"סרטי בנות": משחקי הרעב: התלקחות ו"קפואה".

אף פעם לא הבנתי את הקטע עם סרטי בנות. כלומר, אולי זה בגלל שאני, ובכן, "בת", אבל בעיני הם פשוט "סרטים". אז הפוסט הוא על שני סרטים שאהבתי. ובמקרה מככבות בו נשים. כתבתי את הפוסט הזה כבר לפני שלושה שבועות, ואני לא בטוחה למה לא פרסמתי עד עכשיו. אז הוא לא שיא הרלוונטי, אבל כן אספר לכם שיש הקרנה של פרוזן באנגלית בעוד כמה ימים, בחולון.

קפואה

(ספוילרים למחמירים)

תרגמו פה ל"לשבור את הקרח", שזה תרגום בסדר, אבל קפואה מתאים לי יותר אז אני זורמת איתו. אני חובבת סרטי דיסני גדולה. אני מצליחה למצוא בנסיכות של דיסני מודל חיובי לחיקוי (בסדר, גבר יצר אותן והסיפור שלהן עשוי להיות מיזוגני. אבל כדמויות, נסיכות דיסני אוחזות גם בתכונות שאני חושבת שנשים רבות יותר יכולות לסגל לעצמן. כן, הן לא ייצוג נשים מושלם, אבל היי, גם נשים בעולם לא תמיד מייצגות בצורה מושלמת נשים, לא? אז אם יש לכן דמות שמתאהבת בגבר המכה שלה, אבל היא גם קוראת, אחראית, ומנהלת את משק הבית, אז יש בזה גם מודל חיובי. נשים במדיה לא צריכות להיות כל יכולות, מותר שהן תהיינה יצוגים של נשים אמיתיות שחיות בינינו.

קפואה מבוססת על "מלכת השלג" של הנס כריסטיאן הנדרסן. הסיפור נחשב לאלגוריה של הנדרסן על הדכאון ממנו סבל, ולמרות שהסרט חורג מהסיפור כמעט בכל היבט, האלגוריה הזו נשארת בשלמותה. סיפור יפה ועצוב על נערה שונה שנתבקשה להתעלם מהשונות שלה משום שהיא הפריעה לסובבים אותה. זה סיפור על החלמה, שהיא ארוכה ומורכבת ועם ריגרסיות מרובות. זה גם הסיפור על שתי אחיות, שונות מאוד בכל היבט, אבל אחיות. זו מערכת יחסים מורכבת אבל נפלאה ויש בה כח מרפא (אני מניחה כמו מערכת יחסים של אחים מכל סוג, אבל לי יש רק אחיות להשוואה). זה גם סיפור נשי להפליא, למרות שהנשים מופרדות לאורך רובו, אבל האיחוד שלהן מתיר את הבעיה. זה גם סיפור אהבה, בערך, אבל סיפור האהבה משני. כלומר, אני מניחה שזה תלוי איך מסתכלים על זה. סיפור האהבה יכול להיות משמעותי ומרכזי בסרט, אם תרצו, אבל העובדה שהפתרון מתרחק מהסיפור הזה, העובדה שרגע השיא בסרט הוא לא הנשיקה אלא החיבוק, הופך את הסרט לצפייה נהדרת עבור ילדות, נערות, נשים.

8-27[1]

אם כך, בשונה מסרטי דיסני, זה לא הסיפור על איך אהבה רומנטית מנצחת את כל המכשולים. הוא כן נותן את המקום הראוי לאהבה רומנטית, כגורם שיכול להקל אך יכול גם לקלקל. אבל הוא מספר סיפור אחר. הוא מזכיר מאוד את רפונזל, אלו סיפורים קרובים מאוד, אבל מפריד ביניהם "אמיצה" של פיקסאר, שמספר סיפור על מערכת יחסים בת ואם, ועל הרצף הזה קל להבין ולראות את השינוי שדיסני עושים כאולפן בשנים האחרונות. בתור חובבת דיסני שגם מנסה להיות פמיניסטית, כיף לי לראות את זה.

זו, אגב, יכולה להיות אלגוריה לכל דבר. לדימוי גוף בעייתי, למחלות נפש, ללקויות למידה, לגמגום. לפני שאפשר להתמודד עם כל בעיה צריך קודם כל ללמוד לשלוט בה. לאמץ את השוני ואז לכבוש אותו. לא חייבים לקבל את המצב, אבל אי אפשר לשנות אותו מתוך שינאה ותיעוב.

