שרלוק: The Sign of Three

נוכח אהבתי הידועה לדמויות טלוויזיוניות פגומות, Socially Awkward או סתם מוזרות, הייתם מצפים שאוהב את שרלוק – הדמות – עד אין קץ. הוא הרי גאון משונה, נאה ומצודד שאומר את כל הדברים הלא נכונים. הוא לא מעוניין בחברת אנשים ולא יודע כיצד לנהוג בהם. אבל איכשהו, במקום, מצאתי את עצמי נופלת בקסמו של ווטסון, ה-straight man (שכולם טועים לחשוב שהוא בכלל גיי), בגילומו של מרטין פרימן המצויין שעשה קריירה מוצלחת בתפקיד הבחור הממוצע שנקלע להרפתקאות.

שרלוק היא סדרה קצת מוזרה, כי היא בו זמנית ארוכה מאוד וקצרה נורא. היא קצרה משום שכל עונה אורכת שלושה פרקים – ארוכים, מופקים לעילא ומהודקים, אבל עדיין שלושה – ופרק אחד בינוני כבר הופך את העונה כולה לקצת בינונית. ובכל עונה באמת יש פרק בינוני כזה, בדרך כלל האמצעי בעונה. היא ארוכה משום שכל פרק אורך שעה וחצי, ולמרות שזה אורכו של סרט קצר, פרק ארוך כל כך יכול לשעמם בקלות. היא גם ארוכה מפני שבשלוש וחצי שנים ישודרו רק תשעה פרקים, ומי יודע מתי נקבל עוד.

כל אלו הופכת את שרלוק לסדרה מאוד מעניינת עבורי. עונה של שרלוק היא כמעט חוויה חד פעמית. הזמן הארוך בין העונות מאפשר ליוצרים להתייחס לצופים בתוך היצירה, ומאפשר לפתח את הדמויות בין הפרקים ולא רק במהלכם, משימה קשה בשביל עונות קצרות כל כך. הפרקים עמוסים כל כך בפרטים שצפיה חוזרת מתבקשת, וזה אכן מה שהצופים עושים בזמן הארוך שעובר בין עונות (גם אם תהיה עונה כל שנה, עדיין נצטרך לחכות כמעט שנה שלמה בין עונות. הפרקים הרי משודרים בטווח של שבועיים).

הפרק השני בעונה השלישית, "חותם השלושה" המחיש זאת טוב במיוחד. אחרי הפרק הראשון שהיה עמוס לעייפה בקריצות לצופים, הילל ושיבח את דמותו של שרלוק, כמו בעונות הקודמות, ברא מחדש חלק מאירועי העונה הקודמת (עלייתו הגדולה של מוריארטי האדיר, למשל, הוצגה על ידי שרלוק כמתוכננת). הוא בכל זאת היה פרק שמסוגל לעמוד בפני עצמו (גם בלי היכרות עמוקה עם הפאנדום), לא בזכות העלילה הבלשית החלשה, אלא בזכות ההופעה הפנומנלית של ווטסון. נדמה לי ששרלוק אינה הסדרה על הגאון המטורף שיודע לפתור כל פשע, אלא על הגבר השבור שהיה זקוק לו כדי להשתקם. אמנם השיקום הזה נעשה בחטף בפרק הראשון, אולם זכר לצורך של ווטסון בשרלוק נמצא שם תדיר, למשל בנאום המרגש של ווטסון ב"קרון המתים הריק". שרלוק, מצידו, לא עושה לווטסון חיים קלים. יש לו חוש הומור מעוות שמבוסס על זה שהוא לא חש חמלה, שהאנושיות שלו אחרת משל אחרים ולכן הוא לא חש רגשות באותו אופן כמו הזולת, הוא גס רוח והוא לא נעים, הוא מאוהב בעצמו ואדיש לאחרים, אבל הוא נאמן והוא מסור והוא גאון.

