התפחתי חצי שעה, ושלחתי לאפיה.

20140515-190659.jpg

כשחתכתי את העוגה בחיל ורעדה כבר הבנתי שיש פה הצלחה: הסכין חדרה בקלילות דרך המילוי שהתרכך לגמרי. חלק מהחתיכות נשארו עם צבעוניות האוריאו המגניבה (שחור-לבן-שחור). חלק התמוסס לכדי מילוי פריך שמתפצפץ בפה. והקצוות השוקולדיים נמסו והשאירו שלוליות שוקולד מתקתקות.

20140515-190644.jpg

שווה כל אגורה, כל דקה, כל קלוריה, הכל. הרעיון הכי טוב שאי פעם היה לי, וכנראה האחרון.

פעם, הייתי דלוקה על מישהו עד כאב. נהגתי לכתוב סיפורים קצרים ואחד מהם התפרסם. זמן קצר אחרי שכולם קראו את הסיפור שלי, הוא שאל על מה אני חושבת. "על כלום", עניתי. "בטח על הסיפור הבא", הוא אמר. חייכתי במבוכה. לא חשבתי על הסיפור הבא. "מעניין לדעת על מה את חושבת. את כמו מי שימצא תרופה לאיידס" (נשבעת שהוא אמר את זה, ואני לא יודעת למה לא התחתנתי איתו באותו רגע. שורה של בחירות שגויות הובילו אותי לכאן). בקיצור, אני מרגישה שעכשיו סוף סוף המח שלי הניב תוצאה. תודה מח. אתה יכול לנוח עכשיו.

IMG_3839

הו כן

 

 

 

 

 

 

בלש אמיתי

הקדמה: התבקשתי להסביר ולכן אני מסבירה. אני לא מנסה לשכנע או לומר למישהו שהוא טועה. זו דעתי על הסדרה. סדרה שלמיטב תחושתי אהודה מאוד על ידי כולם. גם לא קראתי עליה שום דבר אז אולי אני חוזרת על דברים שנאמרו לפני.

בלש אמיתי, מבחינתי, הצטרפה מהשניה הראשונה שלה לז׳אנר שמראש לא חביב עלי, ז׳אנר הגבר הלבן המיוסר. אני לא אומרת שזו דמות שלא קיימת, פשוט נראה שבניסיון לעבור מהגיבור לאנטי גיבור יצרו שבלונה של דמות השתיין, הזיין, הבוגדן, שהוא גם מבריק ולכן סולחים לו. ג׳ימי מקנולטי הוא כזה, דון דרייפר הוא כזה, גרגורי האוס, ראסט ומרטי הם כאלה. כאילו שהעדר כישורים חברתיים, חמלה או נימוס הן תכונות נחשקות. השימוש של זה פה בולט במיוחד בגלל קפיצות הזמנים. אנחנו זוכים לצפות בשלוש אפיזודות בחיים של שניהם. כשהם צעירים ולא מפחדים מההשלכות, כשהם מבוגרים מעט יותר וכבר נואשו מהציפיה למשמעות, וכשהם מפוכחים ומבינים שמה שיש בחיים זו חברות גברית אמיצה. או משהו.

כתבתי כבר בעבר שאני לא מתה על הסדרות האלו כנראה כי אני לא יכולה. תמיד אזדהה יותר עם דמות האישה, פשוט כי הסיכוי שאהיה או שהייתי בנעליה גדול יותר. לא יודעת אם גבר נורמטיביים מזדהים עם הגבריות השבורה הזו, או שמראש הזדהות אינה רלוונטית.

עכשיו אדבר על הנשים והילדים. נראה שאני תמיד מגיעה לשם, אבל הפעם יש לכך הצדקה: הסדרה מנסה לקבל רווח בידורי מרצח ואונס של ילדים ונשים. אי אפשר להגיד שהסדרה היא פשוט על שני גברים ולכן הייצוג הנשי הוא כפי שהוא. הסדרה אמורה להזכיר גם את הקורבנות. במיוחד כשהאופי הייחודי של הפשעים הוא מה שמניע את שני הבלשים לפעולה. מרטי יורה בראשו של חשוד אחרי שהוא מוצא שני ילדים בבית שלו. הנזק שנעשה לילדה המותקפת מחזק את תחושת השליחות של ראסט.

