בראסרי: אום נום נום.

אחת המסעדות החביבות עלי היא "הבראסרי" בתל אביב. היא לא חביבה עלי בגלל האוכל הטוב (והוא טוב), או בגלל הפופולריות שלה (והיא פופולרית), אלא בגלל שחווית האכילה בה כיפית לאללה. אכלתי אוכל מדוייק יותר בעבר, אבל מעולם לא נהניתי כמו שאני נהנית שם. זה קשור כמובן גם לשירות, אבל לא מסתכם בו. יש את ההרגשה שכל מי שנמצא שם רוצה להנות, ולכן המסעדה תעשה את מה שאפשר בשביל שיהיה כיף. הבעיה היחידה היא המחיר, אבל אפשר להגיע לבראנץ' שישי שם, וכך להנות ממחיר שפוי והחוויה המושלמת.

ביום שלישי, בעיצומו של שבוע עמוס ומעצבן, אני ואחותי לקחנו חופשה קטנה, וקפצנו בספונטניות לארוחה בבראסרי. אצלי זה היה בגלל שרציתי פיש אנד צ'יפס ולא מצאתי כזה שעונה על דרישותי. אצלה זה היה בגלל קשה, וכי הצעתי.

אז עדי לבשה את השמלה המנוקדת היפה שלה שהיא קנתה בפריז, ואני לבשתי את חולצת ה-nyeinstein שלא היתה בדיוק הולמת למעמד (אבל הבעיה אינה בי, כולם היו אובר-דרסד).

 

התיישבנו די מהר, וקישקשנו על הא ועל דא. הבעיה היחידה שמצאתי בבראסרי, היא שכל פעם שהגענו לשיא בנושא שיחה, באה מלצרית לקבל הזדמנה, לשאול אם הכל בסדר, או לפנות לנו את הצלחות, ועד שהיא סיימה שכחנו על מה דיברנו. היתרון הוא שקיבלנו צ'ייסר לסיום הארוחה, ולא שמנו לב לזה בכלל מפאת האלכוהול.

לא הזמנו ראשונות, אבל הלחם הבראסרי-י הקבוע היה נעים וטעים כרגיל.

אני אכלתי (כמובן) המבורגר עסיסי עם צ'יפס. הצ'יפס היה הפעם טיפה פריך מדי, אבל עדיין טעים יותר מרוב הצ'יפס בתל אביב. ההמבורגר היה מדיום, מבשר מעולה ובלחמניה טעימה. זה לא משהו חדש, וכבר רבות דובר בהמבורגר המומלץ של הבראסרי, אז לא ארחיב במילים.

לצד ההמבורגר שתיתי את הוויסקי סאוור (זהו המשקה הקבוע שלי) הכי טעים שאי פעם שתיתי. הוא הגיע עם דובדבן שטעיתי לחשוב שהוא טרי אבל היה מסוכר, וצרב לי את הגרון מרוב סוכר. אבל המשקה עצמו היה מצויין.

אחותי אכלה מנה של מוסר במחבת בחמאה ולימון, עם גראטן תפוחי אדמה לצידו. הגראטן היה מדוייק וצרפתי, אבל אחרי הגראטן החורני שלנו, עם ים שמנת וגבינה כחולה, היה טיפה underwhelming. הדג, לפי דיווחיה, היה מצויין. היא סרבה לצלם כמו בנאדם, אז תראו מה יצא (וזה אחרי שהתגברנו על העובדה שחלל המסעדה חשוך ואין פלאש)

היא שתתה כוס יין, ואולי היא תספר לכם איזה. לא מבינה ביינות. מה שכן שמתי לב הוא כמה נקיות היו כל הכוסות שקיבלנו. אני יודעת שזה אמור להיות מובן מאליו, אבל כוסות במסעדות הן במקרה הטוב עכורות, ובמקרה הרע מטונפות.

מכיוון שכאמור היינו בעיצומו של שבוע קשה, לא ויתרנו על הקינוח (אני לא אכלתי ממנו, אבל בכל זאת לא יכלתי לוותר). רבות נאמר על הקרם-שניט של הבראסרי. אני לא אוהבת קרם שניט, זו מנה לא ברורה לי (עלה פריך על ערמת קרם? איך אוכלים את זה??), אבל אין ספק שהקרם טעים וההגשה יפה, וזה שווה כל שקל. עם הקינוח קיבלנו כאמור צ'ייסרים. בגלל ששתיתי כבר וויסקי הזמנתי שנאפס, והוא היה קר והכאיב לי בשיניים. התלונות לשיננית שלי.

אנחנו בדרך כלל אוכלות מהר, וכשאמרו לי כשהזמנתי את השולחן (שעה וחצי קודם) שהוא יהיה שלנו לשעתיים, חשבתי שאין מצב שנזדקק לכל הזמן הזה. אבל כל כך נעים לשבת שם, והלחם, והקינוח, שיצאנו בדיוק שעתיים אחרי שנכנסנו, שבעות ומרוצות.