על "היא"

her

בעולם של "היא", הכל מילים. מילים מדוברות, שנאמרות בקול רם. אנשים עושים מיקור חוץ לכתיבת המכתבים המרגשים שלהם, ואלו מוכתבים, לא נכתבים, על ידי אנשים שעיסוקם חיקוי רגש אותנטי של מישהו אחר. המכתבים האלו, בתורם, נקראים בקול רם על ידי מערכת ההפעלה או המכותבים או הלקוחות. אנשים לא מקליקים על המחשב שלהם, לא מקלידים או משחקים בדממה, הם נותנים הוראות וחשופים בעצם יותר מהיום, כי בניגוד למקלדת, או עכבר, או מסך מגע, את המילים שהם אומרים כל אחד יכול לשמוע.

בעולם הרטרו-עתידני של "היא", שבו לגברים יש שפמים והם לובשים מכנסיים גבוהים כמו בשנות החמישים, מחשבים תוכננו כך שהם תבוניים. אבל לא צריך מדע בדיוני בשביל הסיפור של "היא". כי בעולם שבו כל המילים הן חיצוניות, שיחה פנימית היא גם משהו שצריך להאמר. אבל אנחנו, בעולמו ההווה-אי ולא עתידני בכלל, מנהלים אינספור שיחות פנימיות עם אנשים דמיוניים. אנחנו מנהלים מערכות יחסים במעמד צד אחד, מדמיינים את התגובות של הצד השני. לפעמים אלו התגובות שאנחנו מפחדים מהן, לפעמים התגובות שאנחנו מייחלים אליהן. האנשים בעבר השני יכולים להיות אמיתיים, הם יכולים להיות רעיון שאנו מנסים לנסח לו גוף ופנים. וכמה שלא ננסה להיות אמיתיים בשיחות הללו, תמיד יהיה בהן יותר משאלת נפש מכל דבר אחר.

סמנת'ה של תיאודור היא הייצוג הנשי הסטנדרטי בסרטים. היא נפלאה ונהדרת, היא משלימה אותו בדיוק. היא לא מדברת על הגיל שלה או על מה שצריך להיות. היא חיה באותו הרגע, קלילה ורגועה, וזה הקסם שלה. אף אישה אמיתית לא יכולה להתחרות בקול הצרוד הזה (הקול האקפרסיבי להפליא של סקרלט ג'והנסן הנפלאה לגמרי), ואף אישה אמיתית אכן לא מצליחה. יש כמה שמנסות, אבל הן רוצות מתיאודור דברים שהוא לא יכול לתת. האהבה שמסווה את עצמה כסקס, כחברות, כשעשוע רגעי מפסיקה להסוות, אבל במקביל הצד השני, הדמיוני בדרך כלל, הוירטואלי כאן, מתעורר לחיים. פה הפער בין מה שמייחלים אליו ובין המציאות מתחיל להפריע לנו.

זה המקום שהסיפורים האלו בדרך כלל הופכים להיות קלישאתיים או בעייתיים. אבל ספייק ג'ונז, יותר מהכל (כן, הוא איש חזון והוא עושה סרטים מגניבים שלא נראים כמו שום דבר), הוא במאי – ותסריטאי – מרגש מאוד. 'ארץ יצורי הפרא' שלו הוא כנראה העיבוד המוצלח ביותר לספר אי פעם, שמצליח לשמור על הרוח המדוייקת של הספר ולהעביר אותו למדיום אחר, כלומר לשנות אותו לגמרי. וזה סרט כל כך עמוס בחמלה ובכאב ובמהות של להיות ילד שמרגיש כל כך הרבה, שכמעט אין מקום לאוויר בזמן שרואים אותו, עתוקי נשימה. "היא" הוא סרט מורכב יותר, פשוט פחות, ואפשר למצוא בו שפע של אנלוגיות ואלגוריות. מערכת היחסים שלו עם סמנת'ה היא לא רק מערכת יחסים פנימית של אדם, היא גם שיקוף של מערכת היחסים של תיאודור עם אישתו, אולי של כל מערכת יחסים שהיא, שבה שני אנשים מתחילים מאותה נקודה, אבל מוצאים את עצמם במקום אחר.