זה גם סרט שהוא שיר הלל לכשרון שהוא אידינה מנזל. הסרט היה אמור לספק לה את הDefying Gravity החדש שלה, אבל בעיני השיר, מצויין לגמרי, לא מגיע לקרסוליים שלו. שני השירים דומים מאוד, בנושא, בסגנון המוסיקלי וכמובן בהגשה. אבל בעוד שבDefying Gravity השיר נבנה אט אט עד ל-Belt המרגש, מפוצץ, מטורף בסוף השיר. ב-Let it Go, ה-Belt היפהפה של אידינה מתגלה כבר בפזמון הראשון. צריך כח בתור פזמונאי, לשמור את הכח הגדול ביותר של הכוכבת שלך עד לשניה האחרונה, אבל זה עושה את כל ההבדל.

הנה להשוואה, אם כי הביצוע של Defying Gravity לא מושלם, ולצערי אין כזה ביוטיוב.

http://www.youtube.com/watch?v=moSFlvxnbgk

http://www.youtube.com/watch?v=3g4ekwTd6Ig

אגב, נקודה אחרונה על ייצוג נשים. דמותה של אנה גדלה ללא השפעות מן העולם החיצון, רק התמונות שעל הקיר באולם הנשפים. התמונות הללו הן כולן של תפקידי מגדר קלאסיים – גבר מחזר, אישה מוקסמת. גבר לוחם, אישה ניצלת וכן הלאה. לכן כשאנה גדלה לחלום לאהבת אמת, זה רק טבעי. אלסה גדלה לבד ובפחד מעצמה. לכן היא לא רואה אף אחד, מכונסת בעצמה ובתוך הנכות, מחלה, מתנה שלה.

משחקי הרעב

על משחקי הרעב יש לי פחות להגיד. זו סדרת ספרים קריאה להפליא שנהניתי ממנה מאוד. קאטניס, הגיבורה של הספרים שמנקודת מבטה מסופר הסיפור, היא דמות שרבים אוהבים לומר שהיא מעצבנת. ואכן, היא שתקנית, היא כועסת על הסביבה, והיא מנסה לעשות את הכל לבד. כמו בערך כל דמות גברית בגילאים דומים ובתפקידים דומים (הגבר הכועס, הזועם, שזקוק לאהבה כדי להתגבר על חייו הקשים). אני סולחת לקאטניס על כל אלו משום שמרענן לראות דמות נשית שהיא כן חזקה (פיזית ונפשית), אבל גם פגומה בכל מיני דרכים קטנות. לצד המורכבות ה'גברית' (במובן התפקידים הקלאסיים במדיום) של קאטניס, מעמידים את פיטה מולרק שמקבל תפקידים נשיים מבחינה קלאסית. מעבר לזה שהוא מצייר ומבשל, ניגוד לקשתות של קאטניס, הוא גם דמות כמעט מושלמת. הוא מקבל את קאטניס בדיוק כפי שהיא, הוא תמיד יודע מה לומר, הוא מגשר בין קאטניס והסובבים שמקבלים אותה בפחות קלות, והוא תמיד אופטימי, שמח, נפלא. הוא כמובן גם נאה ומתחשב, ומאוהב עד מעל לראש. היפוך התפקידים הזה, שגורם לכך שמבקרים את שתי הדמויות, מעמיד באור מגוחך את התפקידים המסורתיים, אבל גם נותן לנערות דמות משמעותית להזדהות איתן, ומספק לגברים את האפשרות לחוות את מה שנשים חוות – להזדהות עם דמות ראשית מגניבה לאללה, שהיא במקרה מהמגדר הנגדי.

rs_560x415-131029122356-560.Catching-Fire-Gallery-2-jmd-102913[1]

חוץ מזה ג'ניפר לורנס, שאני לא נמנית על מעריציה הטבעיים והמיידיים, די מדהימה בסרט. היא מדהימה גם משום שהיא ג'ניפר לורנס, אבל כשמסתכלים עליה מקרוב מגלים שהיא נראית כמו מישהי שאת עשויה להכיר. אין לה עור חרסינה או פנים סימטריות באופן מושלם. היא רזה ויפה, אבל אני מכירה הרבה נשים רזות ויפות. אף אחת מהן לא נראית כמו מילה קוניס, אבל הרבה מהן נראות כמו ג'ניפר לורנס. הנגישות שלה כשחקנית, שהופכת אותה בעצמה למושא לביקורת לפעמים ('האם זה אותנטי או לא') הופכת ללא רלוונטית. תעזבו אתכם מזה, יש פה בחורה מגניבה, שנראה שעושה כיף, והיא נראית כאילו היא יכולה להיות האחות הגדולה של החברה הכי טובה שלי (עזבו אתכם מזה שהיא צעירה ממני בחמש שנים, אני בעצם בת 18 בכלל).