אבל הנשים הקורבנות הן רק חלק מזה. הנשים המשמעותיות יותר הן אלו שהבלשים במערכת יחסים איתן, אלו שהיחס אליהן משקף את מצבם הפסיכולוגי. כבר די מיציתי את הקטע הזה, שבו סצינות סקס של נשים ערומות וצעירות וגברים לבושים מלמד אותי על מצוקתם.
מעבר לזה שמרטי מתחזק מערכת יחסים עם שתי נשים שמוגדרות על ידו ומאוחר יותר על ידי ראסט כ״משוגעות״, הדרך להתייחס לנשים שמעוניינות במין או שלא מוכנות להיות בובה במערכת היחסים, גם השבר במערכת היחסים שלהם הוא בגלל אישה. כשאישתו בוגדת בו, מרטי הולך להרביץ לראסט, שאמנם נושא אחריות, אבל ודאי פחות. אישתו של ראסט בוחרת גם להשתמש במין כדי לצאת ממערכת היחסים, וכך מנציחה את דמות האישה הבוגדנית הפתיינית. ובמחי זיון אחד היא מפילה גם את ראסט וגם את מרטי ומעכבת את פתרון התיק ב-12 שנים.

חוץ ממנה יש גם את הבנות. ביתו של ראסט שנותרה מלאך, ובנותיו של מרטי שהתבגרו והפכו בעצמן לפתייניות. בתו הגדולה הרפתקנית מינית, ולא נראה שיש בשלישייה מרכיב של חוסר הסכמה, והגברים הם אלו שחוטפים (טוב, לזכותו של מרטי אומר שהיא הרביץ גם לביתו). מאוחר יותר אנחנו לומדים שהיא בעצם משוגעת, אבל עכשיו היא מקבלת תרופות ולכן בזוגיות יציבה. זו ראיה חד מימדית שבלש אמיתי שומרת לנשים שלו.

בילדותה של ביתו יש כנראה תקיפה או אלימות מינית שגרמה לה לצייר ציורים מטרידים, אבל אלו דברים שהסדרה משאירה רק ברמז. היא עוסקת בפדופיליה ובאונס וברצח אבל רק של ילדים ונשים בלי פנים ובלי שם. מנהלת בית הבושת מסבירה למרטי שזו הדרך של הנשים של לצאת ממעגל ההתעללות שהן נמצאות בו, והוא מזדעזע אבל מאוחר יותר גובה את המחיר של התעללות מינית בילדותה בזונה הצעירה, כשהיא רואה בו דמות אב ונהיית אובססיבית לגביו. האישה מוצגת כמשוגעת בלבד, מכלול הנסיבות שהובילו אותה לשם נשכחות ברגע שהשדיים שלה נחשפים והיא מייחלת למין אנאלי, והיא האישה המשוגעת ותו לא.

בסופו של דבר אנחנו מקבלים קצת פאט שימיינג, כשהדרך להדגיש את הדוחות של הפושע היא בכך שהוא מזדיין לא רק עם ילדים, אלא גם עם אישה שמנה (ופגועה, אבל הדימוי הוויזואלי מתקבל מהמראה של שניהם).

אבל, תגידו לי, הסידרה היא בכלל על מערכת היחסים בין ראסט ומרטי. אז קודם כל, חבל וקצת נמאס שמשתמשים ברצח נשים כדי לייצר שותפות גורל גברית. שנית, אמנם מערכת היחסים שלהם נבנתה היטב, והמשחק של מאת׳יו מקונוהי הצליחה להחזיק את דמותו של ראסט, בפועל אין בעיני יותר מדי ערך או עניין במערכת יחסים בין שני גברים כה דפוקים, שכל שיש להם במשותף הוא היכולת לאמלל את הנשים שסביבם. ההרס העצמי של ראסט ומרטי מתחלף בהרס חיצוני, ומופיע תמיד לחלשים מהם. הם מייצגים בסדרה מודל מוסרי נעלה, אבל המוסריות שלהם פגומה לא פחות משל אחרים, ובדיוק באותה צורה.
זה נכון שהאירוניה בכך שמרטי מזועזע מבית הזונות אבל כשזה בחינם הכל בסדר הוצגה פעמיים (פעם על ידי מנהלת בית הבושת ופעם על ידי ראסט), אבל בפועל הסדרה בחרה עמדה מוסרית מנוגדת באופן הכתיבה והבימוי בסצינות המאוחרות.