אחרי שביססנו את זה בשתי העונות הקודמות, איך מתקדמים? עוד פרק, עוד תעלומה? עוד מקרה בלשי מסתורי שלא שמענו מליון פעם? עוד רצף של הודעות טקסט ושיחות טלפון שמראות לנו כמה מחוברת שרלוק לעולם המודרני בו אנו חיים? סטיבן מופאט הוא אמנם פוני של מעט מאוד טריקים, הוא אמנם מיזוגן גאה ונוהג להשתמש בטריקים זולים, אבל לעזאזל, הוא יודע לעשות טלוויזיה. כלומר, לא בדיוק מופאט, אלא סטיב ת'ומפסון, שכתב את הפרק השני והמאכזב בעונה הראשונה, את הפרק השלישי והמושלם (הוא הטוב ביותר בסדרה, אם תשאלו אותי) בעונה השניה – נפילת רייכנבאך, ואת הפרק הזה.

הפרק סובב סביב שלושה סיפורים. יש שם עוד המון סיפורים שמסתתרים, בפנים או בחוץ, אבל יש שלושה עיקריים: המקרה המוזר של הדקירה במקלחת; המקרה התמוה של הנשים שיצאו עם רוח הרפאים; והמקרה המפתיע על הפעם ששרלוק היה שושבינו של ווטסון. המקרים כמובן משולבים זה בזה. הם כולם סיפור אחד, סיפור של חברות וסיפור של חשוד ברצח.

מה שמיוחד בעונה הזו, הוא שאנחנו מקבלים חשיפה לצדדים חדשים בתהליך המחשבה של שרלוק. בעונות הקודמות הוא סיפר לנו כמה הוא גאון, ופה אנחנו נתקלים בפגיעות שלו. הוא לא רק גאון, או לפחות הוא לא גאון בקלות – הוא מרגיש נחיתות ביחס לאחיו הגאון, גם הוא מפשל, הוא טוב בעיקר תחת לחץ, והוא מסכן אנשים, בין היתר אהוביו, כל הזמן. בגדול, יש לו לאן להשתפר, אנחנו יודעים את זה, אבל עכשיו אנחנו יודעים שגם הוא. האופן שבו הסדרה פותחת לנו צוהר את תוך ראשו המבולבל היא הכח שלה. הבלבול הזה לא חדש, היו רמזים לו בפרקים הקודמים – בעיקר בשני פרקי סוף העונה הקודמים, אבל זו הפעם הראשונה שאנחנו מקבלים את הזווית הזו.

אנחנו רואים את מוגבלותו של שרלוק, שלא יכול לעשות את הדברים שהוא רוצה, כמו לעשות יותר מרק לחשוב על איירין אדלר, כמו לרקוד עם ווטסון בחתונתו, כמו לקחת חופשה מהראש שלו. אנחנו רואים אותו ברגעי המשבר שלו כשהוא חושב שהוא לא יצליח לפתור את המקרים שלו ויאכזב את כולם, אבל בעיקר את עצמו. כי מיהו שרלוק אם הוא לא מצליח לסגור תיק? ווטסון יכול להציל את הקורבן, לסטראד לעצור אותו, מולי יכולה לנתח את הנתונים, הוא יכול לחשוב. תהליך שלם וגדול שקורה בתוך ראשו, שאיש לא יכול להשתתף בו, שהוא נידון להיות כלוא בו לעד.

אם נדבר על העלילה הבלשית, המפתח לפתרון התעלומה היה בידינו כל הזמן.

ההתמקדות בחגורה בשתי סצינות – חייל אחד מתלבש, והשני מתפשט, הבהירה שיש קשר ביניהם, ומיקדה את הקשר הזה בחגורה, כלי הרצח (טוב, בערך). לצידה, ההתמקדות במפקד של ווטסון, המידע שאנחנו קיבלנו שלא היה ברשותו של שרלוק. האופן שבו המפקד התלבש בקפדנות, כאילו הוא יודע שזו הפעם האחרונה שילבש את המדים (הדהדו לי בראש הסיפורים על המפקד שלובש את מדיו פעם אחרונה, רק כדי להתאבד, לא מסוגל להתמודד עם האזרחות), נתן לנו רמזים עבים. הבחירה לצוות את הסיפורים הללו יחד גרמה כנראה לכך שכל הצופים הבינו את הפתרון כמה צעדים לפני שרלוק,  לא באשמתו כמובן. אבל היכולת להתרכז בשרלוק ולא בתעלומה נתנה את היכולת לשים לב לכל הדברים האלו, לשים לב לאיש ולא למוח.

