בלש אמיתי

הקדמה: התבקשתי להסביר ולכן אני מסבירה. אני לא מנסה לשכנע או לומר למישהו שהוא טועה. זו דעתי על הסדרה. סדרה שלמיטב תחושתי אהודה מאוד על ידי כולם. גם לא קראתי עליה שום דבר אז אולי אני חוזרת על דברים שנאמרו לפני.

בלש אמיתי, מבחינתי, הצטרפה מהשניה הראשונה שלה לז׳אנר שמראש לא חביב עלי, ז׳אנר הגבר הלבן המיוסר. אני לא אומרת שזו דמות שלא קיימת, פשוט נראה שבניסיון לעבור מהגיבור לאנטי גיבור יצרו שבלונה של דמות השתיין, הזיין, הבוגדן, שהוא גם מבריק ולכן סולחים לו. ג׳ימי מקנולטי הוא כזה, דון דרייפר הוא כזה, גרגורי האוס, ראסט ומרטי הם כאלה. כאילו שהעדר כישורים חברתיים, חמלה או נימוס הן תכונות נחשקות. השימוש של זה פה בולט במיוחד בגלל קפיצות הזמנים. אנחנו זוכים לצפות בשלוש אפיזודות בחיים של שניהם. כשהם צעירים ולא מפחדים מההשלכות, כשהם מבוגרים מעט יותר וכבר נואשו מהציפיה למשמעות, וכשהם מפוכחים ומבינים שמה שיש בחיים זו חברות גברית אמיצה. או משהו.

כתבתי כבר בעבר שאני לא מתה על הסדרות האלו כנראה כי אני לא יכולה. תמיד אזדהה יותר עם דמות האישה, פשוט כי הסיכוי שאהיה או שהייתי בנעליה גדול יותר. לא יודעת אם גבר נורמטיביים מזדהים עם הגבריות השבורה הזו, או שמראש הזדהות אינה רלוונטית.

עכשיו אדבר על הנשים והילדים. נראה שאני תמיד מגיעה לשם, אבל הפעם יש לכך הצדקה: הסדרה מנסה לקבל רווח בידורי מרצח ואונס של ילדים ונשים. אי אפשר להגיד שהסדרה היא פשוט על שני גברים ולכן הייצוג הנשי הוא כפי שהוא. הסדרה אמורה להזכיר גם את הקורבנות. במיוחד כשהאופי הייחודי של הפשעים הוא מה שמניע את שני הבלשים לפעולה. מרטי יורה בראשו של חשוד אחרי שהוא מוצא שני ילדים בבית שלו. הנזק שנעשה לילדה המותקפת מחזק את תחושת השליחות של ראסט.

אבל הנשים הקורבנות הן רק חלק מזה. הנשים המשמעותיות יותר הן אלו שהבלשים במערכת יחסים איתן, אלו שהיחס אליהן משקף את מצבם הפסיכולוגי. כבר די מיציתי את הקטע הזה, שבו סצינות סקס של נשים ערומות וצעירות וגברים לבושים מלמד אותי על מצוקתם.
מעבר לזה שמרטי מתחזק מערכת יחסים עם שתי נשים שמוגדרות על ידו ומאוחר יותר על ידי ראסט כ״משוגעות״, הדרך להתייחס לנשים שמעוניינות במין או שלא מוכנות להיות בובה במערכת היחסים, גם השבר במערכת היחסים שלהם הוא בגלל אישה. כשאישתו בוגדת בו, מרטי הולך להרביץ לראסט, שאמנם נושא אחריות, אבל ודאי פחות. אישתו של ראסט בוחרת גם להשתמש במין כדי לצאת ממערכת היחסים, וכך מנציחה את דמות האישה הבוגדנית הפתיינית. ובמחי זיון אחד היא מפילה גם את ראסט וגם את מרטי ומעכבת את פתרון התיק ב-12 שנים.

חוץ ממנה יש גם את הבנות. ביתו של ראסט שנותרה מלאך, ובנותיו של מרטי שהתבגרו והפכו בעצמן לפתייניות. בתו הגדולה הרפתקנית מינית, ולא נראה שיש בשלישייה מרכיב של חוסר הסכמה, והגברים הם אלו שחוטפים (טוב, לזכותו של מרטי אומר שהיא הרביץ גם לביתו). מאוחר יותר אנחנו לומדים שהיא בעצם משוגעת, אבל עכשיו היא מקבלת תרופות ולכן בזוגיות יציבה. זו ראיה חד מימדית שבלש אמיתי שומרת לנשים שלו.

