החופש לבחור

הודות לפסטיבלי אייקון ואוטופיה, יצא לי לראות השבוע שלושה סרטים שמאוד אהבתי. הם לא רק היו עשויים היטב ומבדרים, הם גם היו מהורהרים למדי. מצאתי בשלושתם תימות חוזרות, בבירור במקרה (או שלא ממש, כי אני תמיד מוצאת בסרטים וסדרות תימות שמופיעות בחיי בדיוק באותו הזמן), ורציתי לעשות לעצמי סדר במחשבות. משם הרשומה הזו מגיעה, ואני מקווה שהיא תהיה הגיונית וקוהרנטית.

כמה מילים ללא ספוילרים (רק למחמירים ביותר)

כנס העתידנים הוא סרט מרהיב ומומלץ מאוד. האנימציה מרגישה כמו הזיה מתמשכת, וכך היא אמורה. אין קוהרנטיות או זמן לינארי משום שהדמות לא חווה זמן לינארי או מציאות קוהרנטית. זה מפעים ונהדר ומומלץ, וכדאי לשחרר ולא להאחז בעלילה או בקשר לחצי הראשון. הכל מתחבר יחד בסוף, גם אם לוקח זמן. מה שבמיוחד חד פעמי בסרט הזה הוא שרובין רייט נשארת רובין רייט לאורך כל הסרט. הסרט הוא שלה ומבעד לעיניה, והוא נשאר כזה. אפשר להאמין לה לכל אורכו.
הרעיונות הפילוסופיים של כנס העתידנים לא חדשים ולא מבריקים. אבל הם ארוזים יחד בצורה מבריקה וחדשנית, והם מדהימים.

סוף העולם, בעיני, הוא הטוב מבין סדרת הקורנטו. הוא מלא עד להתפקע בלב, והוא תצוגת המשחק הכי טובה של סיימון פג ושל ניק פרוסט בסדרה או בכלל. הוא מצחיק בטירוף ועצוב בטירוף והוא פשוט תענוג.

על הרועה האחרון כבר כתבתי.

סוף העולם

סוף העולם הוא הסרט השלישי והאחרון בטרילוגיה הקונספטואלית הידועה בשם "קורנטו". כל סרט בקורנטו הוא פארודיה ברורה לסרט ז'אנרי שחוק ומוכר: shaun of the dead, הראשון הוא פארודית זומבים ברוח dawn of the dead. השני, hot fuzz הוא קומדיית שוטרים. השלישי הוא פארודית חייזרים. יש כמה שורות קבועות שמופיעות בסרטים, והם כולם כתובים ומבויימים על ידי אדגר רייט, ובכיכובם של סיימון פג המדהים וניק פרוסט המפתיע.

הסרטים האלו ממתגים את עצמם כמחוות לז'אנרים גיקיים קלאסיים, כאשר למעשה הם בכלל לא כאלו. קודם כל, למרות שיש שימוש בטרופים רבים וקלישאות ז'אנר, הסרטים בעיקרם הם יצירות בפני עצמם, שלא מחקים ז'אנר כדי לגחך אותו, אלא מנסים לשחזר ז'אנר בצורתו השחוקה ביותר, כדי להעביר נקודה בנוגע אליו. אני חושבת שהם עושים את זה היטב, אבל "סוף העולם" הוא הכל חוץ מסרט חייזרים סטנדרטי, וגם הטוויסט בחצי הדרך בhot fuzz מרחיק אותו מסרט אקשן משטרתי וגם מסרטי מתח שחוקרים פרשיית רצח. הסיום של shaun of the dead כמו גם השימוש שלו באנטי גיבורים (שפוגשים את הגיבורים איפשהו באמצע הסרט) הופך אותו גם לסרט לא סטנדרטי. התימות הבולטות בשלושת הסרטים, בעינים, הם טייקים על שלושת הסיפורים הבסיסיים והיחידים שיש בעולם:

shaun of the dead הוא גירסה לסיפור "man vs. woman", כאשר מערכת היחסים בין שון וחברתו לשעבר היא המניעה את העלילה. הבעיות במערכות היחסים שלהם (ידיד מאוהב, הפחד מהיכרות עם ההורים וכו') נפתרים לאורך הסרט בצורה הכי לא קלישאתית שיכולה להיות (החברה פוגשת את האם במנוסה מהזומבים. את הידיד המאוהב הורגים בברוטליות) והפתרון נוגע לשניהם בלבד, ועל כן שניהם בלבד הם הנותרים בסוף הסרט. אפשר להגיד שגם מערכת היחסים בין שון וחברו הטוב ביותר עומדים במרכז הסרט, אלא שבסיום הסרט החבר הופך לזומבי והחברות נשארת אותו הדבר, אז אני לא חושבת שזה המצב.