חוץ מזה היו כמובן שזורים עוד סיפורים רבים. הקשר של שרלוק והילד, תיקון לקשר בין שרלוק והילדה הצווחת בנפילת רייכנבאך היה חמוד. סצינת השכרות שבה הליך המחשבה של שרלוק נותר ללא שינוי, רק מעורפל יותר ו-א-י-ט-י, והאופן שבו זה הוצג היו נהדרים. הסצינה כמובן היתה קומית להפליא, אבל היכולת להשתמש בשפה הברורה של הסדרה שהוצגה בעונות הקודמות – הדימויים החזותיים של הליך המחשבה – ליצירת הקשרים ותוכן חדש, הראתה כמה פיקחית הסדרה הזו. הצליחו להציג זווית חדשה של שרלוק מבלי לקחת משרלוק. הוא עדיין ניסה להיות מחושב עם אלכוהול (הוא נכשל בגלל שווטסון הכשיל אותו) הוא ניסה להיות מחושב עם נאום השושבין שלו (כנראה הרגע הכי לא אמין בסדרה, כי איך שרלוק יכול להיות מקסים כל כך?), הוא ניסה לפענח את המקרים בצורה מתודית וקרה. אבל בסוף הוא הבין, וזו די התימה של הסדרה מאז הפרק הראשון, שהוא זקוק לשעון המתקתק, שהוא זקוק למישהו שינשוף בעורפו כדי להצליח (ואני מכירה כמה שישמחו לעזור).

התעלומה היחידה שנשארה מבחינתי, היא איפה היה שרלוק בזמן שעבר בין העונות. הוא אומר שהוא הביס את רשת הפושעים של מוריארטי ואולי זה נכון. זה בסדר שהוא לא עשה את זה במסגרת הסדרה, או סיכן את ווטסון תוך כדי. זה ניתן לסיספונד, אבל מוזר לי שהוא עשה את זה לבד והצליח. זה מזכיר את סופו (המופרך להפליא) של הפרק הראשון לעונה השניה – שערוריה בבלגרביה, שבו שרלוק מציל את איירין אדלר כמו גיבור על. זהו לא שרלוק, ונראה לי שאולי זה חלק מהעולם הפנימי של שרלוק. שאולי המציאות היתה מורכבת יותר. אולי גם הוא, כמו ווטסון, ניצל חלק מהזמן לעבור טיפול, תיקון. אנחנו רואים אותו מדבר עם אחיו בפתיחות גדולה יותר, אחרי שהוצג כאויב שלו (בעיני שרלוק לפחות) בפרק הפיילוט. הפיוס שלו עם הסביבה הוא תוצאה של תהליך פנימי, ושנתיים הן פרק זמן מצויין לעשות את זה. אנשים לא משתנים ושרלוק בהחלט לא הפך להיות חבר'מן ולא הצטרף לתנועה בזמן הזה. אבל הוא כן נתקל במכשולים בשתי העונות הראשונות, ונראה שהגיע הזמן לפתור את מה שעד אז לא הפריע לו בכלל.

אני לא יודעת איך התיאוריה הזו מתיישבת עם הסדרה, או כמה היא מעניינת בהשוואה לתיאוריות על המלטותו ממוות או על הקשר בינו ובין מוריארטי. אבל הסיפורים המעניינים ביותר שאפשר לספר הם פנימיים, לא חיצוניים. מה שקרה לשרלוק כשהשאירו אותו לבד לשנתיים מעניין לא פחות מהשבועיים בשנה שאנחנו נחשפים לחייו.

2 מחשבות על “שרלוק: The Sign of Three

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s