בילדותה של ביתו יש כנראה תקיפה או אלימות מינית שגרמה לה לצייר ציורים מטרידים, אבל אלו דברים שהסדרה משאירה רק ברמז. היא עוסקת בפדופיליה ובאונס וברצח אבל רק של ילדים ונשים בלי פנים ובלי שם. מנהלת בית הבושת מסבירה למרטי שזו הדרך של הנשים של לצאת ממעגל ההתעללות שהן נמצאות בו, והוא מזדעזע אבל מאוחר יותר גובה את המחיר של התעללות מינית בילדותה בזונה הצעירה, כשהיא רואה בו דמות אב ונהיית אובססיבית לגביו. האישה מוצגת כמשוגעת בלבד, מכלול הנסיבות שהובילו אותה לשם נשכחות ברגע שהשדיים שלה נחשפים והיא מייחלת למין אנאלי, והיא האישה המשוגעת ותו לא.

בסופו של דבר אנחנו מקבלים קצת פאט שימיינג, כשהדרך להדגיש את הדוחות של הפושע היא בכך שהוא מזדיין לא רק עם ילדים, אלא גם עם אישה שמנה (ופגועה, אבל הדימוי הוויזואלי מתקבל מהמראה של שניהם).

אבל, תגידו לי, הסידרה היא בכלל על מערכת היחסים בין ראסט ומרטי. אז קודם כל, חבל וקצת נמאס שמשתמשים ברצח נשים כדי לייצר שותפות גורל גברית. שנית, אמנם מערכת היחסים שלהם נבנתה היטב, והמשחק של מאת׳יו מקונוהי הצליחה להחזיק את דמותו של ראסט, בפועל אין בעיני יותר מדי ערך או עניין במערכת יחסים בין שני גברים כה דפוקים, שכל שיש להם במשותף הוא היכולת לאמלל את הנשים שסביבם. ההרס העצמי של ראסט ומרטי מתחלף בהרס חיצוני, ומופיע תמיד לחלשים מהם. הם מייצגים בסדרה מודל מוסרי נעלה, אבל המוסריות שלהם פגומה לא פחות משל אחרים, ובדיוק באותה צורה.
זה נכון שהאירוניה בכך שמרטי מזועזע מבית הזונות אבל כשזה בחינם הכל בסדר הוצגה פעמיים (פעם על ידי מנהלת בית הבושת ופעם על ידי ראסט), אבל בפועל הסדרה בחרה עמדה מוסרית מנוגדת באופן הכתיבה והבימוי בסצינות המאוחרות.

קשה לי להתעלם מהדברים האלו כשאלו בדיוק הדברים שהסדרה מבקשת ממני להסתכל עליהם. קשה לי לקבל את האהדה הגורפת לדמויות האלו, והסדרה לגמרי נוקטת עמדה חיובית כלפי הדמויות, היא בערך הופכת את ראסט לישו, מינוס המוות עבור חטאינו (בחירה אומללה בעיני, ראסט היה צריך למות שם), שמציע למרטי גאולה על כל חטאיו. הנשים הפגועות מקבלות את נסיון הכפרה של מרטי למרות שהוא לא עשה כלום מלבד להיות מותקף. הוא לא יכול ולא ניסה לשנות את דרכיו. אנחנו בעצם לומדים לקח על האופן שהגברים לא יכולים להמנע מהאלימות, הגסות, הניצול, והנשים אמורות לקבל את זה.

וזה לקח שאני לא יכולה להאמין לו.

6 מחשבות על “בלש אמיתי

  1. גם כשאני לא מסכימה עם הביקורת שלך, קשה לי שלא להתרגש מהיכולת שלך לפרק תכנים מהמדיום הטלוויזיוני ולבחון אותם מנקודות מבט שכלל לא עלו בדעתי. את פשוט טובה בזה. עד כאן התחנפות, מעתה ואילך, התייחסות:

    כמוך, אני חושבת שהייצוג של נשים וילדים (בעיקר נשים) בסדרה היה מאוד חד מימדי, אבל – הרגשתי שהצפייה מאוד מכוונת אותי להבין שכל מה שאני רואה הוא תמיד מנקודת המבט של אחד מהבלשים, (או שניהם. בדרך כלל אחד מהם). אולי בגלל זה לא הרגשתי שהייתה כאן אמירה חובקת של היוצרים בנוגע לפלקטיות של נשים וילדים, אלא אמירה גדולה יותר בנוגע לאופיו המחורבן של האדם. ואוהו, כמה שהוא מחורבן. 70% מזמן הצפייה מצאתי את עצמי מתחרפנת מגוש הגועל נפש שנקרא מרטי. הדמות הזו מייצגת בעיניי את כל מה שרקוב במין האנושי – צביעות, עיוורון סלקטיבי, אלימות, רכושנות, חמימות מוח, אגוצנטריות, בוגדנות, הכל. הוא מגלם בעיניי את המרכיבים הכי גולמיים בכיעור האנושי. מרטי הוא האפיטומה לכשל הלוגי שבניסיון האנושי להיות 'טוב' ו'צודק' ולקלקל את הכל על הדרך. זה מדהים בעיניי – הדמות הזו כתובה כך שהיא הצליחה לתפוס את כל מה שמעצבן אותי, ועוד בכזה דיוק.

    אני חושבת שהסדרה מאד מדייקת, וכמה שהיא מדייקת בנוגע למרטי – ככה היא מדייקת בנוגע לראסט. ראסט כבש אותי כי הוא ניהליסט. הניהליזם שלו עומד בניגוד חד ובניצב לגוש הטינופת שאיתו הוא עובד. הוא ניהליסט, חכם, והוא לגמרי true police. גם כשקצת נשבר לו ונדמה שהוא מוכן לשתות את שארית חייו בבר מוזנח, הוא עדיין true police. הוא מייצג בעיניי את הכשל הלוגי היפה של להיות אנושי – הכל מקולקל, אין שום תקווה – והוא חייב לפתור את המקרה הזה. מרטי מתמודד עם המראה של ילדה קטנה כבולה לשלשלאות בצורה פזיזה ואלימה (שהיא לטעמי הסיבה האמיתית לכך שהחקירה נחנקה בשנות ה-90, לא מעשה הבגידה). ראסט ניגש לטפל בסוגיה הזו בעדינות ששמורה רק למי שיודע שהכל שביר.

    בעיניי הסדרה מעלה שאלה אחת – מיהו בלש אמיתי. אנחנו צופים בשני ייצוגים, שתי שבלונות אפשריות. שניהם גברים חכמים ואלימים. שניהם רוצים לפתור את החקירה. אחד נותן לדחפים הפנימיים שלו להכשיל אותה ואת עצמו, והאחר מנסה לפתור אותה מבלי לעורר יתר על המידה את השדים שלו. מהצפייה בשניהם עולה אותה שורה תחתונה – העיסוק במוות ובאלימות הופך אותך לדפוק לגמרי, אבל גם בלהיות דפוק יש גוונים.

    שתי הערות נוספות שאינן נוגעות למרטי וראסט:

    (1) אני לא חושבת שאשתו של מרטי הרגה את החקירה למספר שנים (ציינתי זאת קודם). אני חושבת שהפעולה שלה הייתה אכזרית ומדויקת (רק חבל שזה אכל את ראסט על הדרך). בתור מי שנבגדה על ידי אדם שהיא אוהבת מספר פעמים, יכולתי לא רק להבין את המניעים שלה – אלא גם להזדהות איתה. כמובן שהיא יכלה לבחור בדרך אחרת לפגוע במרטי, אבל היא בחרה את הצורה המכאיבה ביותר. כשאדם פוגע לך בבטן הרכה ומאכזב אותך פעם אחר פעם, לפעמים נדמה שהפתרון האכזרי ביותר הוא הפתרון היחיד שנכון.

    (2) אני לא חושבת שסצינת המין של הרוצח עם אחותו עומדת שם לצורך פאט שיימינג. אני חושבת שהיא שם כדי להצביע לנו על המורכבות שלו. הוא פסיכופט, שמזה שנים רבות מצליח להקריב ילדים ונשים מבלי להיתפס. הוא מתוכנן וערמומי – והסצינה הזו הדגישה עבורי שני דברים. קודם כל, היא הדגישה שמדובר בזיקית. יש לו יכולת להציג את עצמו בצורה שמשרתת אותו – הוא יכול להיות הצבעי הצנוע והקצת טיפש (הסצינה עם המורה בבית הספר), הוא יכול להיות איש התחזוקה הפשוט (ולהוליך שולל שני צמדים שונים של בלשים), והוא יכול להיות גם מאהב. זו גם הסוגיה השנייה שהסצינה הזו מדגישה. יש בו מידה מסוימת של עדינות ורחמים. הדרך שלו לקבל את המין הזה היא לא באמצעים של אלימות. הוא רוצה את זה, והיא רוצה את זה. נכון, יש משהו מעורר בחילה בזה שהוא שוכב עם אחותו (או אחותו למחצה. לא ברור), אבל גם הרעיון של ג'יימי וסרסיי בששאוש"ק מעורר בי את אותה התחושה. הנקודה היא כזו – הוא מסוגל לעדינות. הידיעה הזו, שאדם שעושה מעשים כל כך מתועבים מסוגל גם לעדינות – היא מפחידה אותי. היא הופכת אותו לרוצח הרבה יותר מפחיד מדמות הפסיכופט הפלקטי שמתקבלת בסדרות אחרות.