העולם של הסרט, אם כן, הוא כולו שפה. ודווקא המילים שלא נאמרות אומרות הכי הרבה. החתימה על מסמכי הגירושין, הפעם היחידה שאנחנו רואים מגע עט לדף, או יד למקלדת – או כל מחווה פיזית לכתיבה. נדר השתיקה של בן זוגה של איימי אחרי שהם נפרדים. נוכחותה של סמנת'ה והעדרותה (כי כל קיומה הוא מילים), וגם איזבלה, הסרוגייט שלהם, ששותקת כל הזמן עד שהיא חוזרת להיות עצמה ומקבלת את הקול שלה בחזרה (ובקרדיטים יש קרדיט נפרד לקול ולשחקנית).

הסרט, אם כן, בעיני, בכלל לא מדבר על הסכנה בטכנולוגיה. אין חשש בשקיעה בתוך מסכים, אין חשש שהמחשב יהפוך אותנו לחיה לא חברותית. החשש היחיד הוא שאנחנו מקיפים את עצמנו בדימויים מושלמים מדי, מלוטשים מדי, שאנחנו מצפים שלא ישתנו, שישארו שם תמיד. הם מלמדים אותנו איך אנחנו צריכים לצפות לתפוס את העולם, מלמדים אותנו באיזה עולם אנחנו צפויים לפגוש, אבל זה לא נכון. העולם משתנה, ואנשים משתנים, וגם אנחנו משתנים. ולא יכול להיות שהרגשנו את כל מה שיש להרגיש, כי גם אם יש מספר סופי של רגשות, יש מספר אינסופי שלנו. אנחנו נמשיך להשתנות, לפעמים לבד ולפעמים ביחד, לפעמים אחד מהשני, לפעמים האחד אל עבר השני. והכי חשוב זה לא להלחם בזה, כי זה כבר קרה. לא לפחד משינויים, כי זה לפחד מעצמנו.

——

כאמור, ספייק ג'ונז מאוד ריגש אותי בכל הסרטים שלו. תמיד זה היה עם שחקן ראשי שיצא מאזור הנוחות שלו. ג'ון קיוזאק הכעור ב"להיות ג'ון מלקוביץ", ג'יימס גנדולפיני בתפקיד קול של מפלצת ב"ארץ יצורי הפרא", וניקולס קייג' בתור תאומים מעוררי חמלה ב"אדפטיישן". פה זה חואקין פיניקס, שאוכל את כל השאר בלי מלח. הסרט מתרחש ברובו בראש שלו, כמו כל הסרטים האחרים, אלא שפה הראש שלו יוצא אל העולם, ולא להפך. במקום עולם עשיר שמייצג את עולמו הפנימי של הגיבור, כמו בכל שאר סרטיו של ג'ונז, פיניקס נשאר בלי כלום, רק אקסטרים קלוז אפ ושפם ברוב הסרט. וזה מספיק לו. פשוט נפלא.

3 מחשבות על “על "היא"

  1. לא ראיתי עדיין את הסרט, אבל לפי התיאור שלך הוא מתקשר לי מאוד לסרטים אחרים שצפיתי בהם לאחרונה, ״דון ג׳ון״ ו״רובי ספארקס״. מבין השניים, ״רובי ספארקס״ היה עמוק יותר באמירה שלו על יחסים והציפיות שלנו מבני/בנות זוג, שיכולות להיות לא ריאליסטיות. בשניהם, אני חושבת מתואר מצב שבו צד אחד ביחסים (או שניהם) לא רואה את הצד השני, אלא רק את הציפיות/פנטזיות שיש לו או לה לגבי מערכת היחסים.
    נשמע שיש לסרט ״היא״ משהו נוסף להוסיף לדיון הזה, במיוחד מה שאמרת לגבי הדינמיות של מערכות יחסים והפחד משינוי.

    • מעניין מה שאת אומרת. לא ראיתי את שני הסרטים, אבל אני מכירה את הפרמיס ואת הרעיון של דון ג'ון, ובאמת נראה שיש שם קשר, ולא רק בגלל סקרלט ג'והנסן 🙂

      מעניין, אנסה לתפוס את הסרטים.

  2. i felt like more then anything its about how we try to replace human connection with virtual connections but nothing can ever really replace human interaction. so its depressing and optimistic at the same time. also im inlove with joaquin

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s