כל החיים הם שנת נסיון

מישהו שאל אתמול אם יש מישהו באזור שמבין בחוזים, ובזמן שצחקתי אמרתי לו שדיני חוזים עוד הספקתי ללמוד בלימודי המשפטים שלי.
לפני חמש שנים בדיוק עזבתי את לימודי המשפטים. זה היה בסופה של שנה לא קלה בירושלים, ובסופה כיף גדול בתל אביב. לא באמת רציתי להיות עו״ד אף פעם, אבל האמת היא שפרשתי כי לא היה לי כיף, ולא רציתי לחזור. היו לי חברים והם היו נהדרים אבל אני הייתי בצד ופחדתי להתקרב. הייתי בממוצע צעירה מכולם בשנה-שנתיים שזה כלום אבל הרגיש לי כמו תהום.
היה לי קשה הרבה זמן עם ההחלטה הזו למרות שכולם תמכו בי מאוד וחיזקו את ההחלטה, ואמרו שהם סומכים עלי שעשיתי את הדבר הנכון. אבל היה לי קשה כי ידעתי שעזבתי כמו שעזבתי כל דבר, כמו שהשתעממתי מכל דבר אחרי תקופה, ורציתי בגדול לברוח מעצמי, ולא כתוצאה של תהליך גדילה עצמי. חשבתי שאחרי מספיק בריאוֹת מחדש אהיה מישהי אחרת.
לא רוצה לצבוע את הכל בשחור כי אחר כך היתה לי שנה נפלאה בירושלים ובסופה חזרתי הביתה ולמדתי את התואר שרציתי מלכתחילה ואני מרוצה בעבודה שלי היום ובסך הכל הדברים נגמרו בשלום. אבל גם לא רוצה לצבוע את הכל בורוד כי החיים הם לא כאלו.
אין אירוע אחד שקרה. קיוויתי שתהיה שביתה וכשלא היתה הלכתי למזכירות ומשם לדיקאן ואמרתי שאני רוצה לפרוש. אני זוכרת שנסעתי באוטובוס לירושלים אחרי שגמלה בליבי ההחלטה והתקשתי לישראל ואמרתי שאני יכולה ללמד שני קורסים והוא ברך אותי.
והיו הרבה דברים שקרו, כמו המפגש ההוא ביום העצמאות והכשרת המורים בהיי קיו והדיבייט שגרמו לי להרגיש טוב וכך יכלתי להבדיל מרע, אבל אף אחד מהם לא באמת שם את המחשבה בראש שלי או עזר לי לקבל את ההחלטה. זו היתה גחמה, בגדול.
זו לא התנהגות שקולה או רציונלית אבל זו אני וזה מה שעשיתי וזו היתה מההחלטות החכמות בחיי, בדיעבד. אבל לא יכלתי לדעת את זה אז.
עברו מאז חמש שנים מה שאומר שהייתי בת 22, שזה כנראה הגיל הכי מפגר שיש (לפחות אצלי זו נקודת המקסימום), ובגדול החיים שלי דומים אבל שום דבר לא אותו הדבר. ומכל נקודה בזמן באמצע הכל שונה בתכלית, ולפני חמש שנים זה הכי דומה כי היתה לי עבודה ודירה ועצמאות. אבל בגדול כמה כבר אנשים משתנים.
כשאני מדברת עם אנשים שרוצים לפרוש מדברים, והם מספרים לי רציונלית למה הם צריכים לפרוש ואני מסבירה להם רציונלית למה ההחלטה שלי היתה נכונה אבל הצריכה קצת טירוף הם מקשיבים בטיפה קינאה, אני חושבת. אבל הם בחיים לא פורשים ואני רואה אותם אחר כך עושים חייל ומבינים שהרהורי הכפירה היו רק רגע של משבר, ואני תוהה מה יכול היה להיות. ואני צריכה להחזיק את עצמי לפעמים לא לעשות דברים  משוגעים כי אין שום דבר שמקרקע אותי לאדמה, ולפעמים אני לא מצליחה.
ואמי החכמה אמרה לי הרבה דברים חכמים, אבל היא אמרה לי, שנה ומשהו אחרי שפרשתי, כשכבר למדתי שוב ולא ידעתי אם זה יחזיק מעמד, ואמרתי שאקח את זה כשנת נסיון ולא אפרוש באמצע, אז היא אמרה שכל החיים הם שנת נסיון. וזה נתן לי את הכח לחיות עם הקוצים בתחת כי כשבא לי ללכת אני יודעת שנסיון אפשר להפסיק בכל רגע אבל כשפורשים לפעמים אי אפשר לחזור אז לפעמים כדאי להשאר.
ובגדול עברו חמש שנים שזו תקופת זמן שרירותית מספיק בשביל לסכם, ואני לא יודעת שהייתי עושה את זה שוב. מושב אחר באוטובוס ההוא, קיץ חם יותר בתל אביב, בחירה אחת אחרת, ולא יודעת איפה הייתי היום. אבל זה חלק מהכיף, כשחיים בשנת נסיון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s