קשה לי להתעלם מהדברים האלו כשאלו בדיוק הדברים שהסדרה מבקשת ממני להסתכל עליהם. קשה לי לקבל את האהדה הגורפת לדמויות האלו, והסדרה לגמרי נוקטת עמדה חיובית כלפי הדמויות, היא בערך הופכת את ראסט לישו, מינוס המוות עבור חטאינו (בחירה אומללה בעיני, ראסט היה צריך למות שם), שמציע למרטי גאולה על כל חטאיו. הנשים הפגועות מקבלות את נסיון הכפרה של מרטי למרות שהוא לא עשה כלום מלבד להיות מותקף. הוא לא יכול ולא ניסה לשנות את דרכיו. אנחנו בעצם לומדים לקח על האופן שהגברים לא יכולים להמנע מהאלימות, הגסות, הניצול, והנשים אמורות לקבל את זה.

וזה לקח שאני לא יכולה להאמין לו.

מפורסמים כמעט

 af1זוהי לא ביקורת על כמעט מפורסמים. כמעט מפורסמים הוא הסרט האהוב עלי, וכדאי שנגיד את זה כבר כאן, כדי שמי שלא אוהב / לא מבין את הקטע / חושב שהוא אובררייטד יבין למה הוא נכנס. מותר לא להסכים איתי, אבל זו נקודת המוצא. כמעט מפורסמים הוא הסרט האהוב עלי.

למעשה, כמעט מפורסמים הוא הרבה סרטים. כולם אהובים עלי. אני מתייחסת פה ל-Untitled, גרסת הבמאי של כמעט מפורסמים, כי לא ראיתי את המקורית מספיק וראיתי את זו יותר מדי, אבל הרעיון הבסיסי דומה: אם מאמינים למשווקים הוליוודיים, כמעט מפורסמים הוא סרט על להקה קטנה (בהנהגת בילי קרודאפ וג'ייסון לי היריבים) על סף ההצלחה. בימים הפשוטים של הרוק, כשעיתונאי מוסיקה ממש היה צריך להתלוות ללהקה, כשהם היו נוסעים באוטובוס, כשכל הלהקות וכל הרואדיז וכל הגרופיות הכירו אחד את השני, את השניה, את השני. זה סיפור על להקה שעומדת להצליח, וההצלחה עומדת לפרק אותם, ורק עיתונאי צעיר, שעוד לא הושחת, יכול להציל אותם.

אני לא מאמינה למשווקים ולכן אני יודעת שזה בעצם סרט התבגרות  של נער בן 15 שאמור להיות בן 18, שאמו שדדה אותו מגיל ההתבגרות. שכדי להינצל הוא בורח אל המוסיקה, אל הכתיבה, אל השילוב ביניהם. על הדרך שבה את הבית שלו הוא מצא בדרכים. זה גם סרט מסע, על הדברים שמוצאים כשלא מחפשים ("הראינו לך את אמריקה, עשינו הכל חוץ מלמצוא לך זיון"). זה גם סיפור אהבה, אבל לא זו שבסרטים, אלא זו שמסווה עצמה כסקס, ועל הסקס שמסווה את עצמו כאהבה, ועל הזילות במילה אהבה ועל מה בכלל היא אומרת. וזה הסרט על פני ליין, האישה שהבטיחה לעצמה שהיא לא מנוצלת, שהבטיחה לעצמה שהיא שולטת בסיפור שלה בגוף שלה, בחירות שלה, אבל גילתה שרוקנרול זו עוד המצאה שנשים נועדו לעמוד מנגדה.