Hot fuzz הוא גרסה לסיפור "Man vs. himself". זהו הסרט היחיד שבו דמותו של סיימון פג מתחילה את הסרט כאילו במצב פתור- הוא טוב בעבודתו ואוהב אותה, הוא שומר חוק, הוא נקלע למצב של בלאגן והוא צריך ליישר את כל העקומים. אלא שלאורך הסרט ברור שהוא לא חי בשלום עם עצמו, ומי שצריך להתיישר זה דווקא הוא. הסרט מגחך את הרצון בחיים מושלמים, ומציג את החשיבות של קצת כאוס ואי סדר לחיים נורמליים. הוא היחיד שעובר תמורות לאורך הסרט (חוץ ממי שמת), ומבין שכולם יכולים להשאר בדיוק כפי שהם.

The World's end הוא הסיפור של "Man vs. Man", כאשר במרכז העלילה מערכת היחסים של גארי קינג (king, כמו מלך) עם חבריו: אנדי נייטלי (knightley, כמו אביר), אוליבר צ'יימברלין (כמו ראש הממשלה לשעבר), סטיבן פרינס (Prince כמו נסיך) ו-פיט פייג' (Page כמו אביר מתלמד). מה שעובר תמורה לאורך הסרט הוא מערכת היחסים הזו, ולא דמות כזו או אחרת, שכן ברור שכל הדמויות לא באמת השתנו מאז שהיו בני 18. כל דמות מאופיינת היטב מילדות, וכל דמות תפסה את מקומה במערכת היחסים, ומערכת היחסים היא זו שלמדה להכיל את כולם.

סיום הסרט, שבו גארי קינג מחליט להסתובב עם גרסאות רובוטיות (כלומר, לא רובוטים) וצעירות של חבריו, מלמדת על רעיון נוסף – המציאות הסובייקטיבית שבה אנו חיים. כבר כשעשו את הgolden mile לראשונה, החוויה של גארי קינג היתה שונה משל האחרים. הוא רואה את זה בתור התקופה היפה בחייו, וכך זה היה בזמן אמת. האחרים התפכחו מעט, למדו לראות את ההיבטים השליליים של החיים בעיר קטנה ומנומנמת.  בעוד קינג האדיר את התקופה, האחרים מזערו אותה, גרמו לה להיות חשובה פחות מכפי שהיא היתה. אף אחד לא רואה את המציאות באמת, כלומר, ממש אף אחד. המציאות היא רק מה שאנחנו זוכרים. מה שהדחקנו לא התקיים, וגם אם היינו הלוזרים הכי גדולים בתיכון, אם אנחנו זוכרים את עצמנו כפי שהיינו עם חברינו הלוזרים האחרים, נתפוס את עצמנו כענקיים.

הסרט גם נוגע ברעיונות של בחירה חופשית, במישרין, במפגש עם החייזרים (בילי ניי הענק, שזיהיתי! לגמרי לבד!). בגדול, הסרט אומר שבחירה חופשית היא חשובה מכל, גם אם הבחירה גרועה, וגם אם יש מישהו כל יודע. הבחירה החופשית מועדפת גם כשהיא מובילה אותך לנסיון התאבדות, לתאונת דרכים, למנת יתר. היא חשובה גם כשהיא גורמת לך לשקר לעצמך.

בכלל, שלושת הסרטים מדברים, בסופו של דבר על בחירה חופשית על פני טובת הכלל. בshaun of the dead עולם מלא זומבים הוא לא בהכרח רע. כלומר, הוא רע למי שאינו זומבי, אבל הזומבים לא אוכלים זה את זה, ולא אלימים זה כלפי זה. הם גם לא מתים, אז זה יכול להיות סבבה. ואכן חייו של אד ממשיכים כרגיל אחרי שהפך לזומבי. ב-hot fuzz הישוב טוב לכולם, ומי שלא חייב למות. גם פה זה רע למתים, אבל נוח למשטרה ולתושבים האחרים שמרוויחים מכך. אותו דבר בדיוק קורה ב"סוף העולם". שלושת הטייקים המקוריים האלו על הרעיון של בחירה חופשית (שמופיע גם ב'רועה האחרון', שתוהה האם ברירה חופשית במחיר של עולם רע ומלא כאב שווה את זה) הם הפנים האמיתיות של הקורנטו, והם מה שהופכים את הסרטים האלו למעניינים, ולא רק לפרודיה מגוחכת.