    מקווה שהצלחתי לסנגר על הסדרה הזו, שהצליחה לתת לי כמה שעות של מנוחה לראש כשהייתי זקוקה מאוד למנוחה כזו.

    • כתבת מעניין ומקיף ויפה.

      אני חושבת שהבעיה היא, ועמדתי על כך בהתחלה כי אני באמת חושבת שמשם הכל מגיע, שאני לא מצליחה להזדהות ולא רוצה לראות את הדברים מבעד לעיניהם. כל היופי הזה שאת מוצאת (ואת משכנעת, היופי בהחלט שם), מוסתר בעיני מאחורי סטריאוטיפים. אני חושבת שפשוט עייפתי מכמות ההצדקות שיש לגישה הזו. אף יוצר לא שואף לעשות סדרה מיזוגנית, פשוט יוצא להם, וכל אחד מסביר למה זה מחוייב המציאות.
      אני מבינה את הנסיון להתמקד ולא להתפזר, אני מבינה למה בסדרה יש את מרטי וראסט ואת כל השאר, ובאמת זה לא שמפקד המשטרה מקבל יותר עומק מהנשים. אבל הייתי מצפה ממרטי וראסט לראות את העולם בצורה פחות חד מימדית, ואם לא, אז לא כזה בא לי לראות סדרה על מרטי ועל ראסט 🙂 ועשיתי מעגל שלם וחזרתי לנקודת המוצא, והיא שאני לא מזדהה עם הדמויות הללו ולכן קשה לי.

      לגבי שתי הנקודות שלך:
      1. לא דיברתי על הריגת החקירה בשנות ה-90 (אז הם הציגו כאילו העניין נפתר), אלא בשנת… 2002? באפיזודה השניה. ראסט חזר לחקור, הוא יכל לגייס את מרטי להצטרף אליו, אבל במקום זה ראסט התפטר והיחסים ביניהם התרסקו. בגלל האישה.
      אני לא שופטת את מעשיה של אשתו של מרטי (אני אפילו לא זוכרת את השם שלה, זה גם אומר משהו 🙂 ), אני שופטת את הסדרה על שהציגה אותה על רצף של מעשים מגדריים בלבד. היא נבגדת, היא מזדיינת ובוגדת, היא ball buster. אנחנו לא באמת רואים הרבה מעבר לזה. לא רואים מערכת יחסים, לא רואים אותה אפילו כאם. היא אובייקט בסדרה, וזה מה שמפריע לי. כן, מרטי ראה אותה כאובייקט, אבל ראסט בפירוש לא, לכן חבל.

      2. הכל נכון. לא הייתי רוצה שהסצינה לא תתקיים, הייתי רוצה שהשחקנית שמגלמת את אחותו של הרוצח תהיה במימדים של שאר הנשים בסדרה, או – טוב יותר – שיהיו בסדרה נשים במגוון מימדי גוף. סצינת הסקס הזו בפירוש לא היתה אמורה להיות סקסית, והיא מקושרת לאישה השמנה היחידה בסדרה.

      בכל מקרה, כאמור, סנגרת היטב על הסדרה אבל אני כנראה זו שמסרבת להתמסר אליה, וזה נדרש כדי להנות ממנה באמת. אני לא יודעת.

      בעצם יש לי עוד דבר אחד לומר – אני מרגישה שהסיפור של מרטי וראסט היה צריך להיות מסופר בספר, מגוף ראשון. אני חושבת שטלוויזיה מאבדת את הסובייקטיביות הזו. בסדרה זה עוד יותר הודגש כשהיה פער בין הסיפור שהם סיפרו לחוקרים, ובין מה שראינו. ברור שראינו גרסה של האירועים כפי שהתרחשו במציאות. עוד לא ראיתי סדרה שמצליחה להדגים היטב את הפניות של הזכרון האנושי (אולי 'איך פגשתי את אמא' בעונותיה המוקדמות), ולכן אני חושבת שזה מדיום בעייתי ליצירה מהסוג הזה.