וזה סיפור על הקשר האמיץ ביותר שיכול להרקם בין שני אנשים כשהם Uncool. זה נשמע שולי, אבל מערכת היחסים בין לסטר בנגס, שמשרטט לוויליאם מילר את כל העתיד שלו בתחילת הסרט ("אם תשמע את השיר הזה ותדליק נר, תוכל לראות את כל העתיד שלך"): הם ינסו לגרום לך להרגיש קול. הם ינסו לגרום לך לחשוב שהם חברים שלך. בני בריתך. הם יתנו לך אלכוהול וסמים ובחורות ("והבחורות נהדרות!"), אבל הם לא החברים שלך. אתה לא קול. אף אחד לא קול. אז לפחות שב בבית, שמע את התקליטים שלך, בקר את החברים שלך, ודע שאתה הבעלים של כנות, שהם פחדנים מכדי לאחוז בה ליותר משניה. מערכת היחסים הזו היא הלב של הסרט. וויליאם עובר ידיים לאורכו: אמא שלו משקרת לו, אחר כך לסטר בנגס מראה לו את האמת. מאוחר יותר פני ליין לוקחת אותו הביתה, ראסל שולח אותו הביתה, ואניטה מחזירה אותו הביתה.

af3

הבית הזה, שלסטר תמיד נמצא בו ושוויליאם מחפש, יכול להיות בקרבה של נערה יפה, הוא יכול להיות בין דפי העיתון, הוא יכול להיות בין התווים והוא יכול להיות בכבישים של ארצות הברית, או במרתף של בני נוער, או בקופסת כדורים. את כל הסיפורים האלו כבר ראינו מיליון פעמים. אבל הבית האמיתי הוא בכנות כשאתה מבין עם עצמך את חוסר התוחלת בהעמדת הפנים שרוצים לעזוב אותו.

הסרט הוא סך השחקנים שלו. קייט האדסון בהופעה עדינה, מרגשת, מסעירה. פטריק פיוג'יט באותנטיות נטולת מאמצים (קמרון קרואו מספר בקומנטרי שלו על כל הפעמים שחוסר הבטחון האותנטי של פיוג'יט היה טוב יותר ממה שהוא כתב, ונכנס לסרט. כמו "שאלי אותי שוב"). זואי דשאנל, שבכמה שורת ושתי סצינות מצליחה לייצר דמות בלתי נשכחת, ופרנסס מקדרמוט שמצליחה להיות קשוחה אבל אוהבת. וכמובן פיליפ סימור הופמן, שלסטר בנגס שלו הוא בה בעת לא קול בצורה מעוררת רחמים, וכל כך קול שהמסך לא יכול להכיל אותו.

בכל צפיה בסרט (והיו לי הרבה, סמכו עלי) קשר חדש, רובד חדש של הסרט נחשף. הסצינה הסתומה של החבר של אניטה בחדר של וויליאם מתבהרת. מפלתה של פני ליין מקבלת עוד מימד.  דמותו של ראסל מתעגלת ויהירותו של ג'ף ביבי שרק רוצה להיות פופולרי מקבלת נופך טרגי, בצל משולש (למעשה, מרובע) האהבים שמתחולל בצד השני של הסרט.

af2

והריקוד של פני ליין.

והאמת פשוט נשמעת אחרת, לא?

וחמישים דולר ושישיית בירה. אבל איזו בירה?

והפעם שהם שכחו את הסולן.

והסיבה שהיא עוזבת את הבית להפוך לדיילת.

והמטוס.

וחנות התקליטים עם החברים שלך.

והאל המוזהב.

ומה שמשאירים בחוץ.

והמטבע היחידי ששווה משהו, מה שאתה חולק עם מי שהוא Uncool בדיוק כמוך.

ומרוקו. איפה שהיא לא תהיה.

זה יותר מסתם סרט ויותר מהתסריט והצילום והמשחק והתאורה. זה תיאור מדוייק של רגע בזמן, וככזה הוא עמוק ועגול ומטופש וקשה וטבול בנוסטלגיה מטופשת ובחוסר אובייקטיביות אבל בכל כך הרבה אהבה שזה לא משנה. זה הסרט האהוב עלי ולא משנה מה תגידו. ופיליפ סימור הופמן מת וזה נראה כל כך מוזר, ומטופש ועצוב, אבל עדיין אפשר לבקר אותו בחנות התקליטים.

philip-seymour-hoffman-lester-bangs-almost-famous

נוח על משכבך בשלום, פיליפ סימור הופמן