כנס העתידנים

כנס העתידנים הוא בו זמנית קשה יותר, חידתי יותר, אבל בו זמנית פשוט בהרבה בהסתכלות שלו על בחירה חופשית. עלילת הסרט די פשוטה. בחצי הראשון רובין רייט, שחקנית העבר, מוכרת את הזכויות על דמותה. בחצי השני העולם שהפך למבוסס על הזיות 

חלקו הראשון של הסרט מבהיר לנו שהאשליה האמיתית שלנו היא זו של בחירה חופשית. זה התקשר לי לרעיונות של פמיניזם ומגדר, איך נשים בטוחות שהיום יש להן בחירה, ושבמקרה הן בוחרות לוותר על המשכורת ולהשאר עם הילדים, או איך אפשר לבחור הכל אבל בסופו של דבר רוב האנשים בוחרים בזוגיות מונוגמית הטרונורמטיבית (זו פעם אחרונה בחיים שאני משתמשת במילה הזו, אני מבטיחה). הבחירה החופשית הזו שאנו מהללים לא רק שלא קיימת, אלא שבחסותה מתרחשות כל העוולות הללו. כי אם היה חוק שאומר שאני צריכה להשאר בבית עם הילדים, ולהביא ילדים, ולהנשא מלכתחילה, הרי שהייתי יכולה לומר שהחוק לא הוגן. הייתי יכולה להתקומם. ואם לא היתה לי בחירה להתקומם, אז פשוט היה לי טוב. כי הייתי נולדת אל תוך עולם כזה והבחירה להתקומם לא היתה קיימת. כמובן שיתכן שהבחירה שהיתה נכפית עלי היא של התקוממות וכו' וכו', אבל כל הדיון הזה לא היה קיים כי היקום היה דטרמיניסטי וזהו. הבחירה של רובין רייט היא בו זמנית לא שגרתית ושגרתית. היא דוחה את האפשרות להיות כוכבת ענק ובוחרת להיות אם. אינטרסנטים שונים רוצים לשנות את דעתה, והיא אכן עושה מה שאומרים לה, כאשר האשליה של הבחירה נשמרת כל הזמן. היא בטוחה שהיא הבוחרת, אבל יש רק בחירה אחת בסרט שהיא מקבלת לבדה, בעקביות (ללכת אל ארון). האינסטינקטים שלה מכוונים אותה לשם כל הזמן, והבחירה החופשית שניתנת לה מרחיקים אותה.

החצי השני של הסרט מציג את הסכנות של הבחירה החופשית. הבחירה החופשית שהסרט מציג היא חירות טוטאלית. כל אחד יכול לברוא לו את העולם בו הוא רוצה לחיות, הוא יכול להחליט איך העולם יראה, איך כולם יחיו, מי יהיה איתו, מי יאהב אותו. החירות היא מלאה, אבל בסופו של דבר, אומר פולמן, אם אתה חופשי, אתה בהכרח גם לבד. ההזיות הכימיות שמארגנים לעצמם האנשים משאירות אותם לבד, עניים, מלוכלכים. הסערה שמתחוללת בראשם לא משאירה רושם על החיצוניות, והחוויות שהם חווים יחד כלל לא מתרחשות. אולי זה בסדר? אולי עדיף שחוויה תהיה רק זכרון אבל תהיה הזכרון שאנו רוצים? הלא בין כה וכה הזכרון שלנו את הדברים הוא שמכתיב את תפיסת המציאות שלנו, אז אולי כדאי להרחיק עם כך לכת? אבל בכך אנחנו מאבדים את הביחד. לא את התחושה הזו, את שותפות הגורל האמיתית. כל אחד בוחר את חייו באופן מלא, בורא את הכל. אני יודעת שפולמן אומר שבסופו של דבר יש ביחד. רובין רייט פוגשת את דילן (ג'ון האם שבקולו בלבד מצליח לעשות תפקיד מטריף) וחיה איתו, אבל אנחנו לא רואים עדות לקיומו האמיתי. אנחנו גם לא יודעים אם הוא בכלל גבר. רובין ודילן בחרו לעצמם חיים ובמקרה החיים האלו הביאו אותם זה לזו, אבל מרגע שנפרדו נפרדו לעד, לא משנה מה בחרו מאוחר יותר.