אבל כל הדברים האלו בכלל לא חשובים (אז למה אני כותבת אותם בכלל?). הם לא חשובים כי זה לא משנה אם יש לך ארבע גברים, שתי נשים ואיש שלג, או אישה וגבר בעולם פוסט אפוקליפטי בתור דמויות ראשיות. מה שחשוב הוא לכתוב דמויות אותנטיות, שפועלות בצורה אמינה, שהמניעים שלהם אמיתים ואינם מונעים מאג'נדה. כי כשכותבים סיפור טוב ודמויות אמינות, אפילו אם הן נשים, כל אחד יכול להזדהות איתן.

מחשבה אחת על “"סרטי בנות": משחקי הרעב: התלקחות ו"קפואה".

  1. נקודות מאוד מעניינות שמאוד אהבתי. (ההודעה מכילה ספוילרים לפרוזן):
    אני לגמרי מזדהה עם מה שכתבת על נסיכות דיסני. כאילו, תעזבו אותי באמאש'כם, איזה אולפן מוציא כ"כ הרבה סרטים עם גיבורה ראשית נשית? וכמה מהן באמת מציגים תכונות ממש טובות? אני חושבת שרוב נסיכות דיסני הן רול מודל יותר טובות מהרבה גיבורות סרטים אחרות שיש. כן, כמובן שהן לא מושלמות, נכון שהן רזות ויפות בצורה קיצונית מדי, נכון הסיפור שלהם סובב סביב גבר כמעט תמיד. אבל יש להן אישיות, הן בנויות לרוב בצורה הרבה יותר טובה מאשר רוב הדמויות הנשיות שאני נתקלת בהן במדיות אחרות.
    וכן אני מסכימה שיש פה איזה תהליך מעניין- שהתחילה ב"אמיצה" (למרות שהוא טכנית של פיקסאר, וגם הסרט עצמו דיי איכזב אותי)- עם היחסים בין האמא לבת (עוד משהו מעניין. בדיסני כמעט תמיד אין אמא. כלומר או שהיא חורגת ורעה ומנסה להרוג את הבת המאומצת שלה, או שהיא פשוט לא קיימת. ליסמין, אריאל, ובל יש אבא אבל אין אמא. רק לאורורה ולמולאן יש אמא אבל רואים אותה לשניה בערך), אז היה מאוד מרענן בעיני שבאמיצה לא רק הייתה אמא, אלא שכל הסרט נסוב סביב הקשר בין האמא לבת שמתפתח ומקבל רבדים יפים. ופרוזן הוא ההמשך הדיי ישיר שלו – רק שפה ההתמקדות היא על שתי האחיות (אגב, מה שאני הבנתי, ה"אקט של אהבה אמיתי" היא העובדה שאנה מצילה את אלזה, אבל אולי אני זאת שפיספסתי. זה לא באמת משנה האמת).
    וכן, השיר של אלזה הוא אלגוריה לכל המעצורים שבאים אינהרנטית כשגדלים למגדר הנשי.
    יפה אגב ההבחנות לגבי הילדות של אנה.
    לגבי משחקי הכס (ראיתי רק את הסרטים) – אהבתי מאוד מה שכתבת על היפוך התפקידים המגדריים- על התגובות המיידיות שלנו לעניין הזה, וגם האופן שבו זה יכול לאתגר את המחשבה שלנו. אני דווקא לא נפלתי כ"כ מלורנס בסרט הזה, אבל זה עניין אישי. ובנוגע למראה שלה, היא כן לטעמי נראית כמה דרגות מעל הנערה הממוצעת. זה לא מפריע לי, פשוט את התייחסת לעניין. מה שכן, זה מגניב שרוב הסרט היא לא מאופרת ולבושה בהתאם לנסיבות של המשחק וההישרדות (זה נראה מובן מאליו, אבל יש סרטי אקשן עם נשים שנלחמות מאופרות עם שמלה הדוקה ועקבי סטליטו, אז כנראה שזה לא מובן מאיליו).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s