הו ואו.
מאז שובה של הסדרה חיכיתי לפרק הזה. בקומנטרי של אחד הפרקים בסיבוב המקורי, המפיק דייויד X כהן אמר כי הסיפור של פריי תוכנן להתפרש על פני כל הסדרה, וכי הוא לא נגמר. הסדרה חזרה ל-31 בדצמבר, 1999 כמה וכמה פעמים. ראינו את היום ההוא ב-Jurassic Bark קורע הלב. חזרנו אליו ב-The Why of Fry. ראינו מליון זויות שלו ב-Bender's big score. נזכרנו בו ב-The Cryogenic woman. בכל פעם הביקור ביום הזה העשיר את הסיפור. פגשנו את הכלב שפריי השאיר מאחור. פגשנו את אחיו שהוא סלד לו אך התגעגע אליו. פגשנו את הסיבה שהוא נסע – ניבלר ופריי עצמו (ורוזוול וכו'). הסיפור הזה הוא הפרס של צופה אדוק. זה שיודע שהצללית של ניבלר מופיעה כבר בפרק הראשון. זה שיודע שמישל, חברתו של פריי, דובבה על ידי טרס מקניל בפיילוט ואז הוחלפה בשרה סילברמן (שחזרה לתפקיד בפרק הזה). זה שיודע לדקלם את ה-"Oh crud. I thought by now I'd be the one making the crank calls", רק מצפייה בסצינה הזו בפרקים השונים (ולא מצפיות חוזרות אפילו).
בקיצור, הסיפור הזה שזור עמוק בסדרה. הוא הוא הסדרה. כי פיוצ'רמה התחילה, והמהות שלה היתה על הבחור שנסע לעתיד וכל החלומות שלו התגשמו אבל הוא עדיין מתגעגע. הוא היה אכול געגועים ב-Fishfull of Dollars (כשגרמו לו לחשוב שדווקא העתיד הוא החלום), הוא היה מלא החמצה ב-Luck of the Fryrish (כשאחיו התבגר ולא ידע מה עלה בגורלו של פריי), הוא היה מלא זעם ב-The Why of Fry (כשהוא גילה שהוא הגיע לעתיד כחלק ממזימה של ניבלר), והוא היה פשוט שובר לב בJurassic bark (כשהוא חשב שסימור חי חיים שלמים אחריו, כאשר למעשה הוא חיכה לו, בחום ובקור, מחוץ לפיצריה).
אני מעמיסה ברפרנסים כי אני מנסה למשוך זמן. כי אני חושבת על המילים שיתארו עד כמה מקסים ונהדר הפרק הזה היה. מעולם בעונות החדשות לא הוסיפו נדבך משמעותי כל כך בסיפור המקורי, ועשו זאת טוב כל כך. הפעם לא חזרנו אחורה, אלא הצטרפנו לפריי בחלום של היום האחרון שלו בכדור הארץ. זה גרם לעולם להיות דומה לזה שאנחנו זוכרים, אבל לא בדיוק. הדמויות הן האנשים שפריי זוכר, שהפכו את חייו לאומללים למדי, אולם עם מנה גדושה של רטרוספקטיבה שגרמה להם להיות הגרסה שיודעת כמה פריי מתגעגעת אליהם, ומתייחסים אליו בהתאם. כך הוא שינה את השורות במעבדה הקריוגנית, לקח את סימור איתו במקום להשאיר אותו מאחור, ניסה להגניב עוד קצת אקשן עם מישל, ולגלות אזורים בעיר שמעולם לא ביקר בהם (וכמובן העלה חרס). כמו חלום אמיתי אנשים יצאו ונכנסו אליו וממנו, אנשים ידעו דברים שהם לא אמורים לדעת, המימדים השתנו והזמן היה גמיש. את רוב החלום הוא בילה עם הוריו, בביתו. את מערכת היחסים עם אחיו הוא כבר פתר, אך מערכת היחסים עם אמו המתעלמת נותרה פתוחה. ראינו אותה כבר בעבר, מתעניינת יותר בספורט מאשר בבני משפחתה, ואת מה שזה עשה לפריי.
מאמצע הפרק פריי רצה לספר לאמו רק דבר אחד אחרון, אבל למעשה לא היה דבר שרצה לספר לה. הוא רצה לספר לה הכל. הוא רצה שתהיה חלק מחייו, אבל לא יכל לקבל את זה, לעולם. הדבר היחיד שהוא יכל לקבל הוא קשר פתוח לכמה שניות, בחלומם של שניהם, שבו שניהם מורכזים רק אחד בשני, חולקים חיבוק. זה היה סיפור כה כן, כה פשוט, על הנער שרוצה חיבוק מאמו, מה שהפך אותו לכה אוניברסלי, כל כך שובה לב.
עם כל טוב, צריך להשאיר משהו קטן מאחור. מנחה לאלי הרע, שיעזבו אותנו לכמה דקות. פריי קיבל כל כך הרבה, את כל מה שרצה. אבל היה צריך לוותר על כל מה שהיה לו.
הפרק לא היה מושלם. פתרון התעלומה היה די דבילי, אבל זה כבר לא היה חשוב. הרפרנס למפגשים מהסוג השלישי, ההתפעלות מהבדיחה עם סת' מקפרלן (שדיבב את סימור לשניה ורבע, בקולו של בריאן כמובן), כל אלו היו משניים לסיפור חזק. וכשיש כזה סיפור לא צריך עוד כלום.
הפרק הזה הוא הטוב ביותר בחצי עונה שמתבררת כמעולה. לפני כמה שבועות אמרתי שזו לא עונה ארבע, ובכן, אני חושבת שהיא עשויה להשתוות לה, בסיכומו של דבר. 
וכרגיל, אני חושבת, שכדאי שכולנו נחגוג כאילו 1999, ונחיה כאילו מחר 3000, וכדאי להגיד את כל מה שרוצים לכל מי שאוהבים.
קסטיאל ועוד 