בסופו של דבר רובין מחליטה למצוא את בנה, לחיות את חייו כדי לדעת לאן הוא יגיע בסוף הדרך. זוהי לכאורה בחירה חופשית, אישה שמחליטה שבנה הוא הדבר החשוב ביותר לה. אבל האם זה מקרה שזה בדיוק התפקיד שהחברה מכתיבה לה היום, והתפקיד שהיא בוחרת לעצמה בהנתן כל האפשרויות פתוחות (אפשר לדבר פה על טיעון ביולוגי אבולוציוני, אבל אני לא אז אל).

בסופו של דבר רובין לא בוחרת סתם לחיות את חייו של בנה. היא חיה את החיים על פי המידע הידוע לה. החוויה שלה היא לא חוויתו האובייקטיבית של ארון, אלא חייו של ארון כפי שמשתקפים מבעד לעיניו. אין לה שום ערובות שארון שהיא רואה הוא ארון האמיתי, אין לה דרך לדעת שהיא תמצא אותו בסוף ולא יציר מחשבתה.

החיים בהזיה אינם רעים יותר או טובים יותר, אבל הם בהכרח חיים מתווכים. בהקשר הזה נבואת החורבן של הסרט מדוייקת לגמרי, משום שכבר עכשיו אנחנו לא מסוגלים לחיות את חיינו ללא תיווך. בעבר היה זה המח שלנו, שעיצב את המציאות, וזה היה בסדר. היום אלו מסכים והסחות דעת ופרטי מידע לא חשובים שאנחנו מתעסקים בהם במקום להיות נוכחים ברגע. תחת ההזיה רובין מצליחה לחוות מנעד רגשי, אבל זאת משום שהיא בוחרת בכך. באותה מידה היא היתה יכולה לחיות חיי נהנתנות ראוותנים כמו השאר, לוותר על כאב אמיתי אך לוותר גם על האושר (כמובן בהקשר הזה, לואי סי קיי המלך, אצל קונאן).

בואלס עם באשיר, סרט מטלטל ועוצמתי שבעצמו מדבר על הכח של הזכרון לעצב את המציאות שבה אנו חיים, סצינת הסיום השאירה בי חותם יותר מכל אחת אחרת. האנימציה מתחלפת בתמונות ארכיון של גופות מהטבח בסברה ושתילה. הזכרון הופך למציאות. העולם הופך אמיתי, והוא קודר, מלא כאב ומוות. 

בכנס העתידנים האנימציה הופכת ללייב אקשן בסצינה דומה. רובין רייט מתעוררת מהזייתה, ומגלה את העוני, העולב של העולם האמיתי. במקום יופי, יש ריקנות. במקום חיים יש קפאון. ללא תיווך המציאות אין עולם, משום שהם נסמכים על עיצוב המציאות לגמרי ולחלוטין. בשני המקרים הבחירה החופשית הובילה לחורבן. אבל באפשרות הראשונה יש עוד אנשים שמסוגלים לצעוק את הזעקה של החורבן הזה. בכנס העתידנים יש רק דממה.

2 מחשבות על “החופש לבחור

  1. קראתי רק את החלק של הביקורת על "כנס העתידנים". אין לי הרבה מה להוסיף. עשית עבודת ניתוח מדהימה בנוגע לסרט וחידדת אצלי כמה נקודות שרק ריחפו בשולי התודעה לגביו. הוא היה הלם תודעתי רציני ואני חושבת שרק בצפייה שנייה ואף שלישית אצליח להבין אותו יותר לעומק. בנתיים בעיקר התמסרתי לחוויה ההזייתית והתמקדתי בביקורת הלא מוסווית של הסרט על ההתפתחות הטכנולוגית ההרסנית שקיימת בחיינו, שמביאה אותנו למקומות נפלאים והרסניים בו-זמנית.

    • החוויה שלי היתה דומה ממש. במהלך הסרט רק נתתי לו לעבור דרכי, כי הוא בעיקר ממש יפה.
      אחר כך הוא התחבר לי עם עוד סרטים שראיתי לפניו ואחריו, והכל התגבש לכדי משהו קצת יותר מאשר beautiful mess.

      לגבי הטכנולוגיה, אני חייבת להודות שאני שונאת סרטי טכנולוגיה-הרסנית (שנאתי את כל הפרקים האלו במראה שחורה, למשל). אני חושבת שכל טכנולוגיה יכולה להיות טובה או רעה, והעיקר הוא מה שאנחנו עושים איתה (ואנחנו, בגדול, חלאות). לכן דווקא כשלוקחים טכנולוגיה פשוטה או מיושנת או אפשרית, ומראים איך היא יכולה להביא לחורבן, זה משמעותי יותר בעיני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s