      • שני דברים:

        1. בנוגע להערה הראשונה שלי, הכוונה התפספסה כי יצאתי קצת עילגת. אנסה לתקן. אני חושבת שבכל מקרה ראסט היה צפוי להיתקל בקשיים לגייס את מרטי לפתוח מחדש את התיק, בעיקר כי זה אומר לחטט מסביב לסוגיית רג'י לדו. מרטי הוא גבר פרימיטיבי ופחדן. הוא אדם שיש לו מה להפסיד. הוא לא נמצא בנקודה שבה הוא יכול להרשות לעצמו לסכן את הכל. הוא הרג את התיק כשבחר לירות ברג'י לדו. אני מאמינה שכל ניסיון של ראסט לגייס את מרטי לחקירה הזו היה מעלה חרס, בעיקר בגלל שההתעסקות הזו היא בחזקת נזק שמחכה להתממש. מרטי מתאמץ לשמר איזה סטטוס קוו למראית עין – הוא לא יודע לדמיין חיים שחורגים מחוץ לתבנית של קריירה- משפחה – בית קטן עם גדר לבנה. ראסט הוא אדם שאין לו מה להפסיד, ולכן הוא ממשיך לחקור. כשאנחנו חוזרים אל הבלשים בשנות האלפיים המאוחרות (קו עלילה אחרון ברצף הכרונולוגי), מרטי הוא אדם שיש לו הרבה פחות מה להפסיד. הוא מנהל את עצמו, המשפחה שהקים התפרקה. אני חושבת שרק במצב התודעתי הזה הוא היה מסוגל לחזור לחקירה.

        אני דווקא אוהבת את הרעיון שעומד מאחורי השתלשלות העניינים הזו – האנשים שמתעסקים בעוולות האלו הם האנשים שאין להם מה להפסיד. מה שעצוב הוא האקראיות שבזה – אחד מחריב במו ידיו ובשיטתיות את נקודות האור בחייו, כאילו היו נגעים; האחר הגיע לשם בגלל זר שאיבד את הפוקוס לרגע ונתן להגה להסתובב לכיוון הלא נכון. החיים אקראיים לגמרי.

        2. מאד שמחתי לקבל מייל על רשומה חדשה שלך. כל כך שמחתי שזה התניע בי דחף לראות פיוצ'רמה. תכתבי יותר.

          • א. אני בפתחה של העונה השלישית. אני נהנית מאוד.
            ב. איך אני אגיד את זה בלי לגרום למבוכה..יש לי תירוץ ממש טוב (אבא שלי התאייד מהעולם באופן פתאומי לפני חודשיים וחצי. לא מסוגלת לכתוב ככה..לא יודעת)

  2. מסכים עם כל מילה, וכפי שכבר כתבתי איפשהו בפייסבוק, חושב שחשוב להוסיף שהסידרה לא מגדירה את הגיבורים שלה רק דרך תשתית מגדרית, אלא גם דרך תשתית גזענית. בסופו של דבר הפשעים שבסדרה מוצגים כשלוחות לא צפויות של הוודו ושל המארדי גרא, כלומר של התרבות המעורבבות גזעית שהתפתחה בדרום ארה"ב. כנגד הוודו והמארדי גרא ראסט (ולפעמים גם מארטי), מוצג כפילוסוף טהור המסוגל לגעת בהוויה הטבעית של העולם, כלומר כמימוש הפנטזיה הרטובה של הפוריטנים הוואספים מניו-אינגלד המדמיינים מגע בלתי אמצעי עם האלוהים הנקי מכל יסודות "העבודה הזרה" שהשחורים יצרו במסיסיפי. הדבר מתחזק עוד הרבה יותר בהתחשב בכך שארבעת הדמויות השחורות היחידות בסדרה הן די שוליות לעלילה, שתיים מהן בעיקר עסוקות בלרדוף אחרי ראסט על זה שהוא עושה את עבודתו הנאמנה, אחת מוגדרת על ידי היותה שפחה בעבר ונאמנה מדי לבעלים לשעבר שלה בהווה, והרביעית כמישהי שרק מעוניינת בכסף מהלבנים.

    נו, נקווה שמכל הביקורת שהם מקבלים הם לפחות יקבלו את השכל לעשות בעונה הבאה סיפור עם שתי בלשיות אמיתיות, אולי אפילו שאחת מהן לא תהיה וואספית. יכול להיות מעניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s